ב־2010, קבוצה של נשים דתיות – החלוקות בדעותיהן – התאספה באסם לשיחה גורלית כדי להבין מה עליהן לעשות על־מנת ליצור עולם טוב יותר עבור עצמן ועבור ילדיהן.

למרות האלימות המטרידה שחוו אותן נשים, אנחנו לא נחשפים אליה בסרט אלא רק מקבלים הצצות קצרות לחייהן ביום שאחרי. בסרט "נשים מדברות" אנחנו רואים קהילה של נשים המתכנסת, כאמור, כדי להחליט – במסגרת פרק זמן קצר מאוד – על תגובה קולקטיבית לאותה אלימות.

הסרט מבוסס על רומן משנת 2018 ("Women Talking") מאת הסופרת הקנדית מרים טייבס, אותו ביססה על אירוע אמיתי. הרומן שופך אור על פרק אפל ולא כל כך ידוע בהיסטוריה, שהתרחש בשנים 2005–2009 בקהילה מנוניטית בבוליביה.

מרים טייבס – שגדלה בעיירה מנוניטית במניטובה, קנדה – עזבה את הקהילה כשהייתה בת 18. אולם, החוויות שאפיינו את השנים המעצבות שלה המשיכו ללוות אותה עוד זמן רב והיו הזרז לרומן השביעי והנוקב ביותר שלה. עם השקתו, הספר זכה לשבחי המבקרים, שרבים מהם ציינו כי הספר נגע ללבם והאיר את עיניהם.

מתוך הסרט "נשים מדברות" (צילום: Michael Gibson; מתוך עמוד הפייסבוק הרשמי של הסרט, צילום מסך)

התכנסות הנשים המוצגת בסרט התרחשה על רקע מעשים מטרידים ומפחידים שבוצעו בתחומי המושבה הדתית המבודדת. עדויות הנשים, שסיפרו כי סוממו והתעוררו חבולות ולעתים מדממות – נדחו בביטול

התכנסות הנשים המוצגת בסרט התרחשה על רקע מעשים מטרידים ומפחידים שבוצעו בתחומי המושבה הדתית המבודדת. עדויות הנשים, שסיפרו כי סוממו והתעוררו חבולות ולעתים מדממות – נדחו בביטול על ידי הגברים בקהילה ואף הוצגו כיצירי דמיון או כראיות להתנהגות חוטאת של הנשים עצמן.

אולם, כשהפשעים נחשפים, המשטרה מוזעקת ומבצעת מעצרים. מרגע זה לנשים יש כ־24 שעות לשקול ולדון בהחלטה העשויה לשנות את חייהן, כזו שתאלץ כל אחת מהן לבחור האם לסלוח לאותם גברים, להילחם למען השינוי או לעזוב את הקהילה ולהתחיל בחיים חדשים.

הבמאית הקנדית שרה פולי ליהקה לסרט שלה צוות מרשים של שחקניות הכולל את המועמדות לאוסקר רוני מארה ("נערה עם קעקוע דרקון") וג'סי באקלי ("הבת האפלה") ואת זוכת האמי קלייר פוי ("הכתר").

השחקניות מגלמות, כאמור, נשים במושבה מנוניטית אולטרה־שמרנית, שמחליטות לקיים מפגשים סודיים כי להכריע איך להגיב לכך שסוממו ונאנסו על ידי כמה מהגברים בקהילה. ההתלבטויות הממושכות שלהן – שמתקיימות באסם – מכעיסות, פולחות לב ואפילו משעשעות לסירוגין.

הסרט מתחיל ברגע שהגברים של הקהילה נוסעים לעיר כדי לשחרר בערבות את הנאשמים. בזמן הזה, יותר ממאה מנשות המושבה עורכות הצבעה כדי להחליט מה לעשות הלאה

למרות התפאורה, הדיונים נשמעים מודרניים ומלאים בתובנות כמו הרבה מהדיונים שהונעו על־ידי תנועת MeToo#. פרנסס מקדורמנד, שזכתה שלוש פעמים בפרס האוסקר (בפעם האחרונה על "ארץ נוודים"), רכשה את הזכויות לעיבוד הספר והפיקה את הסרט עם דדה גרדנר, שמנהלת את חברת ההפקה של בראד פיט, "פלאן בי". היא גם משחקת בו תפקיד קטן.

הסרט מתחיל ברגע שהגברים של הקהילה נוסעים לעיר כדי לשחרר בערבות את הנאשמים. בזמן הזה, יותר ממאה מנשות המושבה עורכות הצבעה כדי להחליט מה לעשות הלאה. הן מגיעות לתיקו בין שתי אפשרויות: להישאר ולהילחם או לעזוב את המושבה.

קבוצה קטנה של נשים נוטלת על עצמה את האחריות לדון ולבחון לעומק את שתי האפשרויות האלה לפני שובם של הגברים.

פולי משחזרת: "כשקראתי את הספר של מרים טייבס הוא שקע עמוק בתוכי ועורר בי מחשבות על העולם שאני חיה בו, שמעולם לא ניסחתי. שאלות על סליחה, אמונה, מערכות כוח, טראומה, החלמה, אשמה, קהילה והגדרה עצמית. הוא גם הותיר בי תחושה מבלבלת של תקווה".

מפיקה ושחקנית בסרט "נשים מדברות", פרנסס מקדורמנד, בהקרנת הבכורה בלוס אנג'לס, 17 בנובמבר 2022 (צילום: Jordan Strauss/Invision/AP)

ליצור את העולם מחדש

"דמיינתי את הסרט הזה כסוג של אגדה. אף שהסיפור נוגע לקהילה דתית קטנה, הרגשתי שהוא זקוק ליריעה גדולה, לקנה מידה רחב שישקף את השאלות העולות בסרט כי מדובר בשאלות ענקיות ואוניברסליות.

"הרגשתי שהשפה הוויזואלית של הסרט חייבת להתרחב. רציתי להרגיש בכל פריים את הפוטנציאל האינסופי ואת האפשרויות הטמונות בשיחה בנוגע ליצירת העולם מחדש".

"הרגשתי שהשפה הוויזואלית של הסרט חייבת להתרחב. רציתי להרגיש בכל פריים את הפוטנציאל האינסופי ואת האפשרויות הטמונות בשיחה בנוגע ליצירת העולם מחדש"

הרומן "נשים מדברות" של טייבס זכה לתואר הספר הטוב ביותר של השנה במוסף הספרים של הניו יורק טיימס. "מצאתי שהוא מעורר מחשבה בצורה מפתיעה ומלאת ניואנסים. האמנתי שיש לזה ערך, לשיחה עם הקהילה", אומרת מקדורמנד. "זה עניין אותי כדיון שיש בו גם חוש הומור ותקווה וגם אפשרות לעתיד".

גרדנר מוסיפה: "כשפרנסס ואני חשבנו מי יהיה הבמאי, שרה הייתה בראש הרשימה שלנו. רציתי לעבוד איתה כבר איזה מאה שנה, אבל היא מאוד בררנית". בהתחשב בעובדה שהסופרת טייבס היא מטורונטו – כמו פולי – הייתה סינרגיה חזקה בעיבוד למסך. "היה סוג של דנ"א קנדי שהרגשנו שהוא נכון", אומרת גרדנר.

במאית הסרט "נשים מדברות" שרה פולי (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק הרשמי של הסרט, צילום מסך)

מקדורמנד מאמינה שהחיבור בין החומר הספרותי רב־הפנים ליוצרת הקולנוע רבת־הממדים כמו פולי הוא אידיאלי. "שרה פולי, שהעבודה שלה יכולה לדבר בשם עצמה, היא ההתאמה המושלמת כתסריטאית־במאית לחומר הזה", אומרת מקדורמנד. "היא קראה את הספר בעצמה, עוד לפני ששלחנו לה אותו, וכבר חשבה לבד על האפשרות להפוך אותו לסרט".

פעולה של דמיון נשי

טייבס, שמכנה את הספר "פעולה של דמיון נשי", התרגשה לשמוע ששרה תכתוב את התסריט ותביים את הסרט. "אני מעריצה כל דבר בעבודה שלה: הניסיון, הכתיבה, הבימוי שלה, הפמיניזם והאקטיביזם שלה", אומרת טייבס. "כל אלה משחקים תפקיד".

מקדורמנד מהללת את התסריט של פולי. "שרה היא גאונה. היא יצרה עיבוד כל כך יפה לסיפור, עם הרבה הערכה לספר וכבוד לכל המעורבים. היא גם עשתה אותו נגיש והכניסה לתוכו כל כך הרבה מתח. היא אומנית מושלמת".

"שרה היא גאונה. היא יצרה עיבוד כל כך יפה לסיפור, עם הרבה הערכה לספר וכבוד לכל המעורבים. היא גם עשתה אותו נגיש והכניסה לתוכו כל כך הרבה מתח"

הסרט שונה מהספר בכמה דרכים: הוא מתמקד ברגע מצומצם, מעבד אותו ומחליף את הדמות המספרת. "הספר יוצא מן הכלל ומלא בחיים, הומור, רשעות וענייניות", אומרת פולי.

שחקניות הסרט "נשים מדברות" (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק הרשמי של הסרט, צילום מסך)

"ועדיין, לעשות סרט על שתי משפחות של נשים שמתכנסות במתבן ומנסות להגיע להחלטה – זה לא דבר מובן מאליו. אולם, יכולתי לראות את המבנה הקולנועי של הסיפור. מה שבאמת משותף לספר ולסרט הוא שלמרות כל הדברים שהם עוסקים בהם – יש תחושה אמיתית של תנועה המסתיימת בניצחון".

מקדורמנד מסכימה: "מה שהפתיע אותי היה רוחב היריעה של הסרט בעיני שרה. אני דמיינתי אותו אינטימי יותר ואולי כפרי יותר מבחינת הסגנון, אבל היא הבינה שכדי לעשות איתו צדק הוא צריך להיות גדול ומפואר".

השפעת הקורונה

בדומה לפרויקטים רבים מהשנים האחרונות, גם במקרה הזה מגפת הקורונה הפריעה לתהליך העשייה. "חשבנו לצלם בחווה שכולם יוכלו להביא אליה את הילדים שלהם. כלומר, לגור בקרוואנים ולצלם באסם אמיתי", אומרת מקדורמנד. "אבל גם בלי הקורונה התברר לנו מהר מאוד שלא נגיע לאוטופיה הזאת".

בסופו של דבר הפרויקט יצא נשכר מהעיכוב שחל בעקבות הקורונה. "זה היה היריון ארוך", אומרת מקדורמנד. "הוא עבר תהליך שהוא לא היה עובר קודם לכן [לפני המגפה]. כשכל צוות השחקנים נפגש סוף סוף באופן פיזי, החדווה שבהתכנסות עם האנשים הזינה את כולם. זה יצר חיבור בין כל הצוות".

במאית הסרט "נשים מדברות" שרה פולי

פולי מסכימה: "זה היה סוג שונה של הכנה. כמו הכנה של צוות חשיבה. עיכוב הפרויקט בשנה נתן לנו עוד זמן לחשוב מי צריך להיות בו. הרגשנו שזכינו למותרות כי אף פעם לא מקבלים את זה בעבודה על סרט. הייתה תחושה של משהו מאוד קדוש, היינו רק אנחנו עם משהו קצת לא ידוע בצד השני. זה אומר שהסרט זכה לתקופת דגירה. אני מאמינה שהדגירה הזאת מורגשת".

"עיכוב הפרויקט בשנה נתן לנו עוד זמן לחשוב מי צריך להיות בו. הרגשנו שזכינו למותרות כי אף פעם לא מקבלים את זה בעבודה על סרט. הייתה תחושה של משהו מאוד קדוש"

זה בהחלט הורגש על ידי צוות השחקנים. "לשרה היה חזון ברור לגבי הסרט שהיא רצתה לעשות, עוד לפני שמישהו מאיתנו הצטרף, שזו למעשה הסיבה שיש לנו את הסרט הזה – בזכות האישה שהיא", אומרת ג'סי באקלי.

"היא ראתה את הנולד והייתה לה אמונה ופרספקטיבה לגבי הסרט. היא הביאה לתוכו את כל האנושיות שלה ואת כל הלב הפוליטי שלה. היה לנו שבוע של חזרות, אבל זה היה במהלך מגפת הקורונה אז זה היה די מאומץ. הפנים שלנו היו מכוסות במסכות, לא ראינו את הפנים האחד של השני עד שהתחלנו לצלם".

צוות הפקה מטריארכלי

פולי קיימה פגישות וירטואליות עם כל השחקנים הראשיים לפני החזרות. "היא נפגשה קודם עם רוב האנשים אונליין והצליחה לפתח איתם מערכת יחסים", אומרת מקדורמנד. "עשינו קריאה של התסריט לפני שנפגשנו באופן פיזי".

השחקניות קלייר פוי וג'סי באקלי בהקרנת הבכורה של "נשים מדברות" בפסטיבל הסרטים של לונדון, 12 באוקטובר 2022 (צילום: Scott Garfitt/Invision/AP)

שלושת השחקנים שהגיעו מבריטניה – קלייר פוי, ג'סי באקלי ובן וישו – שהו תחילה בבידוד יחד, ונוצר ביניהם קשר קרוב במיוחד. "השחקנים היו צריכים לערוך את החזרות עם מסכות והם נשארו עם מסכות עד הצילומים", אומרת מקדורמנד.

"אפשר לזקוף את היצירה המשותפת הזאת לזכותו של צוות השחקנים הזה ולזכותה של שרה. שרה היא מנהיגה מאוד רהוטה ומשכילה, והיא השקיעה בזה הרבה מחשבה"

"זה היה באמת מאתגר, ואפשר לזקוף את היצירה המשותפת הזאת לזכותו של צוות השחקנים הזה ולזכותה של שרה. שרה היא מנהיגה מאוד רהוטה ומשכילה, והיא השקיעה בזה הרבה מחשבה. אז הם כולם סמכו אחד על השני, אפילו שראו רק חצי מהפנים".

מקדורמנד מתארת את קבוצת השחקנים ואת שאר אנשי הצוות כ"צוות הפקה מטריארכלי. עבדנו כקולקטיב. אף אחד לא ניסה להתבלט יותר מדי. כשנפגשנו יחד כקבוצה כבר הרגשנו שעברנו סוג של טירונות".

"הייתה תחושה של משהו קדוש" (צילום: Michael Gibson; מתוך עמוד הפייסבוק הרשמי של הסרט, צילום מסך)