באופן בלתי נמנע, השם "רוטשילד" מקושר לשושלת הבנקאית המפורסמת, הגברית והוותיקה. כמובן שהיו גם אינספור נשים במשפחת רוטשילד, אבל עד לספר שפורסם לאחרונה – התרומות וההישגים שלהן הוזנחו.

"ההנחה הרווחת הייתה שהן היו רעיות ואימהות מאוד נוצצות – ולא יותר מזה", אומרת הסופרת הבריטית והעיתונאית לשעבר נטלי לווינגסטון.

הספר "הנשים של רוטשילד: הסיפור הלא מוכר של אחת השושלות המפורסמות בעולם" (""The Women of Rothschild: The Untold Story of the World's Most Famous Dynasty), שיצא בבריטניה בשנה שעברה ובארה"ב החודש, מנסה לתקן את העוול ההיסטורי ומביא את הסיפורים המדהימים של כמה מהאימהות, הבנות והרעיות הבולטות והמעניינות ביותר בשושלת היהודית.

לווינגסטון מציגה את נשות משפחת רוטשילד כמי שהתרועעו עם בני מלוכה, נלחמו למען אמנציפציה יהודית – והיו המוח מאחורי הניצחונות הפוליטיים של בעליהן.

תמונה של אורחים באחת ממסיבות סוף השבוע המפורסמות בבית רוטשילד, שצולמה עבור הנסיך מוויילס, יולי 1894 (צילום:: Acc. no. 1099.1995.9 / Waddesdon Image Library)

חלקן היו גאונות כלכליות, ספורטאיות מוכשרות ומדעניות גדולות. אחרות היו בין התומכות הנלהבות ביותר של הציונות בראשית דרכה. אחת מהן הטיסה מטוסים במלחמת העולם השנייה

חלקן היו גאונות כלכליות, ספורטאיות מוכשרות ומדעניות גדולות. אחרות היו בין התומכות הנלהבות ביותר של הציונות בראשית דרכה. אחת מהן הטיסה מטוסים במלחמת העולם השנייה והתחרתה במרוצי מכוניות עם ענקי הג'אז מיילס דיוויס ות'לוניוס מונק.

לווינגסטון בת ה־45 מספרת בריאיון לזמן ישראל כי התחילה להתעניין בנשות רוטשילד אחרי שקראה מאמר על ה"חברות השקטות" במשפחה, שכתבה ב־1994 המדענית מרים רוטשילד עבור קטלוג משפחתי לכבוד יום ההולדת ה־250 לפטריארך המייסד של השושלת, מאיר אנשל רוטשילד.

צוואתו מ־1812 אסרה בפירוש על כל הצאצאיות או הרעיות של צאצאיו "לקחת חלק בהון של הבנק או בתהליך קבלת ההחלטות שלו", ובכך דחק אותן להערות השוליים של הסיפור המשפחתי.

נטלי לווינגסון (צילום: מארי מקרטני)

כדי להתגבר על הבלבול, המחברת הוסיפה לספרה עץ משפחה חלקי. אולם, עדיין קשה לעקוב אחרי הגנאלוגיה המשפחתית בשל הנוהג להשיא בני ובנות דודים במשפחת רוטשילד זה לזה במהלך המאה ה־19. אולם, ללווינגסטון לא אכפת אם הקוראים שלה ייצאו מבולבלים מעודף השמות של בני ובנות משפחת רוטשילד.

"מה שאפשר ללמוד מהספר הזה הוא שמדובר בנשים יוצאות דופן. אם תבחני כל תחום בחיים – ספרות, מדע, פוליטיקה, ספורט – תמצאי שאחת החלוצות בתחום הזה – שגם סללה את הדרך לאחרות – הייתה אישה משושלת רוטשילד", היא אומרת.

"אם תבחני כל תחום בחיים – ספרות, מדע, פוליטיקה, ספורט – תמצאי שאחת החלוצות בתחום הזה – שגם סללה את הדרך לאחרות – הייתה אישה משושלת רוטשילד"

משפחת רוטשילד נודעה כקנאית לפרטיות שלה. בני משפחה הורו על שריפת מסמכים הקשורים אליהם אחרי מותם. אני מניחה שזה הפך את המחקר למאתגר.
"אכן, רבים מבני המשפחה שרפו את כל התיעוד הקשור אליהם, במיוחד הנשים. היה קשה למצוא את החומרים הנכונים. אבל מרגע שמצאתי אותם, הם היו מאוד אינפורמטיביים.

"המחקר שלי דרש עיקשות ועבודת בלשות כמו גם הצורך בחיבור בין נקודות שלא נראו קשורות… אבל ברגע שהצלחתי למצוא מכתבים ויומנים אישיים – זה אפשר לי להציץ לאופן שבו הנשים האלה כתבו, הרגישו וראו את העולם. זה היה כל כך מעניין ותובעני עד שבנקודה הזאת הספר כבר פחות או יותר כתב את עצמו.

"שרלוט רוטשילד (1819–1884), אשתו של ליונל רוטשילד, כתבה: "אנחנו הרוטשילדים, כתבנים בלתי נלאים". היא כתבה יומנים ומכתבים כל חייה. זה מעיד לא רק על האקלים החברתי והפוליטי סביבה – אלא גם על הכישרון הספרותי האדיר שלה.

המטריארכית והמייסדת של שושלת רוטשילד, גיטל שנאפר רוטשילד (צילום: רשות הציבור)

"הייתה לה דרך מופלאה להתבונן בעולם וגם יכולת ניסוח מדהימה. היא הייתה מצחיקה ושנונה אבל גם עמוקה בצורה יוצאת דופן. היא גם השתמשה בעבודה שלה כמפלט. כשבתה אוולינה (1839–1866) מתה בזמן הלידה, היא ניסתה להתגבר על כאב האובדן באמצעות כתיבת מאמרים".

איפה מצאת את הכתבים של הנשים השונות?
"חלק בארכיונים של רוטשילד בלונדון. רוב הכתבים של שרלוט נמצאו שם, כמו גם אלה של המטריארכית המייסדת, גיטל (1753–1849). זה היה מאתגר, משום שרוב המבקרים מגיעים לארכיוני רוטשילד כדי לכתוב על היסטוריה כלכלית.

"הגילוי המדהים ביותר שלי היה בארכיון וודסדון בווינדמיל היל. מצאתי שם התכתבות בין נשות משפחת רוטשילד מתחילת מלחמת העולם הראשונה. הם דנו במכתבים האלה בציונות וברצון שלהן ליצור מדינה יהודית. הם דיברו הרבה על הקשרים שלהם עם חיים ויצמן. מכאן, הצלחתי לחבר את הקשר הלא יאומן בין נשות רוטשילד להצהרת בלפור.

"הריכוז השלישי של חומרים נמצא בארכיונים של הבעלים. למשל, לא הצלחתי למצוא שום דבר שקונסטנס רוטשילד (1843–1931) כתבה, למעט האוטוביוגרפיה שלה 'זיכרונות'. אבל מצאתי המון יומנים שלה בין הניירת של בעלה בספרייה הבריטית. במקרים רבים, הכתבים של הנשים יוצאות הדופן האלה השתרבבו לארכיונים של הגברים.

נשיא המדינה הראשון חיים ויצמן (צילום: לע"מ)

"חוץ מזה, חלק מהכתבים לא מיוחסים לנשים. בשנות ה־40 של המאה ה־19, לואיזה רוטשילד (1821–1910) ואחותה שרלוט מונטיפיורי יצרו פרויקט חברתי בשם 'הספרייה היהודית הזולה', אוסף של סיפורים קצרים ומדהימים שכתבו נשים יהודית כמו גרייס אגילר ושרלוט מונטיפיורי.

"למרבה הצער, אי אפשר היה לפרסם את העלונים והסיפורים הקצרים בשמות הנשים, אז רק אחרי שקראתי את המכתבים וחיברתי בין פיסות מידע שונות – גיליתי ש'הספרייה היהודית הזולה', שהקמתה מיוחסת לרב דוד אהרן דה סולה, הייתה בעצם פרי עבודתן של שתי נשים ממשפחת רוטשילד".

"רק אחרי שקראתי את המכתבים וחיברתי בין פיסות מידע שונות – גיליתי ש'הספרייה היהודית הזולה', שהקמתה מיוחסת לרב דוד אהרן דה סולה, הייתה בעצם פרי עבודתן של שתי נשים ממשפחת רוטשילד"

בכל חלק בספר את מתמקדת בקומץ נשות רוטשילד מאותה תקופה. בחרת את הנשים האלה בגלל שהיה עליהן הכי הרבה חומר זמין?
"בפועל, זה מה שקרה. יחד עם זאת, כתבתי על גיטל, אף שרק שבעה מכתבים שלה שרדו. כלומר, היה מעט מאוד חומר ראשוני. הייתי מוכרחה לכתוב עליה כי היא המטריארכית המייסדת – ואנחנו חייבות להבין מה הייתה המשמעות שלה ומה היו התרומות שלה.

"היו כמה נשים ממשפחת רוטשילד שהייתי רוצה לכתוב עליהן יותר. אני מזכירה אותן, אבל משום שהמסמכים שלהן והתיעוד הרפואי שלהן נהרס – היה בלתי אפשרי להבין מי הן היו. זה המקרה של ליברטי רוטשילד (1909–1988) למשל, אבל הייתי מוכרחה לציין אותה כי הסיפור שלה עצוב מאוד וחובה היה לספר אותו.

יו"ר הכנסת לשעבר קדיש לוז מלווה את דורותי רוטשילד בעת פתיחת בניין הכנסת בשנת 1966 (צילום: רשות הציבור)

"היו לה מעט מאוד חיים עצמיים משלה, אז הרגשתי שזאת החובה שלי להכיר בה. נתקלתי בפורטרט עצמי מדהים שהיא ציירה, ציור מכשף כל כך. את מביטה לתוך עיניה ורואה את עוצמת הסבל שלה ממעמקי הסכיזופרניה".

את כותבת ש"להיות רעיית רוטשילד זו עבודה מלחיצה וכפוית טובה". למה התכוונת?
"היו להן כל כך הרבה מחויבויות ודרישות, כרעייה במשפחת רוטשילד הייתה ציפייה שתלדי ילדים רבים, ובן היתר גם בן כדי שיהיה יורש. זה היה מלחיץ להפליא.

"הנשים היו צריכות לנהל בתים גדולים, בעיר ובכפר, לנהל את החיים החברתיים ולהיות זמינות לכל הדרישות של הגברים. זאת הייתה עבודה כפוית טובה כי מדובר בנשים מבריקות בצורה יוצאת דופן. חלק גדול מהיצירה האינטלקטואלית או האומנותית שלהן, כמו גם התרומות המדעיות שלהן, לא יוחסו להן".

"זאת הייתה עבודה כפוית טובה כי מדובר בנשים מבריקות בצורה יוצאת דופן. חלק גדול מהיצירה האינטלקטואלית או האומנותית שלהן, כמו גם התרומות המדעיות שלהן, לא יוחסו להן"

את יכולה לתת דוגמה?
"הדוגמה הבולטת ביותר עבורי הייתה האנה ברנט כהן (1785–1850), שנישאה לנתן רוטשילד. היא הייתה תופעה פיננסית מדהימה. היא התחילה לקנות ולמכור אג"חים של ממשלת צרפת בקיץ 1830, כשביקרה בפריז. היא קראה את השוק כמו מגדת עתידות וייעצה לבעלה מה לעשות.

דיוקן של האנה רוטשילד, שצייר פרדריק לייטון (צילום: רשות הציבור)

"היא ידעה איך להתעלם מתנודות קצרות טווח ולהביט בשוק לטווח הארוך. נתן הבין שהנכס היקר ביותר שלו היא אשתו – ומאותו רגע היא הפכה חיונית לגמרי לעסק. זה הגיע לכדי כך שעל ערש דוויי, נתן אסר על בניו לקבל החלטות בלי להיוועץ עם אימם. זה לא סיפור שאנחנו שומעים".

האנה הייתה גם משמעותית במאבק לאמנציפציה יהודית בבריטניה, נכון?
"האמנציפציה היהודית הייתה, במידה רבה, אחת המטרות שהאנה הובילה. היא העבירה את השרביט לאשתו של בנה ליונל, שרלוט. בלי התרומה של האנה ושרלוט, אני בטוחה שליונל לא היה הופך להיות היהודי (הלא מומר) הראשון בפרלמנט.

"שרלוט הייתה חיונית לעבודה של בעלה ועבדה הרבה למענו. היא כתבה מניפסטים ומאמרים בטיימס – שכמובן לא יוחסו לה. היא עברה ברחובות לונדון ודיברה עם אנשים.

"היא הייתה חיונית לחלוטין. היה לה מוח פוליטי חריף. כשליונל היה צריך להישבע אמונים לפרלמנט, שרלוט הורשתה לצפות רק מהגלריה. היא גם לא מופיעה בציור המפורסם של האירוע (שצייר הנרי ברוד). התרומה שלה נמחקה מההיסטוריה".

מרים רוטשילד (1908–2005) בתוכנית האירוח הבריטית "After Dark", יולי 1988 (צילום: רשות הציבור)

"בלי התרומה של האנה ושרלוט, אני בטוחה שליונל לא היה הופך להיות היהודי (הלא מומר) הראשון בפרלמנט. שרלוט הייתה חיונית לעבודה של בעלה ועבדה הרבה למענו"

הצהרת בלפור נמסרה ללורד וולטר רוטשילד. את גילית שלכמה מהנשים במשפחה היה תפקיד משמעותי בקידום ההצהרה.
"רוז'יקה רוטשילד (1870–1940) הייתה אידיאליסטית פוליטית. כשהיא נתקלה בכימאי הצעיר (והמנהיג הציוני) חיים ויצמן, היא ניהלה איתו שיחה. היא נדהמה ממה שהיה לו להגיד. יש ציטוט מדהים באחד המאמרים שלה: 'אני אוהבת פנאטים ואוהבת אידיאליסטים. אני מוצאת אותם מושכים מאוד. חיים ויצמן הוא גם וגם'.

"רוז'יקה זיהתה את הפוטנציאל שלו. היא הבינה את המטרה שלו והייתה זו שהציגה אותו לבעלה צ'רלס ולאחיו וולטר. היא הייתה זאת שהניעה ויצרה את מערכת היחסים בין ויצמן לרוטשילדים. למעשה, הנשים של המשפחה היו אלה שקידמו את ההכרזה יותר מאשר וולטר, שהיה זואולוג לא ציוני.

"כשרוז'יקה ובת דודתה דולי (דורותי) רוטשילד (1895–1988) פגשו את ויצמן, הוא היה מאוד קשוח כלפי חוץ. הוא התגאה ברקע שלו כילד שטעטל. כדי להביא לחיים את הטיעון שלו בדבר הצורך במדינה יהודית, כדי לשכנע, הוא השתמש בשלל אנקדוטות מזעזעות על הפוגרומים המחרידים ועל רציחות עקובות מדם, כל זה בשולחן ארוחת הערב.

"הסיפורים האלה פחות או יותר דחו את האליטה הפוליטית האנגלית, שלא הייתה רגילה לשפה גרפית שכזאת. רוז'יקה ודולי לימדו אותו לתקשר את הסיפורים ולמתן את הטון שלו בארוחות הערב, להתאים את הסיפורים לחדר ההסבה, להקשר הפוליטי. אלמלא זה, ויצמן לא היה מסוגל לגייס את התמיכה שצבר".

דיוקן של רוז'יקה רוטשילד (פון ורטהיימסטיין) (1870–1940), שצייר פיליפ דה לאסלו, 1914 (צילום: רשות הציבור)

"רוז'יקה ודולי לימדו את חיים ויצמן לתקשר את הסיפורים ולמתן את הטון שלו, להתאים את הסיפורים לחדר ההסבה, להקשר הפוליטי. אלמלא זה, ויצמן לא היה מסוגל לגייס את התמיכה שצבר"

יש לך רוטשילדית מועדפת?
"מבחינתי, הבולטת היא מרים רוטשילד (1908–2005). העבודות שלה יוצאות דופן. לא רק שהייתה מדענית חלוצה בתחומה ואוטודידקטית, אלא שהיא גם פעלה מאוד למען איכות הסביבה. עוד לפני סטלה מקרטני והתנועה הטבעונית שלה.

"היא סירבה ללבוש עור והייתה מודעת לתעשייה האכזרית. היא הייתה צמחונית וחלוצה בתחומי הקיימות. היא תרמה גם לדוח וולפנדן מ־1957, שהוביל לדה־קרימינליזציה של ההומוסקסואליות בבריטניה. היא לימדה את עצמה – ועדיין הצליחה לבנות לעצמה מוניטין בתחומים שונים.

"היא ניפצה כל תקרת זכוכית שניתן להעלות על הדעת. היא הייתה שנונה והיה לה חוש הומור מושחז. היא הייתה אשת רנסנס מדהימה באמת ומגיע לה להיות שם שגור ומוכר בכל בית. היא בהחלט מצדיקה ביוגרפיה נפרדת".