קשה אולי להודות בזה, אבל ישיבת שרים פשיסטים בממשלת ישראל החדשה אינה עדות לכך שהציונות התקלקלה, או עוותה על ידי הימין, אלא דווקא התוצאה הלוגית ההכרחית של הכללת הציונות גם בזהות הישראלית וגם במוסדות המדינה מאז הקמתה ב-1948.

ישיבת שרים פשיסטים בממשלת ישראל החדשה אינה עדות לכך שהציונות התקלקלה, או עוותה על ידי הימין, אלא תוצאה לוגית הכרחית של הכללת הציונות בזהות הישראלית ובמוסדות המדינה מאז הקמתה

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

חשבון הנפש הנדרש עכשיו הוא בעיקר לגבי מקומה של הציונות בישראל של 2022. כמי שהייתה ילדת-זהב ציונית (תנועות נוער, התנדבות, שנת שירות, הדרכה בחברה להגנת הטבע) והתפכחה בתהליך איטי, אני רוצה לשאול: למה להיות ציונים היום? ובאופן פרקטי: מה המחיר שהיצמדות לציונות גובה מאתנו כחברה? אם אתם שואפים, כמוני, לעתיד דמוקרטי למדינת ישראל, המאמר הזה עבורכם.

הציונות הוקמה כתנועה אתנוצנטרית על בסיס השאיפה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. חלק מהתנועות הלאומיות בעולם הן אתנוצנטריות, וחלקן מתבססות על חזון וחוזה אזרחי שמכיל עדות ודתות שונות.

הציונות יכולה הייתה לבחור לייצג יהדות ישראלית, אבל מאז הקמתה הציונות שאפה לייצג את כל היהודים באשר הם, וחוקי המדינה, כמו חוק השבות, מממשים תפישה זו.

חשוב מזה, ייחודה של היהדות הוא, שמאז שהפכה לזהות בתפוצות היא נתפשת על ידי הרוב המכריע של היהודים גם כדת, גם כאתניות וגם כלאומיות. הציונות בחרה לאמץ את כל שלושת המרכיבים הללו ולטעון שהקיום היהודי המלא יכול להתקיים רק בארץ ישראל.

הציונות, כידוע, הוקמה כתנועת מיעוט אשכנזי נרדף באירופה, והשאיפה לחיות חיי חירות וביטחון, עם עצמאות כלכלית ופוליטית הניעה את התנועה הציונית בראשיתה. זוועות השואה איששו את התפיסה הציונית שמקומם של היהודים (לפחות האירופאים) הוא בישראל ואת הצורך הדחוף בהקמת מדינה שבה יוכלו היהודים לחיות בביטחון.

כמי שהייתה ילדת-זהב ציונית (תנועות נוער, התנדבות, שנת שירות, הדרכה בחברה להגנת הטבע) והתפכחה בתהליך איטי, אני רוצה לשאול: למה להיות ציונים היום? מה המחיר שהיצמדות לציונות גובה מאתנו כחברה?

אם מטרתה של הציונות הייתה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, מטרה זו הושגה כשהסתיימה מלחמת העצמאות. מגילת העצמאות, שנכתבה ערב סיום המנדט הבריטי, היא מסמך חשוב.

בסוף 1947 היו בשטח פלסטינה–א"י כ-600,000 יהודים ו-1.2 מיליון פלסטינים. למרות (ואולי בגלל) היתרון הדמוגרפי הפלסטיני, ההצהרה מודיעה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אבל גם מבטיחה "שוויון זכויות אזרחי ומדיני לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

ההצהרה מוסיפה:

"אנו קוראים לכל בני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניית המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים".

מדינות ערב והפלסטינים, כידוע, דחו את הצעת החלוקה, וחמישה צבאות פלשו לפלסטין ב-15.5.1948, יום לאחר עזיבת הבריטים והצהרת ההנהגה הציונית על הקמת מדינה יהודית. המלחמה נמשכה כמעט שנה ובסופה היה בישראל רוב מוחץ ליהודים – כמיליון – ורק כ-200,000 פלסטינים נשארו בגבולות המדינה החדשה.

בתנאים דמוגרפיים אלו, ניתן היה לומר שהציונות השיגה את מטרתה, והמדינה הצעירה יכולה הייתה לבחור ליצור "אזרחות מלאה ושווה" כפי שהובטח במגילת העצמאות, ולהיות מדינת כל אזרחיה. בתסריט הזה, הייתה הציונות מקבלת מקום של כבוד בהיסטוריה היהודית והישראלית, והמדינה הצעירה הייתה שמה פעמיה קדימה כמדינה אזרחית מודרנית.

בתנאים הדמוגרפיים שנוצרו אחרי המלחמה ניתן לומר שהציונות השיגה את מטרתה, והמדינה הצעירה יכולה הייתה לבחור ב"אזרחות מלאה ושווה", כמובטח במגילת העצמאות, ולהיות מדינת כל אזרחיה

במקום זה, בחרו קברניטי המדינה להשריש את השלטון האתנוצנטרי. מצד אחד לשלוט בפלסטינים אזרחי ישראל במשטר צבאי נוקשה עד 1966 (ובלי שיתוף בהנהגה או במוסדות המדינה), ומאידך, לבסס את מעמדה של הציונות במוסדות הממשלתיים.

רכישת אדמות דרך קק"ל, למשל, אפשרה למדינה להשקיע רק בפיתוח עבור יהודים. באופן טרגי, בחרו מנהיגינו לטפח את האזרחים היהודים, ולהזניח (חינוכית, כלכלית, פוליטית) את האוכלוסייה הפלסטינית.

ניתן אולי לסלוח לדוד בן גוריון, ברל כצנלסון, משה שרת ושאר המנהיגים, מכיוון שהם עיצבו ועוצבו על ידי תנועת מיעוט אתנוצנטרית היכולה להשפיע בעיקר על המיעוט השייך אליה. אולי הם לא הצליחו לראות עתיד שבו תנועת רוב אתנוצנטרית, המושרשת כבסיס הממסדי של המדינה, הופכת בהכרח לתנועה גזענית שמעדיפה דת/עדה/עם אחד על פני אחר.

ואפשר גם להבין את התחושה ששררה ב-1949, לפיה עתיד המדינה הצעירה אינו מובטח. אבל הטמעת הציונות במוסדות המדינה ובמערכת החינוך יצרה אקסיומה, בה קשה לרוב הישראלים היהודים לדמיין ישראליות שאינה ציונית, וגם כשהמדינה הפכה לחזקה, האזרחים הפלסטינים נותרו נחותים ממסדית בכל מדד (חינוך, בריאות, כלכלה).

קברניטי המדינה בחרו להשריש את השלטון האתנוצנטרי. מחד, לשלוט בפלסטינים אזרחי ישראל במשטר צבאי נוקשה עד 1966, ומאידך, לבסס את מעמד הציונות במוסדות הממשלתיים

הציונות, כאמור, מעולם לא הסתפקה במדינה ליהודים, אלא הצהירה בריש גלי שהיא הנציגה של כל יהודי העולם. והיהדות, כעם, אומה ועדה, התקיימה מדור לדור (עד קום המדינה) רק על ידי הדתיים. מי שהפסיק להיות דתי, נטמע בתרבות הרוב, חינך את ילדיו מחוץ לקהילה, ונעלם מבחינת ההמשכיות של העם. רב אחד ענה על השאלה "מיהו יהודי" בתשובה הבאה: "מי שנכדו יהודי". התשובה הזו תקפה במשנה תוקף לגבי יהדות התפוצות כיום.

מנהיגי הציונות החילונית הבינו שהם זקוקים לעוגן הדתי כדי להצדיק את הפרויקט הלאומי. והעוגן הדתי, שגם הוא רווי סתירות, ייצר עליונות ובדלנות יהודית בחלק ניכר מהטקסטים.

יהודים דתיים מסיימים כל יום בתפילת "עלינו לשבח" שבה נאמר:

"עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר הבראשית, שלא עשנו כגויי הארצות, ולא שמנו כמשפחות האדמה. שלא שם חלקנו כהם, וגורלנו ככל המונם, שהם משתחווים להבל וריק, ומתפללים אל אל לא יושיע. ואנחנו כורעים, ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים".

הזילות של העמים האחרים בולטת בתפילה, ומן הסתם שימשה, כמו אצל מיעוטים אחרים, כדי לייצר תחושת עליונות ולכידות פנימית, מול מציאות חיצונית של השפלה וחולשה.

אבל כשמדינת ישראל הפכה למדינה ובה רוב יהודי, עם הצבא החזק באזור, הפכה הזילות של האחר בתפילה היומית הזו לנשק אידאולוגי שמפחית יום יום מחשיבות חייהם של "גויי הארצות".

מנהיגי הציונות החילונית הבינו שהם זקוקים לעוגן הדתי כדי להצדיק את הפרויקט הלאומי. והעוגן הדתי, שגם הוא רווי סתירות, ייצר עליונות ובדלנות יהודית בחלק ניכר מהטקסטים

בקונטקסט של מדינת רוב חזק הפכה האתנוצנטריות לגזענות, והלאומיות ללאומנות. כשמקשיבים לנאומי הרב מאיר כהנא על מדינה יהודית, רואים שהפרשנות הפשיסטית נשענת על תוכן תנ"כי (שכמובן קדם ללאומיות מודרנית), ואפשר לראות איך איתמר בן גביר וחבריו הם לא חריגה, עיוות או קלקול, אלא התוצר הלוגי של הציונות במתכונתה הדתית/עדתית/לאומית.

הסתירה המובנית במגילת העצמאות בין הרצון לבית לאומי יהודי לבין ההבטחה לשוויון – התגלמה בהבטחה למדינה יהודית ודמוקרטית. אבל כיצד יכולה מדינה להיות גם דמוקרטית וגם להעדיף דת/עדה/עם אחד על פני האחר. הסתירה הזו החריפה עם הכיבוש של שטחי הגדה המערבית ב-1967, אבל היא לא נולדה עם הכיבוש, והיא לא תסתיים כל עוד הציונות היא האידיאולוגיה של הרוב היהודי במדינת ישראל.

ליברלים ישראלים תוהים בקול למה הערבים לא באים לאירועים של "עומדים ביחד" ולמה נשים ערביות לא באות לפעילות "נשים עושות שלום". אבל כל עוד הארגונים הללו לא יצהירו שאינם ציוניים, הם יישארו, באופן מבני, גזעניים. כל עוד זהבה גלאון מזדעקת להצהיר שהיא ציונית, היא לא יכולה בכנות להציע שוויון. הציונות משרתת את היהודים ומפלה כנגד הפלסטינים.

עוד לא מאוחר להיפרד מהציונות, בהכרה שהדרך היחידה קדימה היא דרך אזרחית. בקנדה, למשל, נלחמו הבריטים והצרפתים כשלוש מאות שנה זה בזה, עד שהגיעו לפשרה בה קנדה היא מדינה אזרחית, והלאומיות (דת, שפה, תרבות) היא עניין קהילתי. היפרדות מהציונות היא הכרחית אם השאיפה היא לישראליות דמוקרטית.

נשאלת שוב השאלה: איזה מקום ממלאת הציונות בחיינו? והאם המחיר של הגזענות המובנית בה לא גבוה מדי? מדינת ישראל אפשרה ליהודים, בפעם הראשונה בהיסטוריה אולי, לחיות כחילונים ולהישאר יהודים, או יותר נכון, ישראלים.

בקונטקסט של מדינת רוב חזק הפכה האתנוצנטריות לגזענות, והלאומיות ללאומנות. כשמקשיבים לנאומי הרב מאיר כהנא על מדינה יהודית, רואים שהפרשנות הפשיסטית נשענת על תוכן תנ"כי

האם הציונות מגדירה את זהותנו, או שמא זו העברית, התרבות הישראלית, והחיים החברתיים בארץ? אם בחרתם, כמוני, בעברית ובתרבות ובישראליות, ואתם מאמינים בדמוקרטיה, אולי זה הזמן להגיד שלום לציונות ואז נוכל להתחיל לייצר חזון לחיים אזרחיים במדינה שבה שותפות מלאה.

דורית נעמן היא במאית סרטים תיעודיים וחוקרת קולנוע ותרבות מירושלים, ומלמדת קולנוע ולימודי תרבות באוניברסיטת קווינס בקנדה. דורית היא הבמאית של הפרוייקט האינטראקטיבי התיעודי ״ירושלים, אנחנו כאן״ ומובילה שותפה של פרוייקט בקנדה The Belle Park Project. בשני הפרויקטים היא עובדת בצורה שיתופית עם קהילות שונות, וביחד מנסים לייצג היסטוריות נשכחות ומושכחות (בירושלים ההיסטוריה הפלסטינית של קטמון, ובקינגסטון היסטוריה ילידית ואלימות סביבתית), כדי לחשוב על עתידים טובים יותר. ניתן ללמוד עוד על עבודתה כאן: https://www.queensu.ca/filmandmedia/people-search/dorit-naaman