ההתעוררות האזרחית בישראל היא דבר חיובי והכרחי, על כך אין ספק. אל מול הגל העכור ששוטף את הפוליטיקה הישראלית, אל מול הממשלה הקיצונית ביותר בהיסטוריה הישראלית, חשוב שהקול הליברלי יישמע גם ברחוב.

ההתעוררות האזרחית בישראל חיובית והכרחית אל מול הגל העכור ששוטף את הפוליטיקה הישראלית. אל מול הממשלה הקיצונית ביותר בהיסטוריה הישראלית, חשוב שהקול הליברלי יישמע גם ברחוב

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

לא משנה כמה המערכת הפוליטית נראית לכאורה מנותקת מהשטח, וכמה מהשיח מתנהל רק בתקשורת וברשתות החברתיות, בסוף התמונה של המונים צועדים ברחובות תמיד מצליחה להשפיע גם על הלשכות האטומות ביותר. לכך סייג אחד ברור: מחאות הן אפקטיביות ביותר כשיש להן יעד מדיניות מוגדר.

אני וחבריי יצאנו להפגין במוצ"ש האחרון (7.1.23) כי הבנו שיש כאן מצב חירום בטווח הזמן המיידי. על רקע הממשלה החשוכה הזו ראינו את ה"רפורמה המשפטית" שהציג שר המשפטים, יריב לוין, בשבוע שעבר. הבנו שמדובר בהפיכה בחסות החוק, בצעד בלתי הפיך שיעביר את ישראל מהמסלול של דמוקרטיה ליברלית אל עבר מדינות כמו הונגריה ופולין, והלאה אף אל טורקיה.

ישראל קרובה להפוך ל"דמוקרטיה" לא-ליברלית, יצור כלאיים בו אנשים שמים פתק בקלפי, אך חיים במשטר שחף מכל סממן דמוקרטי אחר. הפיכה שאם תושלם בהצלחה, לאחריה לא בטוח שנוכל לצאת להפגין ברחוב באותה חופשיות.

לצד זאת, יצאנו מההפגנה ברחבת המוזיאון בתחושות מבולבלות: מה הייתה מהות ההפגנה בעיניי מארגניה? האם היא תוקשרה כראוי מולנו? למה השיח על הפרדת רשויות וביצור הדמוקרטיה היה כה שולי בה? האם ההפגנה הייתה נגד עצם העובדה שהושבעה ממשלה ימנית בישראל, או נגד כך שהממשלה הזו עומדת להעביר רפורמות שישנו את ישראל מן היסוד?

נראה היה שההפגנה עסקה בכל תחלואי החברה הישראלית: החל מההדתה וכלה בהתנחלויות, תקצוב מוסדות ללא לימודי ליבה, יוקר המחייה, גזענות, ואפילו שמעתי מפגינה צועקת על אנשים שיקפידו להגן על הצמחים העירוניים "אחרת אינכם אזרחים טובים".

ישראל קרובה להפוך ל"דמוקרטיה" לא-ליברלית, יצור כלאיים בו שמים פתק בקלפי אך חיים במשטר שחף מכל סממן דמוקרטי אחר. הפיכה שאם תושלם בהצלחה, לא בטוח שנוכל להפגין בחופשיות

כן, גם אנחנו מתנגדים לממשלה הזו בכללותה, והיא קיצונית מעבר לכל מה שחששנו ממנו. לא חלמנו על היום שבו איתמר בן גביר יהיה שר בממשלת ישראל. אבל לאן נעלם הנושא הקריטי ביותר שנמצא על הפרק? יצאנו רק לשחרר קיטור או שיצאנו כדי לגרום לממשלה לסגת מצעדיה ההרסניים והקונקרטיים שיקודמו בשבועיים הקרובים?

מחאה ציבורית יכולה לסחוף את ההמון ולהשיג שינויי מדיניות משמעותיים, אבל לשם כך היא צריכה להתמקד, ולחתור לקואליציה רחבה בציבור הישראלי. מה שראינו בשבת היה עוד מהז'אנר האלמותי של "השמאל מרים לעצמו".

הרפורמה המשפטית הרסנית וחמורה מספיק כדי להוביל לתגובה ציבורית עם מומנטום בסדר גודל של המחאה החברתית ב-2011 – אבל לשם כך המחאה צריכה להיות עם מסר ברור, שמכוון לקהל כלל-ישראלי.

אסייג ואומר, ברור שהממשלה תעשה הכל כדי לצייר כל מחאה לגיטימית נגדה כאנרכיזם, ותטען שהמפגינים אינם ציוניים. הביקורת צפויה מראש, והיא לא אמורה להפחיד אותנו. אך לצד זאת, עלינו גם ללמוד מגוש הימין כיצד מגייסים מחנה שלם, כיצד יוצרים תחושת חירום, וכיצד מצרפים גם את המרכז הפוליטי בישראל למטרותינו.

מחאה ציבורית יכולה לסחוף את ההמון ולהשיג שינויי מדיניות משמעותיים, אך לשם כך עליה להתמקד ולחתור לקואליציה רחבה בציבור. מה שראינו בשבת היה עוד מהז'אנר האלמותי של "השמאל מרים לעצמו"

כדי שנצליח, עלינו לשאול שלוש שאלות חשובות, שצריכות להשפיע על אופייה של המחאה המתהווה:

1. מה אנחנו רוצים להשיג, אידיאלית?
2. מה ניתן להשיג, קונקרטית?
3. את מי נצטרך לגייס למאבק לטובת זאת?

התשובה על השאלה הראשונה, בעיניי, משותפת לכולנו במחנה. אנחנו רוצים לבצר את ישראל כדמוקרטיה ליברלית, אנחנו רוצים להילחם בגזענות, אנחנו רוצים שותפות אזרחית וחתירה לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מעולה. האם ניתן להשיג זאת במציאות הפוליטית הקיימת? לא בטווח הזמן המיידי.

לכן, על השאלה השנייה – מה ניתן להשיג – עלינו לענות ביושר, בהינתן המציאות הפוליטית הקיימת. והתשובה הנוכחית והחיונית לשם כך שנוכל להמשיך את המאבק הציבורי האידיאליסטי בטווח הארוך, היא ביטול ההפיכה המשפטית שעל הפרק, והבטחת כוחה ועצמאותה של הרשות השופטת. לשם ביצור הדמוקרטיה הישראלית ומניעת חורבן בית שלישי, עלינו להיות ריאל פוליטיק.

וזה מוביל אותנו לשאלה האחרונה: את מי נצטרך לגייס כדי שהמאבק יצליח. התשובה היא שאנחנו נצטרך לגייס לא רק את השמאל ואת האוכלוסייה הערבית, אלא גם את המרכז הפוליטי הישראלי והימין המתון.

וזה מוביל אותנו לשאלה האחרונה: את מי נצטרך לגייס כדי שהמאבק יצליח. התשובה היא שאנחנו נצטרך לגייס לא רק את השמאל ואת האוכלוסייה הערבית, אלא גם את המרכז הפוליטי הישראלי והימין המתון

כדי שהליכוד ושותפיו יירתעו מהעברת הרפורמה ההרסנית הזו, אנחנו צריכים לשכנע גם את מצביעיהם שהיא מסוכנת גם להם. שבג"ץ חזור ושוב הגן גם על זכויותיהם הבסיסיות של חרדים, של מתנחלים, של אנשי ימין. שהפרדת רשויות חיונית עבור כל אחד מאזרחי המדינה. שבשנה וחצי של ממשלת השינוי גם הימין פנה לבג"ץ כדי להבטיח שזכויותיו לא נדרסות.

בתצורה הנוכחית, המאבק נגד הרפורמה המתהווה לא יצליח לגייס את המיינסטרים הישראלי: שיח מפוזר על אינספור נושאים מוביל לבלבול גם בקרב הציבור המסור שמגיע להפגנה. הצפת כלל סוגיות העומק השנויות במחלוקת דוחק הצדה את המיינסטרים הישראלי, שאנחנו שואפים לצרף אלינו.

על כך שאנשי מרכז וימין מתון לא יצטרפו בהתלהבות למחאה שמעלה לבמה את אימן עודה (שהצביע, להזכירכם, על פיזור הכנסת וחגג את הפלת ממשלת השינוי), אין צורך להכביר מילים.

המחאה צריכה להתמקד במשותף: כרגע אנחנו צריכים להוריד מהפרק את ההפיכה המשפטית של נתניהו, ולשם כך נצטרך גם את הימין והמרכז. את ההפגנות על סיום הכיבוש, חשובות ככל שיהיו, עדיף לנהל בנפרד.

בן לוריא הינו יזם, מנכ"ל חברת הסטארטאפ Hirundo ומייסד עמותת סקולרז להרחבת הגישה להשכלה גבוהה. בעבר היה עמית מחקר למדיניות ציבורית באוניברסיטת אוקספורד, ומומחה לתכנון אסטרטגי ויחסי חוץ בחטיבה האסטרטגית בצה"ל.