מוצ"ש, 4 לנובמבר 1995. אני בשלהי הריוני שרועה על הספה מול מסך הטלוויזיה המעביר את העצרת בכיכר מלכי ישראל. העצרת מרגשת: התוכן, אנשי הציבור האמנים על הבמה והקהל בכיכר – מביאים לידי ביטוי המחבר את ההכרה של קיום בכאב וההבנה שאין לנו ארץ אחרת, הטרגדיה של מחיר הדם, הקורבנות, והשאיפה לקדם תהליך שלום ונורמליות במדינה החיה על תקווה למחר טוב יותר.

כובד ההריון והעייפות הכריעו אותי. נרדמתי לפרק זמן קצר ואז התעוררתי באחת למשמע קולו של איתן הבר המכריז בתדהמה על מותו של יצחק רבין. אחר כך התחלנו להבין מי היורה שהגיע למקום בכדי לרצוח את רבין וטרם שיערנו בנפשנו איזו מציאות מקבילה קיימת במדינה לאן זה יוביל אותנו.

הייתי בשלהי הריוני, שרועה על הספה מול מסך הטלוויזיה המעביר את העצרת המרגשת בכיכר מלכי ישראל. כובד ההריון והעייפות הכריעו אותי. נרדמתי ואז התעוררתי באחת למשמע קולו של הבר המכריז בתדהמה

התקופה שלפני הרצח הייתה מלאה במהלכים מפחידים ומסיתים נגד רבין, שמעון פרס וכל מי שחתום או תומך בהסכם אוסלו. אבל כן היה נטוע בה אמון גדול בכך שיש דברים שלא יכולים לקרות אצלנו במדינה ובחברה הישראלית. אמון בכך שהתפיסה הנשענת על אלימות, גזענות קשה ושנאה, להט משיחי ופולחנים פגאניים, לא יכולים להכריע את מה שהצליחו דורות של ישראליות וישראלים לבנות מאפס. את מה שבנו בתקווה, המגיעה לאחר משברים קשים, מצוקה ואסון מחריד, הנשענת על הבנה שאין מקום אחר, במדינה שמעולם לא הייתה מובנת מאליה.

כעת אני מבינה שיותר מכל – הישראליות אינה מובנת מאליה. היא אולי הדבר הכי רעוע ושברירי בכל המארג הבלתי אפשרי הזה של קיבוץ גלויות, שסעים חברתיים, עדתיים ופוליטיים, חוסר הבנה בניהול ישות טריטוריה מדינית עצמאית, וחוסר רצון אמיתי לעצמאות. זה מצוי כנראה ב-DNA של העם היהודי, המכור לעבר עתיק, לקברים ולדמויות רפאים, במקום לבנות עתיד ומקום תחת השמש לדורות הבאים.

27 שנים לאחר אותו רצח, שערער את הבסיס המנטלי של העם היושב בציון ושחרר את כל המעצורים, תופסים כעת את השלטון המייצגים של אותו הלך הרוח ששלח את הרוצח. מי שבוחרים בהם מזדהים עם משנתם הגזענית והמתבדלת ובעיקר האנטי-ישראלית, מקבלים אותם בשמחה ובחיבוק חם. חלקם הגדול בלי רצון להבחין במשמעויות ובמסרים..

27 שנים לאחר אותו רצח, שערער את הבסיס המנטלי של העם היושב בציון ושחרר את כל המעצורים, תופסים כעת את השלטון המייצגים של אותו הלך הרוח ששלח את הרוצח

כתבות טלוויזיה הסוקרות את התקופה טרום רצח רבין מציגות, יחד עם דיווח על טקסי הפולסא דנורא, צילומי הפגנות מכיכר ציון, ראש הליכוד ונציגי מפלגות הימין עומדים על המרפסת ומעודדים צעקות הסתה ומיצגים הנראים ונשמעים בדיוק כמו הפגנות אנטישמיות קשות. באחד הדיווחים אמר מול המצלמה, בנונשלנטיות ובביטחון איתמר בן גביר הצעיר, כשהוא אוחז בסמל המכונית של ראש הממשלה רבין: "כמו שהגענו למכונית של רבין ככה נגיע גם אליו". הרצח בוצע. הם הגיעו אליו.

אבל התהליך רק החל. כעבור 27 שנים נסגר המעגל. כמו שהגיעו לרבין עצמו – כך הגיע בן גביר ושותפיו לצמרת ההנהגה הישראלית. יחד הם יחסלו את המהות הישראלית, השנואה על יותר ממחצית בעלי זכות הבחירה. השנואה על אלה שמעדיפים את בן גביר ואת בנימין נתניהו יחד עם מפלגות חרדיות. מפלגות מתנגדות ומתעבות את הישראליות, הציונות וכל סמלי המדינה והווייתה, כפי שהותוו על ידי הנהגת היישוב בעת הקמתה. הכל בהובלת מי שנופף בידיו בהתלהבות אל ההמון המפגין בשנת 1995 בכיכר ציון, זה שהלך ברעננה לפני ארון המתים המיועד לרבין.

משם יושלם מסע ההרס של כל מה שישראלי, יחד עם מפלגות השותפות למיאוס ולהתנכרות למדינת ישראל שקמה ביוזמה אנושית, החייאת השפה העברית למרות הזעם וההתנגדות של הישוב הישן. מדינת ישראל שהפנתה עורף לציפייה למשיח, מתוך רצון להיות עם יוזם וחופשי בארצנו, העובד את אדמתו ומייצר את חייו במו ידיו.

כך כתוב במגילת העצמאות:

"מתּוֹךְ קֶשֶׁר הִיסְטוֹרִי וּמָסָרְתִּי זֶה חָתְרוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל דּוֹר לָשׁוּב וּלְהֵאָחֵז בְּמוֹלַדְתָּם הָעַתִּיקָה; וּבַדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שָׁבוּ לְאַרְצָם בַּהֲמוֹנִים, וַחֲלוּצִים, מַעְפִּילִים וּמָגִנִּים הִפְרִיחוּ נְשַׁמּוֹת, הֶחֱיוּ שְׂפָתָם הָעִבְרִית, בָּנוּ כְּפָרִים וְעָרִים, וְהֵקִימוּ יִשּׁוּב גָּדֵל וְהוֹלֵךְ הַשַּׁלִּיט עַל מִשְׁקוֹ וְתַרְבּוּתוֹ, שׁוֹחֵר שָׁלוֹם וּמָגֵן עַל עַצְמוֹ, מֵבִיא בִּרְכַּת הַקִּדְמָה לְכָל תּוֹשָׁבֵי הָאָרֶץ וְנוֹשֵׂא נַפְשׁוֹ לְעַצְמָאוּת מַמְלַכְתִּית".

אבל התהליך רק החל. כעבור 27 שנים נסגר המעגל. כמו שהגיעו לרבין עצמו – כך הגיע בן גביר ושותפיו לצמרת ההנהגה הישראלית. יחד הם יחסלו את המהות הישראלית, השנואה על יותר ממחצית בעלי זכות הבחירה

ואולי לא היו הדברים מעולם. מה שרואים מבזל לא רואים מכאן. זה לא מה שחזה יהודי עם זקן וכובע שחור וגבה תיתורה. אותו יהודי שדחה את היהדות בגרסתה הנרדפת, הכנועה, המסתגרת והמתבדלת. אותו יהודי שתפיסת עולמו הייתה השתלבות במרחב מתוך ראייה פרוגרסיבית ומכילה, עם ככל העמים השואב את כוחו משורשיו העתיקים ומצמיח ענפים וצמרת השואפת לגבהים חדשים.

הרצל של היום הוא רחוב בכל עיר, ארגון שלא ברור מה עושה, ובעיקר משמש אליבי לאישים מתוגמלים, הקרובים לצלחת השלטון ולמוסדות ציוניים מיותרים, לחגוג במשרות בשכר שמן, מסיבות פאר מביכות ווולגריות בבזל וברחבי העולם,  על חשבון משלם המיסים.

שרשור כך עובדת השחיתות הממוסדת של ההסתדרות הציונית העולמית בחסות פרת-המזומנים קק"ל:
1) לקונגרס הציוני הראשון מולאים מחר 125 שנה. אפשר לחגוג בציון, אך הצ"ע מעדיפים להטיס עסקנים פוליטיים מכל העולם לארוע אקסטרווגנטי וסגור לציבור בבזל. הכסף של אבאשלהם.https://t.co/8N1STkpX6O

— אבנר הופשטיין (@AvnerHofstein) August 28, 2022

בכל דת יש מי שמושכים אחורה לתפיסות מטאפיזיות. כאלה הנשענות על לוחשי לחשים, מלבנים ומלהיטים יצרים מודחקים ופחדים, מדכאי רצון וזהות פרטית באיומים ישירות מאל זועם או שלוחיו – הגלויים רק ליחידי סגולה שמהלכים אימים על ציבור מבוהל.

בכל דת יש מי שעושים מהדת קרדום לחפור בו ומצליחים להטיל את סמכותם המאיימת והמנצלת בלי שהציבור יתבלבל מול העובדות. למרבה הפלא גם בדהירה דיגיטלית, מדעית וטכנולוגית לתוך האלף השני לספירה, הלא-נראה הוא האמיתי, בורות היא כוח, השכלה היא נטל מיותר, עבדות היא חירות, מלחמה היא החיים.

מי שבידיו השליטה על העבר, בידיו השליטה על העתיד. למרבה התדהמה, תפיסה זו אינה נחלתו הבלעדית של סקטור שגדל בגטו תרבותי וחברתי. היא גם נתמכת אישית וכלכלית על ידי אנשים בעלי כוח, השכלה וממון. כאלו שראו עולם ולא מאמינים בעצמם בכל מה שהם תומכים בו, אבל זה עוזר להם להיות יותר חזקים ובלעדיים. בעיקר זה מביא להם את מה שהם הכי רוצים: כוח, כסף וכבוד.

העת בשלה והעם החליט מי השליט. המעצורים הוסרו והיד מונפת גבוה וקדימה באגרוף קפוץ ומאיים בצבעי צהוב שחור ,לצד המגן דוד התכול. החיילים ייצאו להלחם על קידוש השם בשם אלוהי צבאות והחיילות לא תגוייסנה אלא תישלחנה הביתה תחת ההנחיה כי כבוד בת מלך פנימה. תפקידן להיות הרחם הלאומי, ללדת ולגדל בשקידה ובהתמדה את הדורות הבאים, שיהיו שמן לגלגלי הקיום היהודי. יש שימשיכו למות בשדה הקרב ויש מי שיבחרו להמשיך למות באוהלה של תורה.

העת בשלה והעם החליט מי השליט. המעצורים הוסרו והיד מונפת באגרוף קפוץ ומאיים בצבעי צהוב שחור, לצד המגן דוד התכול. החיילים ייצאו להלחם על קידוש השם בשם אלוהי צבאות, והחיילות לא תגוייסנה

בשנת ה-75 למדינת ישראל יגיעו הרעייה והשליט בחסות ובפיקוח "ידידי האוהב אהבת נפש" לטקס המשואות בבית המקדש השלישי, יקריבו קורבן תמים, שעיר עיזים רך ויכריזו:

"לְפִיכָךְ נִתְכַּנַּסְנוּ, אָנוּ חַבְרֵי מוֹעֶצֶת הָעָם, נְצִיגֵי הַיִּשּׁוּב הָיהודי וְהַתְּנוּעָה הַלא צִּיּוֹנִית, אָנוּ מַכְרִיזִים בָּזֹאת עַל הֲקָמַת מְדִינָת יְהוּדִה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, חלאס מְדִינַת יִשְׂרָאֵל".

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.