בעוד כמה ימים – או שבועות – תושבע ממשלה חדשה בישראל. באותו יום תרד מהבמה הציבורית – לפחות זמנית – שרת הפנים איילת שקד. מי שהייתה שותפתו הפוליטית של ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, ואחר כך הובילה את "הבית היהודי" בבחירות לכנסת רק כדי לסיים מתחת לאחוז החסימה, תצא פעם נוספת לפסק זמן פוליטי – ואין לדעת האם ומתי תפציע מחדש.
אקורד הסיום שלה – או לפחות אחד מהצלילים האחרונים מכיוונה – הגיע אתמול (שלישי), עם פרסום החלטתה לדחות את המלצת הוועדה המייעצת לפליטים במשרד הפנים ולסרב לבקשת מקלט שהגישה אישה מסיירה לאון, בטענה כי בארץ המוצא שלה היא עתידה להימצא בסכנה נוכח הפרקטיקה הקרויה "מילת נשים", או בשפה פשוטה יותר: השחתת איברי מין נשיים.
ההחלטה של שקד היא לא רק עוול ערכי ומוסרי או רק זלזול בוטה בגורמים המקצועיים במשרד הפנים, שחוות דעתם והמלצתם המקצועית שווים בעיניה כקליפת השום – היא בעיקר מהווה מהלומה מיניסטריאלית של שקד כלפי בית המשפט העליון.
בפברואר 2020 פסק בית המשפט ברוב דעות כי יש להעניק בישראל מקלט לשתי ילדות ולשני הוריהן, שמוצאם בחוף השנהב, וששהו בישראל 15 שנה, וזאת נוכח החשש שמא יהוו יעד לאקט כפוי של "מילת נשים" אם יגורשו.
בפברואר 2020 פסק בית המשפט ברוב דעות כי יש להעניק בישראל מקלט לשתי ילדות ולשני הוריהן, שמוצאם בחוף השנהב, וששהו בישראל 15 שנה, וזאת נוכח החשש שמא יהוו יעד לאקט כפוי של "מילת נשים"
השלכותיו הנורמטיביות של פסק הדין הזה אינן מתמצות כמובן רק בעניינה של אותה משפחה שערעורה הגיעה לדיון בעליון. לפסקי דין של בית המשפט העליון יש משמעות נורמטיבית של הלכה משפטית. כפי שכתבה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, שדחתה את עתירתו של שר הפנים דאז אריה דרעי, לדיון נוסף בהרכב מורחב בפסק הדין:
"מדובר בפעם הראשונה שבית משפט זה עוסק בבחינת בקשת מקלט על רקע טענה לחשש מפני השחתת איברי מין נשיים" וליישום הקונקרטי של הוראות האמנה בדבר מעמדם של פליטים, שישראל אשררה עוד ב־1954.
נשיאת העליון סירבה לאפשר דיון בהרכב מורחב בפסק הדין וקבעה כי אין בו הלכה משפטית חדשה אלא רק יישום של כללים מוכרים ביחס לשאלה על מי מוטל הנטל להוכיח כי למבקש המקלט קיימת חלופה אפקטיבית למדינת המוצא שלו, שבו יהיה בטוח מפני הסכנה שממנה הוא מבקש להתגונן.
"כידוע, מרבית אזרחי ישראל נוהגים למול את בניהם"
בכל 43 עמודי ההחלטה שעליהם חתומה שקד (קל לנחש שהטקסט הזה אינו פרי יצירתה), אין ולו אזכור אחד לפסק דינו של העליון בסוגיה. כאילו פסק הדין לא ניתן מעולם. זה לא מהלך תקין וראוי שגורם בכיר ברשות המבצעת מחליט בסוגיה שלגביה יש הכרעה משפטית של בית משפט, לא כל שכן בית המשפט העליון, אך משקלה של ההכרעה השיפוטית הוא אפס.
בכל 43 עמודי ההחלטה שעליהם חתומה שקד, אין ולו אזכור אחד לפסק דינו של העליון בסוגיה. כאילו פסק הדין לא ניתן מעולם. זה לא מהלך תקין וראוי
אי אפשר לפרש את הצעד הזה אלא כאקט פוליטי, שמטרתו להפגין זלזול בבית המשפט. אך גם מעבר לכך, המסמך שיצא תחת ידיה של שרת הפנים היוצאת הוא מזעזע. "האמנה לא נועדה לתת פתרון הרמטי לכל הסכנות והמצוקות בעולם", כתבה שקד, "אני מחויבת לאמץ את הפרשנות האפשרית המצמצמת ביותר".
התזה המרכזית ומעוררת הפלצות העומדת בבסיס החלטתה היא שהשחתת איברי מין נשיים בכפייה לא שונה מאוד מהפרקטיקה של ברית מילה, המקובלת ביהדות. "כידוע", כותבת שרת הפנים, "מרבית אזרחי מדינת ישראל נוהגים למול את בניהם. לא מן הנמנע שזו הסיבה שהמחוקק מעולם לא מצא לנכון לאסור בחקיקה גם על ביצוע מילת נשים בספר החוקים".
לדבריה, "לא יעלה על הדעת" שישראל תפגע באינטרס הריבוני שלה, ותעניק מקלט בשל רדיפה "הקרובה במהותה למנהג הנפוץ בקרב אזרחיה שלה". לפרקים נראה ששקד נהנית לסתור את דבריה שלה ולומר דבר והיפוכו.
"חשוב להדגיש כי אין בכוונתי לייצר חלילה השוואה בין מצוות ברית המילה למנהג המגונה בעיניי של מילת ילדות", היא כותבת. אבל כמה שורות לפני כן היא עושה בדיוק את זה: מייצרת משוואה בין שתי הפרקטיקות ולא בוחלת בטיעון שמתן מקלט לפליטים על רקע טענת רדיפה כלפי נשים – הנתונות תחת איום של השחתת איברי מינן – תהווה פגיעה בעקרון השוויון בפני החוק.
"חשוב להדגיש כי אין בכוונתי לייצר חלילה השוואה בין מצוות ברית המילה למנהג המגונה בעיניי של מילת ילדות", היא כותבת. אבל כמה שורות לפני כן היא עושה בדיוק את זה
והנה דוגמה נוספת לסתירה הפנימית בטיעון של שקד, שמתקשה להחליט באיזה צד של המשוואה היא נמצאת: בעוד שהיא מתבססת בהחלטתה על הקבלה בין "מילת נשים" לטקס ברית המילה לבנים, היא לא מהססת לקבוע: "הכרה של מדינת ישראל במילת נשים כעילה לרדיפה תיתן רוח גבית לקריאה לאסור על מילת בנים ותקשה על אלו המנסים להגן על העמדה המבקשת להבדיל בין מצוות ברית המילה למילת נשים".
שרת הפנים לא מסתפקת רק בניתוץ מכלול הקביעות השיפוטיות שבפסק דינו של בית המשפט העליון מ־2020 ביחס להצדקה לראות במילת נשים כפויה אקט של רדיפה המצדיק מתן הגנה, בהתאם לאמנה בדבר מעמדם של פליטים, אלא פורסת את משנתה הפרשנית ביחס לכלל היבטי תחולתה של האמנה – ומציגה תמונה שממנה עולה כי ניתן לא ליישמה לעולם ולהימנע כליל ממתן מעמד של פליט בישראל לכל אדם, יהיה נרדף ככל שיהיה במדינת מוצאו.
את החלטתה היא מסיימת בקביעה חסרת היסוד הזו: "נשים המסרבות לביצוע ההליך על בנותיהן מצליחות למנוע זאת בפועל, לכל הפחות במידה שיש בה כדי להפריך טענה לרדיפה גורפת".
אפשר לסכם, כי בלי קשר לזהות השר שיתפוס את מקומה במשרד הפנים, ירידתה הצפויה של שקד מהבמה הציבורית תהווה חדשות טובות לשוחרי זכויות האדם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם