אחד מהמחזות יוצאי הדופן שניתן לראות בעשרת ימי תשובה הוא הטקס השנתי שבו משרד החקלאות, הספונסר הרשמי והמעודד הראשי הלא-רשמי של תעשיית המזון מן החי, יוצא מדי שנה בקמפיין שמבקש למנוע צער בעלי-חיים. ולא סתם בעלי-חיים – תרנגולים מתעשיית הבשר!

אז באיזה קמפיין מדובר? לצמצום צריכת בשר (שישראל חמישית בעולם בצריכתו, והראשונה בצריכת בשר עוף)? לאיסור על עיוותים גנטיים שמבטיחים שניצלים גדולים יותר, וגם חיי סבל, חולי ופציעות, למאות מיליוני תרנגולים בשנה בישראל, שייגדעו בגיל שישה שבועות? אולי רק להפסקת ניסויים שבהם נבדקת היעילות של גידול תרנגולים בכלובי סוללה, שערכו ראשי אגף רווחת בעלי-חיים במשרד החקלאות?

עו"ד ארז וול הוא מנהל המחלקה המשפטית של עמותת "תנו לחיות לחיות". בוגר תואר ראשון במשפטים וספרות באוניברסיטת תל אביב, ותואר שני (בהצטיינות) ב-University College London, בהתמקדות בתורת המשפט ובזכויות בעלי חיים. (צילום תמונת פרופיל: הילה ספאק).

בגיל 62 הגעתי למנהלת משאבי אנוש במקום עבודתי והודעתי לה שאני מעוניינת לפרוש. התגובה המיידית שלה הייתה "אבל את לא נראית".

"איך אני אמורה להיראות?", שאלתי בצחוק. "עם מקל ביד?" ככה התחילה ההיכרות האישית שלי עם הגילנות.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגו"ניט וקרן אלי ודליה הורוביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים, מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.

לפעמים אדם סוחב תיק על גבו.
לפעמים הוא נושא אותו על כתפו.
לפעמים משא התיק נסבל,
ולפעמים סחיבתו נדמית קשה מנשוא
– יש רגעים כאלה.
ויש רגעים בהם הוא שואל את עצמו
– מה יהיה אם אניחו מידי?
מה יהיה אם אוריד את התיק מגבי?
אבל לא באמת יש אופציה כזו.
מדובר בסוג של חלומות בהקיץ.
סוג של פנטזיה.

לפעמים אדם סוחב תיק על גבו,
ועל אף שיכול שמדובר
בעניין של כמה שנים,
הוא מרגיש כאילו הוא נושא אותו
על גבו ואיתו חיים שלמים.
הוא מנסה להיזכר מה היה קודם,
אי-אז, בטרם הונח על גבו התיק,
אבל הזיכרון נעשה מעורפל
והתמונה היחידה שעולה במוחו
היא דמותו-שלו עם התיק שאיתו,
התיק שאותו הוא נושא על גבו.