חודש בדיוק לאחר שבנימין נתניהו ניצח בבחירות לכנסת בראש גוש לאומני-דתי שעדיין נמצא בתהליך של הרכבת ממשלה, רבים בישראל לכודים בסחרור של פחד, כעס ותסכול.

הזוכים בבחירות האחרונות הצליחו בקלפי הודות לניצול מתוחכם של גל חרדה הנובע ממציאות של אלימות גואה, העדר ביטחון אישי וכלכלי, ותחושה של חוסר משילות. יריביהם הפוליטיים, המהווים אף הם כמחצית מהאוכלוסייה, נרתעים במידה לא פחותה מהאלימות שהממשלה הנכנסת כבר מקדמת באמצעות ההרכב האנושי שלה וקווי המתאר של מדיניותה המתהווה. שני הצדדים עוסקים באלימות הנרחבת – פיזית, מילולית, רעיונית, כלכלית, ופסיכולוגית – שפושטת כמו סרטן בכל הארץ.

אולם כאן דרכיהם נפרדות. הם חלוקים באשר לסיבותיה ולהשפעותיה של האלימות הגוברת, כשם שהם נבדלים ביחס לפתרונות אפשריים ולהשלכותיהם. השונות המבלבלת הזאת היא הביטוי העכשווי – והמטריד ביותר – לסתירות העמוקות שהן חלק בלתי נפרד מהחיים בישראל מאז היווסדה ואשר מאיימות כעת לפורר אותם לרסיסים. אין מנוס מלהתמודד איתן באופן ישיר בתוך הקשרן ההיסטורי המשתנה. זהו תפקידה של כל ממשלה אחראית שדואגת לעתידה של המדינה ולרווחתם של כל תושביה.

ישנן דוגמאות למכביר לאלימות הגוברת כיום בכל מקום במדינה. ההסלמה באלימות הישראלית-פלסטינית, הן הפורמלית והן הבלתי פורמלית, מגיעה לשיאים מטרידים במיוחד.

פלסטינים מתנגשים עם כוחות צה"ל בהתנחלות הנטושה אביתר, 27 ביולי 2021 (צילום: Nasser Ishtayeh/Flash90)

כמעט שלא עובר יום בלי כמה ניסיונות פיגוע של פלסטינים בישראלים. מספר הפלסטינים שנהרגו או נפצעו בידי כוחות הביטחון האמיר בצורה משמעותית מאז תחילת השנה (דווקא במשמרת של נפתלי בנט ויאיר לפיד). פלסטינים סובלים תדיר מהתנכלויות של מתנחלים וממעשי ביזה באדמותיהם וברכושם.

בסוף השבוע האחרון, עימותים אלה גלשו גם למה שנראה כהתעמרות של חיילי גבעתי בפעילי שמאל יהודים בחברון – דבר שהציף את התקשורת ועדיין מעורר ויכוח ציבורי נוקב.

הנטייה להשתמש בכוח פיזי לא פוסחת על חיי היומיום ומשוכפלת במגוון דרכים, החל בפרץ חדש של מלחמת כנופיות, ריבוי מקרים של אלימות מגדרית קשה, שריפת מכוניות, הרס רכוש, אלימות ברחובות ומקרים רבים של מריבות עקובות מדם בכבישים.

התקריות הללו, רובן ככולן, הן חלק בלתי נפרד מדפוס מתמשך של איבה שלוחת רסן כלפי השונה והאחר – הביטוי המוחשי ביותר להתפוררות כללי היסוד של הסדר הדמוקרטי.

התקריות הללו, רובן ככולן, הן חלק בלתי נפרד מדפוס מתמשך של איבה שלוחת רסן כלפי השונה והאחר – הביטוי המוחשי ביותר להתפוררות כללי היסוד של הסדר הדמוקרטי

ואכן, עקרונית, דמוקרטיה ואלימות פוליטית אינן הולכות יד ביד. משטרים דמוקרטיים נועדו לפתור חילוקי דעות בין קבוצות ואינטרסים שונים בדרכים לא אלימות באמצעות גיבוש נורמות משותפות, עיגונם בחוק, ועיצוב מוסדות שימנעו ריכוז יתר של עוצמה בידי גוף או גורם אחד.

יו"ר הליכוד בנימין נתניהו בירושלים, 16 בנובמבר 2022 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

אין פירוש הדבר שמדינות דמוקרטיות נמנעות לחלוטין משימוש בכוח, אך הן מצמצמות באופן ניכר את הפעלתו למקרים מתוחמים היטב, בעיקר בכדי להדוף איומים מבחוץ על עצם קיומן או להילחם בגורמים או בתנועות אלימים מבית הדוחים בגלוי את כללי המשחק בניסיון לממש את מטרותיהם.

לכן משטרים דמוקרטיים מגבילים אכיפה כוחנית ומתנגדים לשימוש בכלים אלה כדבר שבשגרה. אם הם כושלים בכך, הם משאירים את הדלת פתוחה לשימוש בלתי מבוקר בכוח. בזאת הם לא רק פוגעים בחירויות של אזרחיהם, הם מביאים בסופו של דבר להרס של המערכת בכללותה.

ישראל מתקרבת יותר ויותר לתוצאה כזאת.

עם הזמן, ובעיקר מאז ההשתלטות הישראלית על אדמותיהם וחייהם של הפלסטינים ב-1967, הגבול בין הגנה מפני איומים קיומיים לבין שמירה על ביטחון הפנים הולך ומטשטש.

בזו אחר זו, ממשלות ישראל עודדו את מפעל ההתנחלויות וכוננו שתי מערכות משפט מקבילות, אחת ליהודים ואחת לערבים, בשטחים שבשליטתה. תהליך זה הואץ לאחר גיבוש גוש הימין-דתיים בראשותו של נתניהו ב-2015.

בזו אחר זו, ממשלות ישראל עודדו את מפעל ההתנחלויות וכוננו שתי מערכות משפט מקבילות, אחת ליהודים ואחת לערבים. תהליך זה הואץ לאחר גיבוש גוש הימין-דתיים בראשותו של נתניהו ב-2015

במאי 2021, מיד לאחר סבב הבחירות הרביעי ברציפות, האלימות הישראלית-פלסטינית גלשה אל לב ישראל, מלווה בגל התקפות ופיגועים. הסלמה זאת הציבה אתגרים חדשים בפני ממשלת בנט-לפיד שהוקמה חודש אחר כך ואשר הובילה להקשחת עמדות כלפי הפלסטינים.

חרד"לים חולפים על פני מכוניות שרופות בלוד, 11 במאי 2021 (צילום: AP Photo/Heidi Levine)

ההסלמה גם אפשרה לליכוד באופוזיציה לנצל את העדר הבטיחון האישי ולהשתמש באלימות הגוברת בחזית הפנימית כמו החיצונית בכדי לנגח את ראשי הממשלה המגוונת ביותר שידעה ישראל ולתקוף בעיקר את מרכיביה בשמאל ובקרב החברה הערבית (אף שבשנת שלטונה הקצרה רק המשיכה זו את מדיניות הבטחון של ממשלות נתניהו לפניה).

בעצם הענקת גושפנקה להסתערות המילולית על הממשלה היוצאת ובמתן דרור לפרובוקציות של שותפיו הדתיים-לאומיים שקראו תיגר על מבקריה של השקפת עולמם השאובה מרעיונות של עליונות יהודית (ללא קשר להשתייכותם הדתית או הלאומית), תמרן נתניהו לא רק את שובו לשלטון, אבל גם את אופיו.

חותמת הכשרות שנתן הליכוד למנהיגי הימין הקיצוני האנטי-ערבים והאנטי-ליברלים ונכונות הנהגתה להיכנע לתביעותיהם של שותפיה החרדים מהווים נקודת מפנה בשלושה מובנים מרכזיים.

ראשית, צעדים אלה מעניקים לגיטימציה לקבוצות ששוללות שוויון זכויות לכלל האזרחים ומקדמות את הדרתם של מתנגדיהן בכל אמצעי העומד לרשותן. הן מפעילות כוח בכדי לערער על סמכותם של גורמי אכיפת החוק בתוך ישראל ואף מתריסים בגלוי נגד צה"ל וכוחות הביטחון כשהדבר מקדם את מטרותיהן.

איתמר בן גביר בזירת הפיגוע באלעד, 5 במאי 2022 (צילום: Yossi Aloni/Flash90)

עם חתימתם של כמה מההסכמים הקואליציוניים, המגמות הסמכותניות שהן מכילות עוברות תהליך של מיסוד. בעיקר נכון הדבר בנוגע למפלגת עוצמה יהודית של בן-גביר, שתקבל לידיה את השליטה על משרד מורחב ל"ביטחון לאומי" וכן את תיק הנגב, הגליל והשכונות הרגיש, לרבות סמכות נרחבת על שורה של גופי אכיפה. אביא מעוז, ראש מפלגת נעם הגזענית, המיזוגינית וההומופובית, ימונה לסגן שר האחראי על הזהות היהודית וקשר עם ארגוני החברה האזרחית במשרד ראש הממשלה.

מגמות אלו יושלמו עם סיום המשא ומתן הקואליציוני מול סיעת הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ' והמפלגות החרדיות עוד טרם השבעת הממשלה החדשה, כאשר יעוגנו בחקיקה כדי להעניק לה הילה של מכובדות (אם כי לא בהכרח לגיטימיות).

שנית, התוצאות הללו פירושן שמי שגרפו הון פוליטי מהצתת אלימות באמצעות שימוש בלתי חוקי בכוח מקבלים כעת את הסמכות להפעיל אותו בצורה רשמית בשם המדינה. זוהי דוגמה מובהקת לשימוש באמצעים דמוקרטיים לקידום מטרות בלתי דמוקרטיות בעליל.

הניסיונות לעטוף את המהלכים הללו במונחים דמוקרטיים הם מסוכנים ומטעים. הטענה כי הניצחון בקלפיות הוא דמוקרטי בהגדרתו מתעלמת מסכנת העריצות של כל רוב המתעלם מזכויות המיעוט. היא גם מעוותת את אחד מעקרונות היסוד החשובים ביותר של ממשל דמוקרטי: ניתן להבטיח חירויות אזרחיות וקולקטיביות רק על ידי ריסון השימוש לרעה בכוח באמצעות שורה של בלמים שימנעו את ריכוזו בידי קבוצה או גוף כלשהו.

פגישת יו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ' ויו"ר הליכוד בנימין נתניהו, 28 בנובמבר 2022

הפוליטיזציה המתוכננת של מוסדות מפתח (בכלל זאת מערכת המשפט, יועצים משפטיים ברשויות ממשלתיות ומוסדות מרכזיים), לצד סירוסם או פירוקם של אחרים (כגון האופוזיציה הרשמית, מוסד הכנסת, ארגוני זכויות אדם למיניהם ועמותות פרוגרסיביות בחברה האזרחית, כלבי שמירה מוסדיים, וחלקים מהתקשורת ומתאגיד השידור הציבורי), מסכלת ביקורת פוליטית אך אינה משתיקה התנגדות.

התוצאה המשולבת של השינויים המוצעים הללו מובילה הן לשבירת האיזונים והבלמים המוסדיים והן לצמצום הפיקוח הציבורי וכתוצאה לפרימת האחריותיות. מדובר בשינוי משטרי של ממש. שום דמוקרטיה – ובמיוחד זאת בישראל, שכבר נחלשה בעקבות השליטה לאורך זמן בעם אחר כנגד רצונו – אינה יכולה לשרוד פירוק מנגנוני האיזון המוסדיים האלה.

שלישית, הצעדים הללו מנרמלים את האלימות במרחב הציבורי על ידי דחיית הציווי הבסיסי של מדינות דמוקרטיות: לפתור מחלוקות בצורה לא אלימה כדרך לשימור הסולידריות החברתית-פוליטית.

ההשלכות החמורות של מצב כזה על היחסים הא-סימטריים בין ישראל לפלסטינים עלולות להיות נפיצות במיוחד. ההשפעות השליליות על החוסן המדינתי – ובפרט על אותה משילות המקודמת בלהט על ידי חסידיה – מדאיגות באותה מידה. המשך ההליכה בדרך הזאת עלול להוביל להתפוררות המדינה, עם כל המשמעויות ההרסניות הכרוכות בכך לכל המעורבים.

הפגנה נגד האלימות בחברה הערבית מול ביתו של השר לביטחון פנים גלעד ארדן, אוקטובר 2019 (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

אפשר למנוע תוצאה עגומה זו. הדבר תלוי בעיקר בנתניהו, שבמו ידיו מחזק ומכשיר את דרכם של גורמים דתיים וגזעניים בישראל, מעניק להם סמכויות מופרזות בתחומים העדינים ביותר של החיים הציבוריים, ומגבה את פנייתם לאלימות כאמצעי לשמירת שליטה (אבל לא כדרך לאבטחת ביטחון אישי או לאומי).

אם נתניהו באמת דואג לישראל ולעתידה, הוא יכול לסרב לדרישותיהם ולהחזיר את המנדט שלו לנשיא. אולם הדבר נתון גם בידיהם של כל הישראלים שוחרי החירות שלא הצביעו עבורו שחייבים להתאחד כדי להתעמת עם עברם ולעצב דרך אלטרנטיבית לעתיד משותף וצודק.

כישלון במשימה זאת פירושו שבאופן קולקטיבי, המנצחים והמפסידים בבחירות האחרונות ייזכרו בהיסטוריה כאנשים האחראים לביתורה של ישראל.