מוצ"ש, 4 לנובמבר 1995. אני בשלהי הריוני שרועה על הספה מול מסך הטלוויזיה המעביר את העצרת בכיכר מלכי ישראל. העצרת מרגשת: התוכן, אנשי הציבור האמנים על הבמה והקהל בכיכר – מביאים לידי ביטוי המחבר את ההכרה של קיום בכאב וההבנה שאין לנו ארץ אחרת, הטרגדיה של מחיר הדם, הקורבנות, והשאיפה לקדם תהליך שלום ונורמליות במדינה החיה על תקווה למחר טוב יותר.
כובד ההריון והעייפות הכריעו אותי. נרדמתי לפרק זמן קצר ואז התעוררתי באחת למשמע קולו של איתן הבר המכריז בתדהמה על מותו של יצחק רבין. אחר כך התחלנו להבין מי היורה שהגיע למקום בכדי לרצוח את רבין וטרם שיערנו בנפשנו איזו מציאות מקבילה קיימת במדינה לאן זה יוביל אותנו.
גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.
בעידן שבו הביטוי "ערכים דמוקרטיים" נשמע כמו משהו כמעט נוסטלגי, ישראל וארצות הברית חוות טלטלה שהיא שילוב בין מערכון גרוע לאפוקליפסה. שתי דמוקרטיות ליברליות משגשגות, שניצבות מול מגמות המערערות את כל מה שתפסנו כיציב ונצחי.
חזרתו של דונלד טראמפ לנשיאות מאיימת על כל ליבת האתוס האמריקאי – ערך החירות, ואילו כאן, ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", בנימין נתניהו מגביר הילוך בתוכנית הרודנות שלו, ומחליט לרענן את מוסדות המדינה משל מדובר בריהוט משרדי. ישראל חשובה, אבל נתניהו ומשפחתו חשובים הרבה יותר.
לימור מויאל היא סופרת, דוקטורנטית לפרשנות ותרבות ואקטיביסטית שמאל. היא הקימה את תנועת "הדמוקרטים" שעוסקת בעיתונות אלטרנטיבית תוך קידום עקרונות סוציו-ליברליים. מויאל נשואה ואם לארבעה.
שחר של יום קודם
בנימין נתניהו נשבע אמונים למדינת ישראל ולחוקיה. לא פעם אחת. נתניהו נאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים.
נתניהו נשבע אמונים, אך במסקנות הביניים של ועדת החקירה הממלכתית לעניין הצוללות הואשם בכך כי "סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל". כלומר הפר אמונים, לכאורה.
איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.
השבוע היה יום זיכרון סודי ליצחק רבין, למה לעשות מזה עניין? קורה שרוצחים ראש ממשלה. הסתכלתי על אחת התמונות שלו שצילם משה שי, ובה הוא יושב באיזה מכולת בכפר שלם ושותה סודה. הצילום הזה מספר על הדרך שעברנו מהאיש השפוי הזה שעוצר במכולת בכפר שלם, קונה שתיה ומשלם בעצמו.
תחשבו על בנימין נתניהו, הבובה המאופרת הקמצנית, סכסכנית ומרופדת מאבטחים, ששולט במדינה מאז הרצח כמין עונש תנ"כי. רה"מ יצחק שמיר כינה אותו פעם "מלאך חבלה" ולא הקשבנו. גם רבין הזהיר מפניו, אבל חשבנו שהמדינה חזקה מראש ממשלה כזה או אחר. וטעינו. יש לו כוח להשחית והוא משתמש בו באין מפריע, כי אין מפריע, ואם יש – הוא נזרק לים מהסיפון כמו חבית ריקה.
כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כרגיל נהניתי עד אין קץ לקרוא.
תיקון קטנטן: את "שיר ערש" כתב נתן אלתרמן ולא אברהם חלפי, והלחין להפליא סשה ארגוב.
ואוסיף רק: חבל שאת כל כך צודקת וחבל שכל כך עצוב. הורסים לנו את המדינה לנגד עינינו ואנו חסרי אונים.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הניתוח הצליח הבן שבוי. השחצנות של ביבי ורעייתו עולה להם בגלעד שליט. יאיר נתניהו שבוי, הוא לא כאן – הבנדם מסכן הלך לאיבוד. כששאלו את אילון מאסק על המחיר שהוא מוכן לשלם כדי שהניתוח יצליח והבן יהיה זה – זהזה, הוא ענה: "מה, מה פתאום"
ואני הייתי עם ביתי ב"אסף הרופא", שבנו מחדר טיפולים, וראיתי את הדברים בשידור ישיר. ראינו שרבין לא השתטח על הקרקע, לא זינק כאתלט, וגם לא פתח בריצה, בתוך שניה הוא היה ברכב, שלקח לו הרבה הרבה הרבה זמן להגיע בדרך הקצרצרה מבנין העיריה בת.א. ועד לאיכילוב. בבקשה את תבלבלו ת'שכל, שהכל באשמתנו. לא בחינם היה מי שדאג, שהדיון יהא בדלתיים סגורות