1
דומה שרבים ברחבי העולם שאלו את עצמם ביום שישי שעבר את אותה שאלה: מה לעזאזל עשה וינסנט ואן גוך לכדור הארץ? האם החמניות שצייר אשמות באיזשהו אופן בהתחממות הגלובלית? האם זה קשור לעובדה שהן מזכירות שמש?
או בקיצור: למה למען השם נטפלו פואב פלאמר בת ה-21 מלונדון ואנה הולנד בת ה-20 מניוקאסל, צמד פעילות האקלים הצעירות מקבוצת Just Stop Oil, דווקא לציור האייקוני של ואן גוך, ומה גרם להן לשפוך עליו מרק עגבניות?
כשרבים לא מבינים את המחאה שלך, זה בדרך כלל רמז שכדאי לחשב מסלול מחדש.
מצד שני, פעילי Just Stop Oil יוצאים לרחובות יום יום בחודשים האחרונים, נוקטים מחאות משלל סוגים ושום דבר שעשו לא סייע להם ללכוד את תשומת הלב של הציבור והתקשורת בבריטניה – קל וחומר התקשורת העולמית – עד שהם עירבו את ואן גוך.
פעילי Just Stop Oil יוצאים לרחובות יום יום בחודשים האחרונים, נוקטים מחאות משלל סוגים ושום דבר שעשו לא סייע להם ללכוד את תשומת הלב של הציבור והתקשורת עד שהם עירבו את ואן גוך
בעקבות המפץ הפרסומי, נרשמה הצטרפות ערה של פעילים חדשים לתנועה. האם זה אומר שהפעולה במוזאון השיגה את מטרתה? ימים יגידו.
למעשה, תקרית החמניות בגלריה הלאומית בלונדון היא רק האחרונה (לפי שעה) בסדרת פעולות של פעילי האקלים בחודשים האחרונים מול יצירות אמנות מפורסמות.
תקרית החמניות בגלריה הלאומית בלונדון היא רק האחרונה (לפי שעה) בסדרת פעולות של פעילי האקלים בחודשים האחרונים מול יצירות אמנות מפורסמות
ביולי הדביקו חמישה פעילים את ידיהם למסגרת של תמונת "הסעודה האחרונה" ברויאל אקדמי, ורגע לפני ההדבקה רשמו על הקיר "בלי נפט חדש". מוקדם יותר השנה נרשמו פעולות דומות במוזאונים וגלריות בגלזגו, מנצ'סטר ושוב לונדון.
במקרה של החמניות נוספה גם התזת המרק, ואולי זה מה שהגביר את הווליום בתיבת התהודה של התקשורת העולמית והרשתות החברתיות. אם המטרה הייתה להשיג חשיפה – היא הושגה, ובגדול; אבל בכלל לא בטוח שהקלישאה, לפיה כל חשיפה היא חיובית, נכונה במקרה הזה.
Just Stop Oil הוא ארגון של אקטיביסטים שמרכזו בבריטניה, ששם לעצמו למטרה להעיר את העולם מאדישותו באמצעות מחאה לא אלימה, להבהיר למקבלי ההחלטות ולציבור שהשעה היא שעת חירום אקלימית ושבמקום לדבר ולפזר הבטחות סרק הגיע הזמן פשוט להפסיק לצרוך נפט. ובתור התחלה – לא לחפש, לקדוח ולהשתמש במקורות חדשים של דלקים פוסיליים כמו נפט וגז.
הביקורת על פעולות מחאה של אקטיביסטים נוגעת בדרך כלל למידת האגרסיביות שלהן: האם לגיטימי לשפוך צבע דמוי דם למזרקה עירונית במחאה על הנעשה בתעשיית הבשר? האם מותר לטפס על קיר של בנק ולתלות שלט גדול בגנות ההשקעות שלו בתאגידים מזהמים? שתי הפעולות הללו נעשו בשנים האחרונות בישראל.
ובחזרה לאנגליה: האם כשפעילים של Just stop oil נקשרים לעמדות תדלוק בתחנות דלק ומשביתים אותן זו חצייה של קו אדום?
לטעמי התשובה היא לא. חברה דמוקרטית צריכה ויכולה לגלות מקסימום גמישות והכלה כלפי מחאה כזו, קל וחומר כשלגופו של עניין היא כל כך מוצדקת.
זה לא אסון אם תאגיד דלקים מזהמים חושש מהיום בו פעילי "גרינפיס" ישתלשלו מגג המטה שלו ויעשו לו שיימינג; משחטה צריכה להיות מוטרדת מהרגע שבו מישהו יצליח להסתנן עם מצלמה נסתרת, יתעד איך מכינים נקניקיות ואולי אפילו יהרוס לכמה ילדים את התיאבון.
זה לא אסון אם תאגיד מזהם חושש מהיום בו פעילי "גרינפיס" ישתלשלו מגג המטה שלו ויעשו לו שיימינג; ומשחטה צריכה להיות מוטרדת מהיום שבו מישהו יסתנן עם מצלמה ויתעד איך מכינים נקניקיות
כל עוד יש קשר ברור בין המסר ויעד הפעולה, כל עוד יש היגיון ובהירות, וכמובן כל עוד לא מופעלת אלימות, אקטיביזם יכול להיות גם צודק וגם חכם, כלומר להשיג את המטרה – ניעור של דעת הקהל וגיוס תמיכה ציבורית.
רק שלא ברור מה הקשר בין כל זה לבין גרילת המוזאונים החדשה. להשליך תכולת פחית מרק "היינץ" על ציור של ואן גוך זו לא הליכה רחוק מדי – זו פנייה לכיוון הלא נכון.
ליז טראס, ראשת הממשלה של בריטניה (שהתפטרה בינתיים), החליטה להוציא לדרך סיבוב חדש של חלוקת רישיונות הפקה של גז ונפט בים? זו בהחלט עילה לגיטימית לפעולות מחאה נגדה ונגד תעשיית הדלקים הפוסיליים. אבל מה הקשר לחמניות או לסעודה האחרונה?
אחד הפעילים של Just stop oil אמר לעיתונאים "אנחנו לא מנסים להשיג כאן חברים, אנחנו מנסים לחולל שינוי, ולמרבה הצער זו הדרך שבה שינוי מתרחש". ובכן, לא בטוח. כותרות וסרטונים ויראליים כשלעצמם אינם שינוי. הם האמצעי, לא המטרה.
אחרי שסיימו להשליך מרק (על הזכוכית, התמונה כלל לא נפגעה והם גם לא התכוונו לחבל בה) והדביקו את ידיהן לקיר, צעקו המוחות הצעירות: "מה חשוב יותר – אמנות או החיים? האם זה יותר חשוב מאוכל, מצדק? ממה אתם מודאגים יותר – מהגנה על ציור או על הפלנטה ועל בני האדם?"
אחרי שסיימו להשליך מרק והדביקו את ידיהן לקיר, צעקו המוחות הצעירות: "מה חשוב יותר – אמנות או החיים? האם זה יותר חשוב מאוכל, מצדק? ממה אתם מודאגים יותר – מהגנה על ציור או על הפלנטה ועל בני האדם?"
זה מסר שמתחבר לנקודה מאוד רגישה אצל הבריטים בימים אלה, כשהם נתונים בחוסר יציבות כלכלי חמור, כשמחירי האנרגיה ממריאים וכשאפילו היכולת לאכול קערת מרק בחורף המתקרב מוטלת בספק.
הדאגה אותנטית, אבל הקישור לאמנות בעייתי: האם פעילי הסביבה טוענים שצריך להפסיק ליצור אמנות בעולם בגלל מצב החירום האקלימי? האם לתפיסתם מחירי האנרגיה הגבוהים הופכים את האמנות לפריבילגיה, והם מבקשים שמעכשיו האנושות תרכז את מאמציה אך ורק בדבר אחד – עצירת השימוש בנפט? האם הם באמת היו רוצים לחיות בעולם בלי ציורים, בלי תרבות ואמנות? האם שווה להציל את האנושות ממשבר האקלים כדי לחיות בעולם כזה?
האם פעילי הסביבה טוענים שצריך להפסיק ליצור אמנות בעולם בגלל מצב החירום האקלימי? האם לתפיסתם מחירי האנרגיה הגבוהים הופכים את האמנות לפריבילגיה?
הרי בשם תיעדוף טהרני כזה הם יכולים מחר לחסום כניסה לעמותה שמציעה כלבים לאימוץ ולטעון שבגלל משבר האקלים יש רעב בעולם וזה לא הזמן לדאוג לבעלי החיים; או לקשור את עצמם לרשת של מגרש טניס בווימבלדון ולשאול בדרמטיות "מה יותר חשוב – לנצח במערכה השלישית או להאכיל ילדים?"
בסופו של יום, השלכת מרק על ציור במוזאון היא קרובת משפחתה של התפרצות בעירום למגרש במהלך גמר הגביע האנגלי בכדורגל. הרבה רעש ותשומת לב, מעט תוכן מנומק.
מל קארינגטון, דוברת Just Stop Oil, אמרה ל"ניו יורק טיימס" שהמטרה של הפעילים הייתה להתניע דיון ציבורי על משבר האקלים ועל הפעולות הנדרשות כדי לבלום אותו.
"לחמניות של ואן גוך אין שום קשר למשבר האקלים", היא הודתה, "זה פשוט ציור איקוני של צייר איקוני והמחשבה הייתה שהתקפה עליו תייצר כותרות".
המחשבה הזו התאימה לתנועה הסביבתית של לפני כמה עשורים. היום המודעות למשבר האקלים נטועה עמוק בזרם המרכזי, בוודאי באירופה.
התנועה הסביבתית לא זקוקה לפרובוקציות, אלא לרעיונות יצירתיים איך לצמצם את הפער בין העובדה שרוב האנושות מודעת לגודל האיום לבין העובדה שנעשה כל כך מעט.
התנועה הסביבתית לא זקוקה לפרובוקציות, אלא לרעיונות יצירתיים איך לצמצם את הפער בין העובדה שרוב האנושות מודעת לגודל האיום לבין העובדה שנעשה כל כך מעט
מצד שני, כאמור, עד הפעולה הפרובוקטיבית במוזאון, פעילי האקלים לא הצליחו לטלטל את התודעה הציבורית, כך שהם יכולים לטעון שלא נותרה להם ברירה.
בשנים האחרונות פעילי הסביבה הצליחו סוף סוף להיחלץ מהנישה של התימהונים "מחבקי העצים"; צריך לקוות שפעולות מהסוג הזה לא ישחקו לידיהם של אלה שיש להם אינטרס מובהק להחזיר אותם לשם.
2
בדממה דקה, בחסות שלוות חול המועד, איבדה קהילת הנשרים בישראל עוד שלושה מחבריה שנמצאו מתים למרגלות המצוקים של נחל עקב בנגב.
בדיוק לפני שנה הארץ רעשה כשתשעה נשרים נמצאו מורעלים בדרום, אז כנראה ששלושה פגרים כבר לא עושים עלינו רושם. אלא שאם לקחת בחשבון שכלל אוכלוסיית הנשרים בישראל מונה כמה עשרות, שלושה זה לא מעט.
לפי תוצאות התחקיר הווטרינרי, הפעם לא מדובר בהרעלה מכוונת, אלא בסוג אחר של עבריינות שמתרחשת בשטח ההפקר: שימוש פיראטי בתרופה אסורה לשימוש בישראל. מישהו נתן לבעל חיים חולה את התרופה הזו, החיה מתה, והנשרים שאכלו את הפגר מתו בעקבותיה.
מה שמתסכל במיוחד באירוע הזה היא תחושת הדז'ה וו. כבר לפני שנה, לנוכח התמונות הקשות שהגיעו מהדרום, דובר על כך שהתיקון לחוק להגנת חיות הבר, שאמור לתת לגופי שמירת הטבע הרבה יותר כלים להיאבק במכת ההרעלות, שוכב על המדף תקופה ארוכה.
כבר לפני שנה, לנוכח התמונות הקשות שהגיעו מהדרום, דובר על כך שהתיקון לחוק להגנת חיות הבר, שאמור לתת לגופי שמירת הטבע הרבה יותר כלים להיאבק במכת ההרעלות, שוכב על המדף תקופה ארוכה
בעוד החוק מעוכב, עוד ועוד בעלי חיים בולעים רעל שמישהו פיזר (בדרך כלל מתוך כוונה לפגוע בבעלי חיים אחרים או בבעליהם. הנשרים הם רק הנזק האגבי).
בעקבות מותם של תשעת הנשרים החליט ח"כ מוסי רז (מרצ) שנמאס לו להמתין לממשלה והגיש הצעת חוק פרטית בשיתוף פעולה עם שורה ארוכה של ח"כים. השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג הודיעה שתתמוך בהצעה של עמיתה לסיעה, וזו אכן קיבלה את אישור ועדת השרים לחקיקה. לרגע היה נדמה שהתיקון עומד לעבור – אבל רק לרגע. ברגע הבא הוא נתקל בחומות הבצורות של הפוליטיקה הישראלית.
יש כמה גרסאות למה התיקון לחוק שוב נתקע, ורובן מכוונות לווטו שהטיל שר החקלאות עודד פורר. בין אם בגלל שסירב להטלת האחריות על בעל החלקה/קרקע שבה בוצעה ההרעלה, בנימוק שבעל הנחלה הוא לא בהכרח העבריין, ובין אם בגלל שרצה להחזיר לעצמו סמכויות שהיו נתונות למשרד החקלאות בעבר הרחוק.
בשורה התחתונה, המחלוקות לא נפתרו ואז קרה מה שקורה כל הזמן בשנים האחרונות – הקואליציה איבדה את הרוב ואת היכולת לחוקק, הממשלה נפלה, הכנסת התפזרה, והתיקון לחוק חזר למגירה.
בשורה התחתונה, המחלוקות לא נפתרו ואז קרה מה שקורה כל הזמן בשנים האחרונות – הקואליציה איבדה את הרוב ואת היכולת לחוקק, הממשלה נפלה, הכנסת התפזרה, והתיקון לחוק חזר למגירה
לא מוגזם לומר שהנשרים שמתו בסוכות הם קורבנות – עוד קורבנות – של המבוי הסתום בפוליטיקה הישראלית.
3
תמונה של נתיבי אופניים המתפצלים לטובת עמוד גדול שעליו פרסומת לרכב פרטי מסתובבת כבר כמה זמן בקרב רוכבי אופניים ואנשי תכנון כדוגמה לסדר העדיפויות הלקוי במרחב הציבורי-תחבורתי בישראל. אז ביקשתי לברר מה הסיפור מאחוריה.
להלביש רשת שבילי אופניים על עיר קיימת ומרחב בנוי זה לא קל. על כל מטר ושעל צצים מכשולים ודילמות: האם לעקור עץ שנטוע באמצע השביל המתוכנן? או לעקוף אותו? ומה עושים עם עמוד החשמל שתקוע בדיוק על התוואי?
השאלות האלה מונחות לפתחם של המתכננים והמהנדסים של חברת "נתיבי איילון" ושל עיריות גוש דן, בבואם לתכנן ולבצע את "אופנידן" – רשת נתיבי האופניים הגדולה שמחברת בין ערי הפרבר של גוש דן למרכז המטרופולין.
לפעמים ההחלטות מוצלחות יותר מבחינה תכנונית, לפעמים פחות. במקרה של הנתיב בדרך משה סנה, המחבר בין רמת השרון והכפר הירוק לתל אביב, נראה שכל השיקולים התכופפו בפני הגורם הכי חשוב בסביבה – שלט הפרסום.
במקרה של הנתיב בדרך משה סנה, המחבר בין רמת השרון והכפר הירוק לתל אביב, נראה שכל השיקולים התכופפו בפני הגורם הכי חשוב בסביבה – שלט הפרסום.
במקום להעתיק את השלט, נתיב האופניים פוצל לשניים, הולכי הרגל נזרקו מחוץ לתמונה והשלט, מלך השכונה, נשאר עומד על תילו. ספק אם זה היה קורה לו היה מדובר בעץ.
בעיריית רמת השרון מסבירים שזו תוצאה של סבך אילוצים שאיתם התמודדו כדי לקדם את שביל האופניים: מתברר שהתוואי שעליו עובר השביל נמצא בשטח בבעלות פרטית. השטח הופקע והייעוד הבלעדי שלו הוא "דרך", אבל ההליך טרם הושלם, הפרצלציה לא הסתיימה והחלקה עדיין לא נרשמה בטאבו על שם העירייה.
מכיוון שכך, ומכיוון שתהליכים כאלה אורכים זמן, היה צורך לבקש את הסכמת בעלי הקרקע להמשיך בסימון רציף של נתיב האופניים ולא לקטוע אותו.
הבעלים הסכימו, אבל הציבו תנאי – יש להם חוזה השכרה עם השלט, וכדי לא להסתבך בהליכים משפטיים עם השוכר הם מבקשים להשאיר אותו עד תום תקופת השכירות.
בעוד מספר חודשים, אומרים בעירייה, השלט יוסר ותהיה שם ערוגה מלבלבת. בינתיים, למגינת הלב, הוא הפך סמל לניצחונה של תרבות הצריכה על תרבות הרכיבה.
4
בכל הנוגע להפחתת השימוש בנייר, נדמה שהעולם צועד בשני כיוונים בו בזמן: מצד אחד עוד ועוד שירותים ומסמכים עוברים לפורמט דיגיטלי; מצד שני, בכל אשר נפנה מטביעים אותנו בים של פתקיות מיותרות.
בכל הנוגע להפחתת השימוש בנייר, נדמה שהעולם צועד בשני כיוונים בו בזמן: מצד אחד עוד ועוד שירותים ומסמכים עוברים לפורמט דיגיטלי; מצד שני, בכל אשר נפנה מטביעים אותנו בים של פתקיות מיותרות
השבוע, בכניסה לקופת החולים, לאחר שהעברתי את הכרטיס המגנטי קיבלתי מסרון לנייד עם מקומי בתור; ממש באותה שנייה המכונה פלטה את אותו מספר גם על גבי פתקית. אז מה הועילו חכמים בתקנתם?
זה מה שהרגיש בן כשעשה קניות באחד הסניפים של "סופר פארם": "סופר פארם מאפשרת לשלם בעמדות תשלום אוטומטיות וגם נותנת אופציה לקבל חשבונית לסלולרי", הוא אומר, "עד כאן הכול נהדר וירוק. אלא שלאחר סיום התשלום, המכונה מדפיסה דף מיותר מאין כמותו שבו כתוב "תודה שקנית". מתחת לעמדת התשלום מצטברת בפח כמות ניירות שמודפסים ללא שום הצדקה".
מפנייה של מערכת "יהיה בסדר" בגל"צ לסופר-פארם, מתברר – או לפחות כך טוענים בחברה – שמדובר בשלב ביניים זמני שנועד לאפשר לקונים להסתגל בהדרגה לעידן החדש, נטול הנייר לחלוטין, ושבקרוב תקופת המעבר עתידה להסתיים.
"במטרה להציע שירות מהיר ולקצר תורים הוקמו בסניפים עמדות התשלום העצמי, והרשת עברה לשירותי חשבונית דיגיטלית, מהלך שחוסך כמות אדירה של נייר", נמסר מ"סופר-פארם". "עם זאת, במסגרת המעבר לשירות החדש, לא מעט צרכנים שעוד לא היו רגילים לשירות, המתינו לקבלה מודפסת בסיום תהליך הקנייה, ובשלב השלמת התשלום לפני היציאה מהחנות.
"לאור הבלבול שנוצר, ועל מנת להקל על תהליך המעבר, נוצרו הפתקיות המקוצרות המודיעות על השלמת העסקה. בימים אלו אנו מסיימים את תקופת ההסתגלות לתצורת התשלום החדשה של הקופות העצמיות, הכוללות גם את הפתקיות המקוצרות, ונעבור באופן מלא לחשבוניות דיגיטליות".
"בימים אלו אנו מסיימים את תקופת ההסתגלות לתצורת התשלום החדשה של הקופות העצמיות, הכוללות גם את הפתקיות המקוצרות, ונעבור באופן מלא לחשבוניות דיגיטליות"
5
מבחינה פוליטית זה כמובן טיול שנוי במחלוקת – כמו כל בילוי מעבר לקו הירוק שמצריך אישור מיוחד של צה"ל וליווי חמוש.
אבל בכל הנוגע לטבע נטו, הסיור הלא שגרתי שארגנו אנשי בית ספר שדה כפר עציון בחול המועד היה מהסוג שקשה להישאר אדיש אליו: הם קיבלו היתר חד-פעמי מצה"ל להכניס מטיילים ל"אזור האסור" על גבול ישראל-ירדן, סמוך לנקודה בה נשפך נהר הירדן לים המלח.
את הסיור עצמו החמצתי, אבל התמונות מסגירות מעט מהיופי המיוחד של אזור הדמדומים שלכוד בין שלוש ישויות מדיניות וסכסוך אחד שמסרב להסתיים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם