1

לפני כשלושה חודשים עבר אסף לגור בקיבוץ הקטן נווה איתן שבבקעת בית שאן, או בשמה המעודכן "עמק המעיינות". בביקורים מקדימים שערך עם משפחתו במקום, הקירבה לטבע והנופים הפסטורליים שבו את ליבם. ואכן, הוא מספר, גם אחרי המעבר הקסם לא פג: "השקט, נדידת העופות, מערכת החינוך המדהימה. אני יוצא לריצה בשדות, מעליי יש דיות ולצידי תנים. זה לחיות בסרט".

אבל דברים שמריחים מכאן לא מריחים משם, וזמן קצר אחרי שהתמקמו, בני המשפחה התחילו להרגיש בניחוחות הבלתי נסבלים שאופפים לעיתים קרובות את הקיבוץ ואת הבית. "אתה פותח את הדלת ועוטף אותך ריח של גופות רקובות", תיאר אסף השבוע בתוכנית "יהיה בסדר" בגל"צ, "ויחד עם הריח באות צריבות בעיניים, סחרחורות, כאבי ראש ובחילות בלתי נסבלות".

דברים שמריחים מכאן לא מריחים משם, וזמן קצר אחרי שהתמקמו, בני המשפחה התחילו להרגיש בניחוחות הבלתי נסבלים שאופפים לעיתים קרובות את הקיבוץ ואת הבית

בירור קצר העלה שכל הטוב הזה, או לפחות רובו, מגיע ממפעל "עוף טוב" ששוכן באזור התעשייה שמרוחק כמה מאות מטרים מבתי הקיבוץ.

מתברר שאחרי שממיתים את התרנגולות, שוטפים אותם במי מלח מטעמי כשרות, ולאחר תום השטיפה המים הללו – שמכילים גם שאריות דם ושאר תופינים שנשטפו מהעופות – מוזרמים לבריכות פתוחות שם הם עוברים תהליך של אידוי. לאחר שהמים מתאדים ונותר רק המלח, המפעל מעביר אותו לטיפול לפי הנחיות המשרד להגנת הסביבה.

לכאורה, מדובר בתהליך שמטרתו להגן על מקורות המים הטבעיים: הרי איכשהו צריך להיפטר מהמים המומלחים (או בלקסיקון התעשייתי – תמלחת), והזרמה שלהם לכנרת או לאחד הנחלים באזור תגרום נזק אדיר לטבע. אז נפטרים מהם בשיטה עתיקה למדי – אידוי.

מבט-על על קיבוץ נווה איתן (צילום: קיבוץ נווה איתן)

הבעיה היא שבימים חמים – ובבקעת בית שאן יש רבים כאלה – רמת החומציות של מי התמלחת העומדים מטפסת, ונוצרות ריאקציות כימיות שמשחררות ריחות נוראיים. צוות מריחים מקצועי שנשלח על ידי מועצה אזורית עמק המעיינות דירג את עוצמת הריח בציון 6 מתוך 6. אחת מתושבות האזור מסכמת את החוויה במילים: "זה מסריח ברמות שמי שלא הריח לא יבין".

הבעיה היא שבימים חמים – ובבקעת בית שאן יש רבים כאלה – רמת החומציות של מי התמלחת העומדים מטפסת, ונוצרות ריאקציות כימיות שמשחררות ריחות נוראיים. "זה מסריח ברמות שמי שלא הריח לא יבין"

אחרי שנואשו מיכולתה של המועצה האזורית לשפר את המצב, פנו התושבים למשרד להגנת הסביבה – אבל גם משם לא הגיעה הישועה.

התסכול העיקרי שלהם נובע מכך שיש טכנולוגיות מתקדמות שבהן ניתן לטפל בשפכים מאתגרים מהסוג הזה, לנטרל אותם ולאחר מכן להזרים אותם לים או לנחל כשהם באיכות תקינה. ואם זה אפשרי, מדוע המשרד להגנת הסביבה, שמתהדר בכך שהוא מחייב את התעשייה להצטייד בטכנולוגיות הטובות ביותר הקיימות בנמצא, לא נוקט בגישה הזו מול המפעל?

ד"ר סיגל בלומנפלד, מנהלת מחוז צפון במשרד להגנת הסביבה, מבינה את מצוקת התושבים ומכירה בכך שהמפעל יוצר מפגעי ריח. אמנם צוות מריחים שנשלח מטעם המשרד לשהות בשטח 24 שעות, כולל לינה, דירג את הסירחון רק ברמה 2-3 מתוך 6, אבל כל מי שעוסק בתחום יודע שריח הוא המפגע הסביבתי החמקמק והסובייקטיבי ביותר.

בלומנפלד מאשרת ש"בריכות אידוי כבר לא קיימות במדינות מתוקנות, אין איפה לשים אותן, בטח במדינה צפופה כמו שלנו. לא יהיה מצב שמפעל חדש יבקש בריכות ונאשר לו. מפעל חדש צריך להציב מתקן שמנקה את התמלחות ואז להזרים לים שגם את זה אנחנו לא אוהבים, אבל מאפשרים אחרי שדוגמים את המים ומוודאים שהם עומדים בקריטריונים. הטכנולוגיה קיימת".

מפעל "עוף טוב" בעמק בית שאן (צילום: תורג הנדסה ובנייה)

אז אם הטכנולוגיה קיימת, למה לא אוכפים את השימוש בה? "עד כה בריכות האידוי לא גרמו למפגעים חמורים. בזמן האחרון התופעה חמורה יותר, זו תקופת מעבר מבחינת מזג האוויר ומשטר הרוחות ובכל האזור יש בעיות ומפגעי ריח.

"בעבר המפעל גם השקיע יותר מאמצים כדי לוודא שלא תעלה רמת החומציות בתמלחת, היו תקופות שהעלו לאוויר מטוסים ופיזרו סיד על הבריכה. אנחנו דורשים מהמפעל לשפר את הטיפול ברמת החומציות ולהגיב לפני שמתחילות להגיע תלונות".

מעבר לזה, בלומנפלד מעריכה שהצחנה מגיעה ממוקד נוסף במפעל – האזור בו נמצאים הפסדים (חלקי בעלי החיים שבהם לא נעשה שימוש). "הפסדים צריכים להיות במכולות קירור עד שהם מפונים, במקום מקורה וסגור עם שאיבת אוויר", אומרת מנהלת המחוז. "הורינו למפעל לעשות את זה, ובתוך חצי שנה זה צריך להיות מבוצע".

"הפסדים צריכים להיות במכולות קירור עד שהם מפונים, במקום מקורה וסגור עם שאיבת אוויר. הורינו למפעל לעשות את זה, ובתוך חצי שנה זה צריך להיות מבוצע"

ועדיין, נשארה שאלת היסוד: מדוע לא לחייב את המפעל להצטייד בטכנולוגיה המתקדמת ביותר? לדברי בלומנפלד, זה ההבדל בין מפעלים קיימים למפעלים חדשים.

"אם היה בא מפעל חדש ומבקש היתר, היינו מחייבים אותו, בלי ספק. אבל לחייב מפעל קיים באותו סטנדרט זה בעייתי. ייתכן שבסופו של דבר זה מה שנעשה, אבל כרגע אנחנו דורשים מהם לשפר מאוד את הביצועים".

בריכות אידוי. אילוסטרציה (צילום: פיני חמו, המשרד להגנת הסביבה)

הגישה של המשרד להגנת הסביבה, לתת הנחה למפעלים קיימים, בעייתית: האם, לצורך הדיון, מפעל שנוסד ב-1950 ימשיך לפעול בשיטות מיושנות ומזהמות של אמצע המאה הקודמת?

אם יש אי-שם בעולם מתקן שיכול לפתור את בעיית הריחות ולשפר את איכות חייהם של תושבי נווה איתן והסביבה. אין שום סיבה שהמשרד להגנת הסביבה לא יחייב את "עוף טוב" להצטייד בו. בין חשבון הבנק של הבעלים לבין איכות החיים של התושבים – הרגולטור צריך להתייצב לצד האחרונים.

אם יש אי-שם בעולם מתקן שיכול לפתור את בעיית הריחות ולשפר את איכות חייהם של תושבי נווה איתן והסביבה. אין שום סיבה שהמשרד להגנת הסביבה לא יחייב את "עוף טוב" להצטייד בו

במבט רחב יותר, כשפאנל האקלים של האו"ם פרסם לפני כ-15 שנה את הדו"ח המטלטל "צילו הארוך של משק החי", בו ניתח את השפעותיה הקשות של תעשיית הבשר על הסביבה, הוא התכוון גם למה שקורה בעמק המעיינות.

את הזוועות שמתחוללות במשחטות ובמפעלי הנקניקים מצליחים בדרך כלל להסתיר מהציבור מאחורי וילונות כהים וקירות אטומים; את הריחות הרבה יותר קשה לבלום.

2

אם במשרד להגנת הסביבה הרימו השבוע כוסית, היא כנראה לא הייתה מלאה בקולה. במשרד לא הסתירו את שביעות הרצון כשיצאו ביום רביעי מהדיון בבית המשפט העליון. סאגה של שש שנים הגיעה לקו הגמר, וחברות המשקאות – בראשן "החברה הישראלית למשקאות" (קוקה קולה), "יפאורה תבורי", "טמפו" ו"מי עדן" – ישלמו 48 מליון שקל לקופת המדינה.

משקאות של חברת יפאורה

הקנס הושת על החברות בגין אי עמידה ביעדי מיחזור הבקבוקים בשנת 2016, אבל הן לא מיהרו לשלם: הן הגישו ערעור לבית משפט השלום – שחתך במחצית את סכום הקנס – ואז המשרד להגנת הסביבה ערער למחוזי, שהחזיר את הקנס לגובהו המקורי. או אז, חברות המשקאות ביקשו רשות לערער לעליון.

שופטי העליון – נעם סולברג, יעל וילנר ודוד מינץ – הבהירו שמוטב לחברות המשקאות למשוך את הבקשה, וכך היה. השופטים פסקו שהמשרד להגנת הסביבה יוציא לחברות הודעות חיוב מעודכנות בתוך שבועיים, והחברות יבצעו את התשלום לכל המאוחר בתוך 30 יום.

הכרעת הדין הסופית הגיעה בעיתוי מעניין: רגע לפני סוף 2022, שנה שעמדה בסימן מאבק עיקש סביב יישום חוק הפיקדון המורחב שנכנס לתוקפו בדצמבר אשתקד.

הכרעת הדין הסופית הגיעה בעיתוי מעניין: רגע לפני סוף 2022, שנה שעמדה בסימן מאבק עיקש סביב יישום חוק הפיקדון המורחב שנכנס לתוקפו בדצמבר אשתקד

חברות המשקאות ורשתות השיווק עשו מאמצים לתקוע טריז בגלגלי החוק שחוצה קווים פוליטיים – גילה גמליאל חוקקה אותו ותמר זנדברג יישמה – אולי מתוך תקווה שהממשלה תיסוג. ההצטיידות במכונות המיחזור האוטומטיות איטית להכעיס, חברת אל"ה נסגרה וישראלים רבים שמגיעים עם בקבוקים למרכול נתקלים בפרצוף חמוץ ובמסכת טרטורים.

עדיין לא ברור מה נתוני המיחזור לשנה זו. גורמים בענף המשקאות טוענים שהחברות דווקא יעמדו ביעדי המיחזור שך 2022 בהצלחה ומצאו דרכים, חלקן שונות ומשונות, להגיע אל מכסת הבקבוקים הדרושה.

משקאות קלים (תצלום אילוסטרציה) (צילום: Nati Shohat/Flash90)

דו"חות מבוקרים וחתומים על ידי רואי חשבון על 2022 יוגשו למשרד להגנת הסביבה עד יוני 2023 ואז אפשר יהיה לקבל אינדיקציה לגבי תוצאות האמת. בינתיים, המסר שהמשרד להגנת הסביבה העביר השבוע: אם לא עמדתם ביעדים, תשלמו ביוקר. גם אם זה יהיה רק ב-2028.

3

לאחרונה יצא לי לחצות מספר פעמים באופניים את גשר יהודית התל אביבי. הגשר היה מרשים ומוצלח כבר מיום פתיחתו, אבל מאז סיום עבודות הרכבת הקלה ושיפור הגישה אליו מהצד המערבי של העיר, הוא הפך לציר מעבר יעיל ונוח במיוחד בין שתי גדות האיילון. וזה הרי היה ייעודו המקורי.

חלקתי את הרושם החיובי הזה עם מספר אנשים, עד שאחד מהם הזכיר בדרך אגב ששמו האמיתי של הגשר הוא בכלל יצחק נבון.

לפני כשנה, כזכור, ההחלטה של עיריית תל אביב לקרוא לגשר על שם הנשיא המנוח עוררה סערה והייתה מטרה לביקורת ציבורית נוקבת. המתנגדים (ואני ביניהם) ובעיקר המתנגדות טענו שבעוד זכרו של יצחק נבון מונצח בשורה של אתרים מרכזיים, ביניהם תחנת הרכבת הגדולה בבנייני האומה בירושלים, שמה של יהודית מונטיפיורי – אשתו של הברון ואישה רבת פעלים בפני עצמה – לא מונצח בשום מקום.

מעבר לזה, יש לראות את סיפור הגשר כחלק מהתמונה הכוללת, שבה הנשים מופלות באופן בוטה בהיקף ההנצחה במרחב הציבורי. הגשר מהווה את המשכה של השדרה שנקראת על שם יהודית ולכן רק טבעי שהוא ייקרא באותו שם. ואם מלכתחילה זה היה התכנון, וכולם כבר התרגלו לשם – אז מה פתאום להחליף?

יש לראות את סיפור הגשר כחלק מהתמונה הכוללת, שבה הנשים מופלות באופן בוטה בהיקף ההנצחה במרחב הציבורי. הגשר מהווה את המשכה של השדרה שנקראת על שם יהודית ולכן רק טבעי שהוא ייקרא באותו שם

גשר יהודית מעל נתיבי איילון בתל אביב (צילום: ליאור טייטלר, קנה קש)

עיריית תל אביב והעומד בראשה הם לא מהממהרים להודות בטעות ולרדת מהסולם, וכך היה גם במקרה הזה. העירייה לא זזה מעמדתה. אחרי שבן שיחי הזכיר לי את פרשת השם, ערכתי ניסוי קטן: סיפרתי לחמישה תל אביבים/יות שרכבתי על גשר יצחק נבון. 100% מהנדגמים הביטו בי בתמיהה ושאלו: איפה זה?

מסקנה אפשרית מהמדגם הלא מדעי בעליל: עיריות וממסדים יכולים להדביק למקומות איזה שם שהם רוצים, אבל כוחו של ההרגל ושל הציבור גדול יותר. עובדה: כולם קוראים לגשר יהודית, איש לא זוכר ששמו הרשמי הוא יצחק נבון.

לפני מספר ימים עדכנה אותי דורית שמואלי, מהפעילות הבולטות במחאה נגד החלפת השם, שבחודש מאי השנה הסירו מהגשר את המדבקות הגדולות עם שמו של יצחק נבון שנראו היטב לנוסעים בנתיבי איילון, ושטקס ההשקה הרשמי מעולם לא התקיים. וזה כבר מעורר תהייה: יכול להיות שהעירייה חזרה בה ומפאת המבוכה לא טרחה להודיע על כך לציבור?

הפניתי את השאלה הזו לדוברות עיריית תל אביב. התשובה: "כרגע עובדים על שילוט קבוע לגשר. לאחר הצבת השילוט, ייקבע מועד לטקס חנוכת הגשר".

העירייה, אם כן, בשלה. היא מתעקשת לקרוא לגשר יצחק נבון. רוב הציבור, מתוך הרגל ועיקרון גם יחד, ימשיך לקרוא לו גשר יהודית.

4

לפי הדיווחים, משה בר סימן טוב עומד לחזור לתפקיד מנכ"ל משרד הבריאות תחת השר אריה דרעי. וזה מעניין, מפני שבעוד דרעי נחוש לבטל את המס על המשקאות הממותקים ומציג אותו כידוע כעושק נבזי ומכוון כנגד הציבור החרדי, בר סימן טוב היה מתומכיו הנלהבים של המהלך.

בעוד דרעי נחוש לבטל את המס על המשקאות הממותקים ומציג אותו כידוע כעושק נבזי ומכוון כנגד הציבור החרדי, בר סימן טוב היה מתומכיו הנלהבים של המהלך

משה בר סימן טוב (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

בשבתו כמנכ"ל משרד הבריאות, עוד בטרם ימי הקורונה, הוא הביא את המאבק בצריכת סוכר לקדמת הבמה, היה חבר בוועדה לסימון מוצרי מזון מזיקים ואף התבטא לא פעם בעד מיסוי המשקאות הממותקים שמומש לאחר שכבר עזב את התפקיד.

"אכן אמרתי יותר מפעם אחת", צייץ בר סימן טוב בחשבון הטוויטר שלו, "מיסוי משקאות ממותקים ודיאט הוא צעד חשוב בכיוון הנכון. בקיצור – שתו מים".

על נזקי הסוכר ועל הצורך לנהל נגדו מלחמת חורמה אמר בראיון ל"דה מרקר": "המחיר שאנחנו משלמים על ההפסד במלחמה הזאת גבוה וחורג בהרבה ממערכת הבריאות. זה הפריון שלנו כאומה".

על נזקי הסוכר ועל הצורך לנהל נגדו מלחמת חורמה אמר בראיון ל"דה מרקר": "המחיר שאנחנו משלמים על ההפסד במלחמה הזאת גבוה וחורג בהרבה ממערכת הבריאות. זה הפריון שלנו כאומה"

אם אכן בר סימן טוב יחזור ללשכת מנכ"ל משרד הבריאות, יהיה מעניין לראות אם השר החדש ירד מהסולם ומההתעקשות לבטל את המס על הסוכר, או שמא המנכ"ל יצטרך לבלוע צפרדע בגודל שלא אמור להחליק בשום מערכת עיכול.

5

את אמירם (אמיר-רם, כנראה שם יחידני) גולדין פגשתי לראשונה לפני כמעט 20 שנה. זו הייתה פגישה מטלטלת. נסעתי לביתו במצפה אבי"ב שבגליל כדי לראיין אותו לכתבה ב"הארץ". כמה חודשים לפני כן, גולדין שכל את בנו, עומרי, בן 20 במותו, שהמתין לאוטובוס בתחנה בצומת מירון כשג'יהאד חמאדה, פלסטיני תושב ג'נין, התאבד ולקח איתו מהעולם הזה 9 ישראלים.

טילדה ואמירם גולדין (צילום: עמוד הפייסבוק של אמירם גולדין)

בבית המשפט התברר שבין הסייענים היו בני משפחת בכרי, שכנים של משפחת גולדין מהכפר בענה. במקום רצון לנקום, הטרגדיה הנוראה מילאה את גולדין בתחושת דחיפות גדולה לסיים את הסכסוך וללמוד לנהל חיים משותפים, יהודים וערבים. בגליל, ובכלל.

כחלק מהחזון הקימו בני הזוג גולדין – טילדה ואמירם – את בוסתן "נוף משותף" על צלע הר גלילית קשוחה בכניסה למצפה אבי"ב. הבוסתן מארח אירועים משותפים של יהודים וערבים, ולפעמים גם מתנדבים ואורחים מחו"ל, פעילויות חינוכיות ותרבותיות – ובקיצור, דיאלוג. וגם מגדלים בו עצי זית.

הבוסתן מארח אירועים משותפים של יהודים וערבים, ולפעמים גם מתנדבים ואורחים מחו"ל, פעילויות חינוכיות ותרבותיות – ובקיצור, דיאלוג. וגם מגדלים בו עצי זית

אחרי עונת המסיק (שגם הוא נעשה במשותף) משווקים את השמן, וההכנסות מוזרמות לקרן עומרי – על שם הבן המנוח – שמממנת את המשך פעילות הבוסתן.

השמן – לא פחות חשוב – מצוין. בימים אלה אפשר להזמין אותו, ואמירם ואנשיו ידאגו להביא אותו עד דלת ביתכם. את ההזמנה ניתן לבצע בקלות כאן.

זיתים ושמן זית אורגני של בוסתן "נוף משותף" (צילום: עמוד הפייסבוק של "נוף משותף")