מעט מאוד יצירות תיעודיות זכו בפרס הראשון בהיסטוריה הארוכה של פסטיבלי הסרטים השונים. אחת מהיצירות האלה היא הסרט התיעודי המרגש "כל היופי ושפיכות הדמים", שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים של ונציה 2022.

הסרט יצא לאקרנים בארה"ב ב־29 באוקטובר, במקביל לתערוכה המציגה את עבודותיה של נאן גולדין במוזיאון היוקרתי לאומנות מודרנית בשטוקהולם.

הסרט – שעוסק באומנית ובאקטיביסטית היהודייה־אמריקאית המפורסמת נאן גולדין בת ה־69 – משלב שקופיות, ראיונות אינטימיים, צילומים פורצי דרך וקטעי וידיאו נדירים ממאבקה האישי של גולדין בבני משפחת סאקלר, על רקע הקשר שלהם למשבר האופיואידים החמור בארה"ב.

הסרט, שביימה לורה פויטרס, שוזר רגעים פרטים של גולדין לצד נושאים פוליטיים דוחקים – מפעולות המחאה של ארגון .P.A.I.N נגד חברות התרופות ועד עבודות הצילום של גולדין, המציגות את חבריה ועמיתיה בתערוכות השונות, בין היתר בתערוכה האגדית מ־1989 שעסקה באיידס וצונזרה על ידי איגוד החינוך הלאומי "עדים: נגד היעלמותנו" ("Witnesses: Against Our Vanishing").

הסרט משלב שקופיות, ראיונות אינטימיים, צילומים פורצי דרך וקטעי וידיאו נדירים ממאבקה האישי של גולדין בבני משפחת סאקלר, על רקע הקשר שלהם למשבר האופיואידים החמור בארה"ב

.P.A.I.N הוא ארגון שהקימה גולדין כדי להפעיל לחץ על מוזיאונים על מנת שיידחו את התרומות של משפחה סאקלר, להסיר את הסטיגמות בנושא התמכרות ולקדם פעולות לצמצום נזקי סמים.

בהשראת קואליציית האיידס אקט אפ – הארגון של גולדין ארגן הפגנות לחשיפת הפעילות של משפחת סאקלר ופשעיה של החברה שבבעלותה, פרדו פארמה, יצרנית התרופה האופיואידית אוקסיקונטין.

בתחילת שנות ה־70 החלה גולדין לתעד את החיים האינטימיים של חבריה ושל האומנים בסביבתה, שחגגו את עצמם וסבלו מסטיגמות שהטילה עליהם החברה הכללית. עבודותיה – כמו מצגת השקופיות המרהיבה "הבלדה על תלות מינית" (1985) והתערוכה הרב־תחומית שאצרה וארגנה "עדים: נגד היעלמותנו" (1989) – היו רבות השפעה.

בסוף שנת 2017, אחרי ששרדה בעצמה התמכרות למשככי כאבים אופיואידיים, החלה גולדין לנצל את מעמדה בעולם האומנות כדי להיאבק בכוחות החזקים המפיקים רווח כלכלי מסבלם של אחרים.

הצלמת נאן גולדין בפסטיבל הסרטים של ונציה, 3 בספטמבר 2022 (צילום: Vianney Le Caer/Invision/AP)

גולדין משחזרת בסרט: "הדחף הראשוני שלי לעסוק באקטיביזם נגד אופיואידים התעורר אחרי ששמעתי כי הניסיונות להתקין מכונות אוטומטיות לרכישת נלוקסון – תרופה מצילת חיים נגד מנת יתר (המוכרת גם תחת שם המותג נרקאן) – בקיימברידג', מסצ'וסטס, נכשלו. העשירים סיכלו את זה".

יחד עם אומנים ואקטיביסטים נוספים, גולדין הקימה את .P.A.I.N – ארגון הפועל לצמצום נזקי סמים ולמניעה של נטילת מנות יתר – על מנת לאלץ את משפחת סאקלר המיליארדרית לשאת באחריות לתפקידה במשבר האופיואידים.

משפחת סאקלר, הידועה בתרומותיה הנדיבות למוזיאונים ולמיזמי אומנות יוקרתיים אחרים, היא הבעלים של פרדו פארמה, חברת פרמצבטיקה שמייצרת את משכך הכאבים הממכר אוקסיקונטין

משפחת סאקלר, הידועה בתרומותיה הנדיבות למוזיאונים ולמיזמי אומנות יוקרתיים אחרים, היא הבעלים של פרדו פארמה, חברת פרמצבטיקה שלא רק מייצרת את משכך הכאבים הממכר אוקסיקונטין – אלא גם הודתה באשמה פלילית בנושא שיווק התרופה.

אף על פי שמשפחת סאקלר ופרדו פארמה נקשרו באופן פומבי למשבר האופיואידים – שגבה את חייהם של לא פחות מחצי מיליון אמריקאים – המאמצים משפטיים להאטת השיווק הנמרץ של האוקסיקונטין – השיגו הצלחה מעטה בלבד, אם בכלל.

מחאה ליד בית משפט בבוסטון, בעת דיון בתביעה של מדינת מסצ'וסטס נגד פרדו פארמה, 2 באוגוסט 2019 (צילום: Charles Krupa, AP)

ב־2007 הודתה פרדו פארמה באשמה בגין הטעיית רופאים ומטופלים כאחד בנוגע לפוטנציאל ההתמכרות והשימוש לרעה באוקסיקונטין. החברה נקנסה בסך 600 מיליון דולר אך שמה של משפחת סאקלר נותר נקי – ופרדו פארמה המשיכה לשווק את התרופה והביאה את רווחיה לגבהים חדשים.

מאז, למרות דיונים משפטיים, תביעות והסדרים נוספים נגד החברה – פרדו פארמה ומשפחת סאקלר הצליחו לחמוק בנשיאת האחריות המלאה הודות להשפעתן הרבה. זאת בזמן שהמשבר מעמיק. לפיכך, .P.A.I.N ביקש לאלץ אותן לשאת באחריות מחוץ לבתי המשפט.

"התמקדתי במשפחת סאקלר כי זה השם שהכרתי. חשבתי שזה שם של פילנתרופים נדיבים, שתומכים באומנות שאני אוהבת", אומרת גולדין. "ואז גיליתי עד כמה מלוכלך הכסף שלהם. גיליתי שהם ייצרו ושיווקו את התרופה שאני בעצמי הייתי מכורה לה".

"התמקדתי במשפחת סאקלר כי זה השם שהכרתי. חשבתי שזה שם של פילנתרופים נדיבים, שתומכים באומנות שאני אוהבת. ואז גיליתי עד כמה מלוכלך הכסף שלהם"

בינואר 2018, גולדין פרסמה מאמר נוקב במגזין "Artforum" תחת הכותרת ".Growing P.A.I.N", שבו תיארה את התפתחות הארגון ואת האופן שבו משפחת סאקלר – באמצעות פרדו פארמה – הצליחה להסוות את אחריותה למותם של אלפי אנשים באמצעות תמיכה באומנות.

ארתור סאקלר במשרדו (צילום: Wikimedia commons/ CC BY-SA 2.0/ Smithsonian Freer and Sackler Galleries)

"בני משפחת סאקלר הצליחו במשך שנים להפריד את הפרקטיקה הפרמצבטית שלהם מהמוניטין שלהם בעולם האומנות", כתבה גולדין. "ניסינו לסדוק את המערכת הזאת כדי לחשוף את פרצופם האמיתי – להפוך את השם שלהם למילה נרדפת למשבר האופיואידים".

על מנת להמחיש את חומרת הבעיה, גולדין והארגון שלה העמידו כמה מפגני מחאה עוצמתיים במוזיאונים ידועים שקיבלו תרומות ממשפחת סאקלר – ואף קראו לאולמות תצוגה על שמם כהכרת תודה.

הארגון תיעד את פעילותו מתוך כוונה לערוך בסופו של דבר את הצילומים האלה לסרט תיעודי. "אחד הדברים המעניינים ב־P.A.I.N הוא שקיימנו פעולות בשישה מוזיאונים בלבד, אבל כל אחת מהן הייתה מתכוננת בקפידה, בייחוד ההיבט הוויזואלי", ציינה גולדין.

כשהארגון החל בפעילותו, גולדין החליטה לצלם את המפגשים שערכו חבריה, את פעולותיו ואת שעתיד לבוא. במשך כשנה וחצי הפעילים של .P.A.I.N צילמו שעות רבות של קטעי וידיאו, לפני שצירפו לפרויקט קבוצה של אנשי קולנוע, בהם הבמאית זוכת האוסקר לורה פויטרס ("אזרח מספר ארבע"), המפיק הווארד גרטל ("איך לשרוד מגפה") והמפיק ג'ון ליונס.

במאית הסרט "כל היופי ושפיכות הדמים" לורה פויטרס לצד הצלמת נאן גולדין בפסטיבל הסרטים של ונציה, 3 בספטמבר 2022 (צילום: Vianney Le Caer/Invision/AP)

פויטרס, מעריצה ותיקה של גולדין, נפגשה איתה כדי ליצור אסטרטגיה לפרויקט, שבסופו של דבר הפך לסרט קצר בבימויה, "מגפת טרור" ("Terror Contagion") מ־2021. גולדין שיתפה את פויטרס ברעיון לסרט התיעודי על .P.A.I.N, והבמאית נשבתה בו מייד.

"הסרטים שלי נוטים לעקוב אחרי נושאים פוליטיים", אומרת פויטרס. "הם נוטים לעקוב אחרי אנשים שמובילים מלחמות על רעיון כלשהו של צדק או אחריותיות".  כשהפרויקט החל לקבל צורה נהיה ברור שאף ש־P.A.I.N עדיין ימלא תפקיד מרכזי בסרט – מדובר בהזדמנות אידיאלית לחקור את הקשר הבלתי נפרד בין אקטיביזם לבין חייה ועבודתה של גולדין כאחת הצלמות הבולטות בעולם.

אולם, כפי שמציינת פויטרס, "יצירת דיוקן משכנע של אומנית הוא לא תהליך מובן מאליו". הן גולדין והן פויטרס סברו שהסרט חייב לגעת גם בקווי הדמיון הכלכליים, החברתיים והמוסדיים שבין משבר האיידס לבין משבר האופיואידים.

משברים חברתיים לא מתרחשים בחלל ריק. הקשר שבין קהילות השוליים – שגולדין נטמעה בהן – לבין הסיפורים האישיים שמאחורי עבודתה הוא חיוני להבנת רוחב היריעה של עבודתה.

LGBT+ art of the day: Jimmy Paulette after the parade, NYC by Nan Goldin, 1991, Photograph pic.twitter.com/WkQILuo43B

— Vagina Museum (@vagina_museum) February 15, 2020

גולדין מאמינה כי חתרנות פוליטית תמיד הייתה מאפיין מהותי של עבודתה, בהתחשב באוכלוסיית האנשים שהנציחה בתמונותיה ובמצגות השקופיות שלה. כפי שגולדין מספרת בסרט: "הדברים הלא נכונים נשמרים בפרטיות – וזה הורס אנשים. כל העבודה שלי היא על סטיגמות, בין אם מדובר בהתאבדות, במחלות נפש או במגדר.

"הדברים הלא נכונים נשמרים בפרטיות – וזה הורס אנשים. כל העבודה שלי היא על סטיגמות, בין אם מדובר בהתאבדות, במחלות נפש או במגדר"

"העבודה המוקדמת שלי הייתה על מלכות דראג בבוסטון בתחילת שנות ה־70, אבל לא הבנתי שהעבודה שלי היא פוליטית עד בערך 1980. מגי סמית, שניהלה את הבר שעבדתי בו חמש שנים כברמנית – הייתה זו שגרמה לי להבין שהעבודה שלי פוליטית".

פויטרס מוסיפה: "הכרתי את העבודה שלה כבר הרבה זמן. ראיתי את התצלומים של מלכות הדראג, אבל כשדיברתי איתה הבנתי את החשיבות של האנשים בצורה שונה ממה שחושפים התצלומים או השקופיות".

פויטרס ביקרה את גולדין בביתה בברוקלין לסדרה של ראיונות קוליים במשך השנתיים של מגפת הקורונה. "כשנאן ואני התחלנו להקליט את הראיונות הקוליים האלה בבית שלה, בדרך כלל בסופי שבוע, הם הפכו מהר מאוד לעמוקים מאוד מבחינה רגשית", אומרת פויטרס.

"זה הוביל לשכבה האחרת, האישית יותר, של הסרט. רק מעגל קטן של עורכים קיבל גישה לראיונות האלה – ולגולדין ניתנה הזכות לבחון אותם שוב לפני הכללתם בסרט המוגמר".

נוסף על קולה של גולדין ועל קטעי הווידיאו שצולמו קודם לכן על ידי .P.A.I.N – המבנה הנרטיבי של "כל היופי ושפיכות הדמים" כולל את עבודותיה של גולדין כאבני בניין חיוניות על המסך.

עבודה מרכזית שפויטרס התעקשה להציג בסרט היא "אחיות, קדושים וסיבילות" ("Sisters, Saints, and Sibyls"), מיצג וידיאו תלת־ערוצי מ־2004 שעוסק באחותה המנוחה של גולדין, ברברה הולי גולדין.

ברברה – מאותגרת נפש שלא הובנה כראוי על ידי הוריה וקיבלה אבחנה רפואית שגויה – התאבדה ב־1965, אירוע בעל השפעה טראומטית ממושכת על גולדין, שהייתה אז בת 11.

היצירה "Gilles and Gotscha, Paris", של הצלמת נאן גולדין (צילום: מתוך הטריילר הרשמי של הסרט)

הסרט שוזר סיפורים מילדותה של גולדין ומציג את יחסיה העמוקים עם חבריה בקהילת האומנים, שהפגינו דחף יצירתי וחוסן נפשי לנוכח האובדן העצום שחוו במהלך מגפת האיידס. "כל היופי ושפיכות הדמים" לוכד מגוון רגעים היסטוריים ויוצר דיוקן מורכב של אומנית המסופר באמצעות עבודתה, שהייתה, כשלעצמה, השתקפות ישירה של חייה.

פויטרס הייתה נחושה לא לשעתק את הדימויים והקונבנציות הרווחים ברוב סרטי הדיוקן על אומנים. "יש בסרט התנגדות שאני מאוד אוהבת, כמו המעבר מפעולה של .P.A.I.N בגוגנהיים לניו יורק של שנות ה־70", אומרת פויטרס. "מעבר מקטעים המציגים אומנית מאוד מבוססת שממנפת את הכוח שלה – לקטעים שמראים את איך שהיא נכנסה לעולם האומנות ואיך האומנות שלה התפתחה".