לפני כשנתיים ניהלתי סדרה של מפגשי העשרה בנושא מדיניות החוץ של רוסיה עבור קבוצה של מנהלים בכירים בשירות המדינה. הייתה זו תקופת קורונה, הם היו עייפים מרוב הרצאות בזום, וביקשו שאארגן להם מפגשים חווייתיים.

בין השאר, הפגשתי אותם עם ראש "נתיב" לשעבר, יעקב קדמי. המפגש היה מרתק. קדמי דיבר במשך שעה וחצי ברהיטות. אך נוכחתי לדעת, שדבריו תואמים באופן מלא את מה שנהגתי לקרוא בנאומים של נציגים רוסיים רשמיים וסוכנויות ידיעות ממשלתיות.

המפגש היה מרתק. יעקב קדמי דיבר במשך שעה וחצי ברהיטות. אך נוכחתי לדעת, שדבריו תואמים באופן מלא את מה שקראתי בנאומים של נציגים רוסיים רשמיים וסוכנויות ידיעות ממשלתיות

למשל, כשליש מהזמן שעמד לרשותנו ניצל קדמי בלגולל לפרטי פרטים את ייעודן ומתכונת תפקודן של 6 מערכות נשק גרעיני חדשות שרוסיה הצהירה עליהן כשנתיים קודם לכן – כדי להסביר את יתרונותיו הצבאיים של צבא רוסיה. אף כי חלק מהמערכות היו עדיין עמוק בתהליך הפיתוח ורחוקות ממבצעיות – העניין לא הוזכר ע"י קדמי.

אני הזמנתי את קדמי, הוא הגיע בהתנדבות, ולא חשבתי שנכון שאתעמת עמו מול הקבוצה. בדיעבד, טעות שלי. לאחר המפגש הרגשתי מחוייבות בפני הקבוצה לכתוב מכתב של 5 עמודים בפונט קטן, כדי להעמיד את האמירות של קדמי באור אובייקטיבי ומאוזן. למפגש דומה בשנה שלאחר מכן החלטתי כבר לא להזמינו.

קדמי הפך בשש השנים האחרונות לפאנליסט קבוע בתוכניות הדגל של הטלוויזיה הממלכתית הרוסית, אותן מנחה וולדימיר סולוביוב – שנחשב כבר מעל עשור לתועמלן, מהבכירים ביותר ברוסיה.

סולוביוב נעלב מהכינוי "תועמלן", אך לא ניתן לקרוא לו עיתונאי. פובליציסט מטעם המשטר, שהקו המחבר בין מסריו לאורך השנים (גם אם הם סותרים זה את זה) הוא טובת משטר פוטין – הוא תועמלן.

התוכניות של סולוביוב הינן במתכונת של טוק-שואו פוליטי "על סטרואידים" – צעקות והצהרות דרמטיות. סולוביוב, לובש שחורים, ולעתים משהו שנראה כמו חליפת Dr. Evil, מנצח על הכל ומשחק את התפקיד הדרמטי הראשי.

קדמי הפך בשנים האחרונות לפאנליסט קבוע בתוכניות הדגל של הטלוויזיה הממלכתית הרוסית, אותן מנחה סולוביוב – שנחשב כבר מעל עשור לתועמלן, מהבכירים ביותר ברוסיה

הפאנליסטים נבחרים בקפידה כדי לחדד, באמצעות ויכוח לוהט, מסרים רצויים למשטר. נקודות מבט לא נוחות למשטר נעדרות מהשיח, או מיוצגות באופן מסולף, כך שניתן יהיה להציגן כשליליות או מגוחכות. התוכניות של סולוביוב מתאפיינות בשיח בוטה, ושטוף-שנאה כלפי יריבי המשטר.

Top Russian propagandist Vladimir Solovyov endorses Kadyrov's proclamation that Russia is embroiled in a jihad against Ukraine. He calls it a holy war. Solovyov sighs, moans and angrily ponders whether Russia actually has the nukes, since everything else is in such short supply. pic.twitter.com/06Evvo4PUE

— Julia Davis (@JuliaDavisNews) October 26, 2022

סולוביוב הוא יהודי גאה – ובמשטר של פוטין יש מקום מכובד ליהודים גאים, כדי לשחק מצג של אחוות העמים ברוסיה האימפריאלית. כיהודי גאה, לסולוביוב, כביכול, עמדה מוסרית משופרת להשתלח כבר עשור, וביתר שאת מאז תחילת המלחמה, ב"נאציות" של האוקראינים ובמערב הדקדנטי. סולוביוב מרבה לאיים בנשק גרעיני ובהפעלת כוח בלתי בררנית נגד האוקראינים.

יעקב קדמי השתלב בטבעיות בתוכניות של סולוביוב, ונדמה שאף נרקמה בין השניים ידידות. קדמי מופיע בטלוויזיה הרוסית כ"ראש שירות ביון לשעבר של ישראל", וההשקפות שהוא מבטא שם אינן שונות בהרבה מאלה של סולוביוב. למה צריך אנשים כמו קדמי בטלוויזיה הרוסית? כדי שיעבור לצופים ברוסיה מסר סמוי, כי המדיניות הרוסית זוכה לתמיכה מצד מדינות אחרות.

כיהודי גאה, לסולוביוב, כביכול, עמדה מוסרית משופרת להשתלח ב"נאציות" של האוקראינים ובמערב הדקדנטי. סולוביוב מרבה לאיים בנשק גרעיני ובהפעלת כוח בלתי בררנית נגד האוקראינים

קדמי מספר, כי עד 2015 עמד נגדו ברוסיה צו מעצר מטעם "שירות ביטחון הפנים" (ה-FSB) בגין תפקודו כראש "נתיב", אך בשנה זו הצו הוסר בהוראת הנשיא ולדימיר פוטין. למה פוטין היה צריך להידרש לכך? כי החל ב-2014 המערב בודד את רוסיה, והטלוויזיה הרוסית ביקשה לספר לאזרח, כי בניגוד לעמדתן של ההנהגות המערביות העוינות, ישנם אנשים במערב שחושבים בצורה "מפוכחת" ומבינים את צדקת דרכה של רוסיה.

ההיסטוריה של קדמי מרתקת והאיש הינו עתיר זכויות. בסוף שנות ה-60', והוא בן עשרים בלבד, יזם פעולת מחאה בברית המועצות של ברז'נייב, בדרישה לעלות לישראל, והצליח במשימה. במלחמת יום הכיפורים הוא נלחם באותו הטנק עם המג"ד אהוד ברק בסואץ וב"חווה הסינית" בסיני. בהמשך הלך לשרת ב"נתיב", בתקופה שהארגון באמת עסק בפעילות חשאית להעלאת יהודי בריה"מ, ובשנים 1999-1992 היה לראש הארגון.

ב-1999 הסתכסך עם ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, והתפטרותו לוותה בסקנדל פומבי. בשנות האלפיים המוקדמות היה קשור קצת בפוליטיקה, אולם בעשור וחצי הבאים, מעבר לכתיבת אוטוביוגרפיה – הוריד פרופיל. הן ספרו והן הוויקיפדיה אינן מנדבות פרטים במה עסק אחרי 2003. ב-2012 החל להופיע בערוץ אינטרנטי ישראלי ברוסית "עיתון טי וי", וזכה לפופולריות רבה, ואז במוסקבה שמו לב לאושיית הרשת העולה.

מ-2014 המערב בודד את רוסיה, והטלוויזיה הרוסית ביקשה לספר לאזרח, כי בניגוד לעמדת ההנהגות המערביות העוינות, ישנם אנשים במערב שחושבים בצורה "מפוכחת" ומבינים את צדקת דרכה של רוסיה

ארשה לעצמי לשער, שאחרי שהיה במרכז העניינים, לצד בכירי ארצנו – יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק, אריאל שרון ונתניהו – מצא עצמו קדמי מעט בשוליים ובעמדת פרשן בערוץ לא מרכזי ומעט חובבני (אל תיעלבו). ההופעות אצל סולוביוב, מנגד, חשפו את קדמי לקהל של עשרות מיליונים ברוסיה, בפריים-טיים, ברמה הכי מקצועית שהטלוויזיה הרוסית יודעת לספק.

מוסקבה, מלונותיה ומסעדותיה – מפנקות יותר מאשר תל אביב. ישנן טענות, כי העבודה של קדמי בטלוויזיה הרוסית הינה בתשלום. אינני יודע, ולא רוצה להשמיץ. אבל עם התשלום או בלעדיו – זו ממש עשייה בשירות משטר פוטין.

קדמי הבליט, ויש האומרים האדיר, את תפקידו בניצחון "נתיב" על בריה"מ ובחילוץ היהודים, אף כי בשנים המכריעות עמד בראש הארגון דוד ברטוב. למרות שקדמי מתעקש כי אינו מחפש תארים וחנופה – הוא ממוצב בטלוויזיה הרוסית כמי שפעל למוטט את ברית המועצות, ועתה משמש מליץ יושר לרוסיה ולפוטין.

מי שנוהג לראות את הטלוויזיה הרוסית בישראל, מזהה את קדמי עם מערך ההסברה/תעמולה/לוחמת מידע של מוסקבה, ואינו רואה בו בשום אופן פרשן עצמאי.

אחרי תחילת המלחמה באוקראינה, "עיתון טי וי" החליטו להפסיק להזמין את קדמי למשדריהם. גם "רדיו רקע" הפסיק את ההתקשרות עמו – קודם לכן הייתה לו תכנית קבועה "שעת היסטוריה עם יעקב קדמי". עם זאת, קדמי צץ לעתים בתקשורת דוברת עברית, כמומחה לרוסיה, כשעברו המפואר פותח בפניו את דלתות האולפנים.

אחרי שהיה במרכז העניינים מצא עצמו קדמי מעט בשוליים. ההופעות אצל סולוביוב חשפו אותו לקהל של עשרות מיליונים ברוסיה, בפריים-טיים, ברמה הכי מקצועית שהטלוויזיה הרוסית יודעת לספק

קדמי כמובן רואה עצמו כ"פטריוט ישראלי", ומבקש לפקוח את עיני בני שיחו בישראל ל"דברים שלא תשמעו ממקורות אחרים". בראייתו, ניתוחיו אינם מושפעים מביקוריו במוסקבה, אלא נובעים מקריירה מודיעינית רבת שנים ומתפיסת מציאות ייחודית. זכותו לטעון כך, וזכותי לטעון כי אינו אובייקטיבי.

הראיון לערוץ של ד"ר אורי מילשטיין

הטריגר לכתיבת פוסט זה היה ראיון ארוך מאד, שפורסם ב-6-5 חלקים בערוץ היוטיוב של ד"ר אורי מילשטיין בשבועות האחרונים. בראיון קדמי פורס את השקפתו על שורשי הסכסוך הרוסי-אוקראיני הנוכחי ועל מהלכיה של רוסיה במלחמה.

חבר כתב לי "חייבים לשמוע את קדמי: אומנם יש לו הטיות – אך הוא מעורר נקודות למחשבה, שאחרים אינם מעלים". אז צפיתי בכמה חלקים, וחוויתי מחדש את השיחה מלפני שנתיים.

קדמי פורס את הנרטיב הרוסי הרשמי. הוא מאדיר את הישגי צבא רוסיה ("נערך מחדש" ולא נסוג); נתוני האבדות של צבא רוסיה ושל צבא אוקראינה זהים למה שמספר משרד ההגנה הרוסי, ללא כל סייג (למרות שמספר ההרוגים הרוסיים שקדמי ציטט, כ-6,000, נמוך מספר מונים מהערכות מערביות או אוקראיניות).

קדמי מודה בחלק מהטעויות של צבא רוסיה (גם בטלוויזיה הרוסית מודים בכך, קשה להסתיר), אך הרושם הכללי הוא ש"הכל תחת שליטה" (גם כשברקע לראיון קווי ההגנה הרוסיים בחרקיב מתפרקים).

קדמי פורס את הנרטיב הרוסי הרשמי ומאדיר את הישגי צבא רוסיה. הוא מודה בחלק מטעויות הצבא הרוסי (גם בטלוויזיה הרוסית מודים בכך, קשה להסתיר), אך הרושם הכללי הוא ש"הכל תחת שליטה"

דמות אחת אינה זוכה לביקורת של קדמי ובקושי מוזכרת בחלקים האקטואליים של הראיון, וזהו הנשיא פוטין. בדומה למקובל בערוצי התקשורת הממלכתיים הרוסיים – ניתן לבקר את כולם חוץ מאשר את "מספר 1".

לאורך יותר משלוש השעות של הראיון, אורי מילשטיין אינו מתעמת עם קדמי. הוא מציג אותו בחלק הראשון, כמי שנוהג לבקר ברוסיה ולכן יש לו נקודת מבט מעניינת (החלקים הבאים אינם מחייבים לדעתו הצגה כלל).

בהמשך, מלבד שאלות אכוונה ובירור מבוישות מצד מילשטיין, קדמי הוא זה ששולט בראיון. בקול בוטח ושקט הוא פורס את המשנה של הצד הרוסי, והודף בקשות להגיע לפואנטה – כי יש לו עוד מסרים להנחיל.

לקראת כתיבת הפוסט הסתכלתי על הערוץ ועל קורותיו של ד"ר מילשטיין – פער בהשכלה (ברצינות, אצטרך להשלים). בערוץ שלו ישנם מרואיינים מעניינים מאד, וגם בני השיח הקבועים של מילשטיין על אוקראינה הינם מאוזנים וביקורתיים לשני הצדדים לעימות. למילשטיין רקורד כתיבה מפואר, שלחלק גדול ממנה יוצא נגד הקונוונציות הממסדיות, בדגש על מערכת הביטחון.

בעצם ביקורתיותו היא סימן ההיכר של מילשטיין, אך זו לא באה לידי ביטוי בראיון עם קדמי. לאחר שידור של 4 פרקים שצברו עשרות אלפי צפיות, במענה למחאות מצופיו, מדוע העניק לקדמי במה, קיים מילשטיין שיח עם "פאנל אוקראינה" הקבוע שלו, אודות מסריו של קדמי.

חברי הפאנל קבעו מיד כי קדמי אינו אובייקטיבי וחלקו על הערכותיו. מילשטיין אמר לחברי "פאנל אוקראינה", כי הוא דוחה את הביקורת של צופיו על מתן זמן ערוץ שלו לקדמי, שכן הוא מבקש לשפוט את מסריו ולא את הרקע שלו. אך מה לעשות שכל שורה ושורה מדבריו של קדמי – מניפולטיביים, שינויים במחלוקת, ומושפעים מהרקע – כפי שאף הפאנליסטים של מילשטיין עצמו הודו.

מלבד שאלות אכוונה ובירור מבוישות מצד מילשטיין, קדמי הוא זה ששולט בראיון. בקול בוטח ושקט הוא פורס את המשנה של הצד הרוסי, והודף בקשות להגיע לפואנטה – כי יש לו עוד מסרים להנחיל

במקום מילשטיין ואנשי תקשורת אחרים בישראל לא הייתי מעניק לקדמי במה בעת הזאת. ואם כבר העניק במה, אזי חובה עליו כבעל הערוץ לחשוף בפני צופיו את הרקע של האיש ולהציג שאלות קשות, ולאזן את מסריו במישהו שיודע לתת לקדמי קונטרה – בכל פרק ופרק.

לסיכום

אנו חיים בעידן של היצף מידע וצמצום חסמים ביכולת להקים ערוצי הפצת מידע. אף אחד כבר אינו מסוגל לקלוט ולעבד את כל המידע המתפרסם הרלוונטי לתחומי התמחותו/עניינו. כל אחד מסגל לעצמו מנהגי צריכת מידע ובוחר מקורות ש"משדרים עמו על אותו הגל".

חובה על צרכני המידע לעבור חינוך תקשורתי כדי לרכוש יכולת קריאה ביקורתית. כדאי מאד שמי שנוטל על עצמו להיות בלוגר, בכל תצורה שהיא, יאמץ רכיבים מאתיקה עיתונאית – של בחירת מקורות אמינים וחשיפה בפני הקורא אם המידע המובא בפניו מגיע ממקור מוטה; מתן איזונים מתאימים במקרה של הטייה. המלחמה באוקראינה מעניקה הזדמנות להוכיח את הכורח בכך בכל יום ויום.

סאל (מיל.) דניאל ראקוב הינו עמית מחקר בכיר במכון הירושלמי לאסטרטגיה וביטחון (JISS) וחוקר בכיר במרכז אלרום לחקר מדיניות ואסטרטגית אוויר וחלל באוניברסיטת תל אביב. קודם לכן, הוא שרת בצהל 21 שנים, מרביתן באגף המודיעין. מתמחה במעורבות המעצמות במזרח התיכון, בדגש על האסטרטגיה הרוסית באזור ויחסי רוסיה-ישראל.