רצח רבין היה אחד האירועים המכוננים ביותר בחברה הישראלית, אשר למעשה לא התאוששה ממנו עד היום. עם השנים, העם זז ימינה, ורבין הפך לדמות שנויה במחלוקת היסטורית יותר ויותר.

רציחתו של רבין הייתה השיא במסע של פילוג והסתה מצד גורמים בימין. רק בסופ"ש האחרון שחרר יאיר נתניהו ציוץ ובו הביע את דעתו האמיתית על רבין. בין השאר חזר, כמו אביו, על כך שרבין הביא למותם של אלפים, בכך שהביא לישראל את ערפאת ומחבלים נוספים מן הגלות בטוניס.

הציוץ של יאיר אגב, היה בתגובה לטור של קלמן ליבסקינד ממעריב, שם כתב בין השאר:

"בימים הכי סוערים של המחאות נגד יצחק רבין – שלא נחשד בקבלת סיגרים אלא בייבוא של ארגון טרור מחומש ארצה ובנהרות של דם יהודי שנשפכו פה בגלל זה – לא היו בימין עיתונאים שקיללו את ראש הממשלה באופן שבו הם מקללים היום. מקללים ובוכים".

אז היה קל לראות את ההסתה ואת הדה-לגיטימציה שעשו לשמאל. אני טוען כי אמנם גובה הלהבות היום נמוך בהרבה, אך השיטות לדה-לגיטימציה נותרו איתנו עד היום.

יגאל עמיר לא פעל בחלל ריק

רבין אמנם נרצח על ידי הכדורים של יגאל עמיר, אך עמיר בעצמו אמר: "ללא פסק הלכה או דין רודף, שחלו על רבין מפי מספר רבנים שאני יודע עליהם, הייתי מתקשה לרצוח; …אם לא היה לי גב ולא היו עומדים מאחורי אנשים נוספים לא הייתי פועל".

אם כן, עמיר הפנה ללגיטימציה שקיבל מרבנים בציונות הדתית. עמיר לא הזכיר לגיטימציה מנתניהו, שרון, רחבעם זאבי (גנדי) ופוליטיקאים נוספים מימין, שהיו בחזית ההתנגדות להסכמי אוסלו.

אף אחד לא מכחיש, שלהבות ההסתה נגד רבין מצד רבנים ומובילי דעה בימין המתנחל בערו לשמיים. טקסי פולסא דנורא, משלוח של פגרי יונים, עקירת הסמל ממכונית רה"מ, תקיפה במרכז וינגייט, קריקטורות אנטישמיות ועוד.

שום דבר מאלה לא נעשה אישית על ידי נתניהו. אך האם נתניהו נקי מאשמה? אני טוען שנתניהו לא הסית לרציחתו של רבין במובן הפלילי של המילה, אולם ביצע הסתה חוקית, חרחור שנאה ופילוג בחברה הישראלית

שום דבר מאלה לא נעשה אישית על ידי נתניהו. אך האם נתניהו נקי מאשמה? הטענה שלי היא, שנתניהו לא הסית לרציחתו של רבין במובן הפלילי של המילה. אולם הוא כן ביצע הסתה חוקית, חרחור שנאה ופילוג בחברה הישראלית. הטקטיקה הזאת, אני סבור, משרתת אותו ואת הימין הישראלי שלמד ממנו עד היום.

על תהילתו של יוני

בראשית דרכו הציבורית, עלה נתניהו לתהילה בתקשורת ארה"ב כמומחה בינלאומי למלחמה בטרור (תחת השם בנג'מין ניתאי). נתניהו היה דובר מחונן באנגלית, וסיפק מסרים עמוקים כנגד הטרור העולמי. הוא אף קיבל חשיפה רבה יותר כשהתראיין בנושא לאחר נפילתו של אחיו הגדול יוני במבצע אנטבה (או מבצע יהונתן).

את תהילתו בישראל, עשה ניתאי במידה רבה כמומחה לאומי למלחמה בשמאל הפוליטי. התבטאויותיו של נתניהו נגד השמאל הישראלי הן רבות מספור, ושימשו אותו פעם אחר פעם לאורך הקריירה הפוליטית להשגת מטרותיו. בתקופה של תהליך הסכמי אוסלו, ימים של מחלוקות עזות וחסרות תקדים בישראל, מאבקו של נתניהו בהסכמי אוסלו העלה את נתניהו במחנה הימין לתהילת עולמים.

ב-4 במרץ 1994 התקיימה בצומת רעננה הפגנה נגד אוסלו. ארבעה מהמפגינים נשאו על כתפיהם ארון קבורה עם שמו של ראש הממשלה אז, יצחק רבין. ניתן לראות בתמונות בבירור כי בראש הטור צועד נתניהו המפקד. עם זאת, נתניהו משתמש בסרטונים מן ההפגנה דווקא כראיה לכך שלא ראה את הארון, היות והיה מאחוריו.

נתניהו היה מטר קדימה, לפני ארון הקבורה. לא יותר מזה. האם לרגע לא סובב את הגב כל משך ההפגנה? האם מישהו יכול לקבל הסבר כזה מאדם בוגר?

עכשיו, נתניהו היה מטר קדימה. לא יותר מזה. האם לרגע לא סובב את הגב כל משך ההפגנה? האם מישהו יכול לקבל הסבר כזה מאדם בוגר? שהוא לא ראה את הארון , אבל ודאי אם היה רואה היה עוזב?

אחרים אומרים, שלא מדובר בהסתה, כי היה כתוב על הארון "רבין ממית את הציונות", כלומר הציונות בארון הקבורה, לא רבין. אז מצד אחד, נתניהו טוען ממילא שהוא לא ראה את הארון. מצד שני, אם ראה, אז מה ראה? ארון קבורה חביב. לא מדובר בהסתה כמובן.

בחמישי באוקטובר 1995, חודש בדיוק לפני הרצח, על רקע חתימת הסכם אוסלו ב', נערכה הפגנה סוערת נגד רבין תחת הכותרת: "נגד הפקרת הביטחון ונטישת חבלי מולדת" בכיכר ציון בירושלים. ההמון המשולהב הניף בהפגנה שלטים המציגים את יצחק רבין בכאפייה ובמדי קצין נאצי והשמיעו קריאות הסתה "רבין רוצח", "רבין בוגד" ו"בדם ואש את רבין נגרש" שהדהדו בכיכר.

במהלך ההפגנה הזאת, ראש ממשלתנו בנימין נתניהו עמד במרפסת יחד עם פוליטיקאים מובילים מהימין כאשר על המרפסת מתנוסס שלט ענק בו נכתב: "מוות לרב המרצחים", לאחר הרצח טען נתניהו כי הוא לא ראה את השלטים.

לגבי הקריאות, אין מחלוקת שביבי אמר לקהל "לא בקריאות האלה", כלומר, לחדול מן הקריאות המסיתות. עם זאת, דוד לוי, דן מרידור ובני בגין, פוליטיקאים בכירים גם הם בליכוד אז, עזבו את המקום מיד כשראו את המראות ושמעו את הקולות, עוד לפני שעלו למרפסת. נתניהו, לא עזב, אלא עמד ונאם בפני קהל משולהב.

נכון, היו פוליטיקאים שאמרו דברים חריפים יותר, כמו למשל אריאל שרון שאמר כי "הממשלה גרועה יותר מהיודנראט בימי הנאצים", והתבטאויות מסיתות נוספות. והאמת, שהם אשמים, אולי אשמים יותר. אבל מרביתם כבר לא איתנו.

נתניהו לעומת זאת, לופת את המדינה כבר עשרות שנים, תוך ששכנע חלקים גדולים שאין עוד מלבדו, כל זאת, כאשר הוא מציב את עצמו כמי שעומד בין עם ישראל לבין השמאל. לא פחות.

כשר אבל מסריח

נתניהו אשר למד בצעירותו העברת מסרים באופן מושלם אצל מאמנת התקשורת ליליאן ויילדר, מעביר למאזיניו את המסר לפיו השמאל הליברלי הוא האויב, וזאת מבלי לומר את המילים הללו מפורשות.

נתניהו מעביר את המסר לפיו השמאל הליברלי הוא האויב, מבלי לומר את המילים מפורשות. הוא זהיר ומחושב ולא חוצה את הגבול הפלילי. נותן למאזיניו חלקים, והם כבר מרכיבים בעצמם את הפאזל

נתניהו אינו מועד בלשונו, אלא הוא זהיר ומחושב: נתניהו נותן למאזיניו חלקים, והמאזינים כבר מרכיבים בעצמם את הפאזל לכדי המסר השלם. הוא מעולם לא חצה את הגבול הפלילי, אשר רואה הסתה רק כקריאה מפורשת לאלימות או לרדיפה על בסיס גזעני או מוצא לאומי. עם זאת, קריאה לרדיפה על בסיס השתייכות פוליטית אינה נכנסת תחת ההגדרה של חוק העונשין.

ההסתה בה משתמש נתניהו היא חוקית, וכן מרומזת ומחוכמת: נתניהו לא טען מעולם במפורש כי השמאל הוא אויב המדינה, אלא פשוט מאזכר את השמאל הפוליטי שוב ושוב (ושוב) בהתבטאויותיו הציבוריות בהקשרים מסוימים, כך שהמסר יחלחל עמוק בקרב מאזיניו: שני עמים יושבים בעם הזה, "השמאל" "והימין". את "עם הימין" קושר נתניהו עם ערכים אוניברסליים חיוביים, אהבת הארץ, נאמנות ותחושת קהילתיות, ואילו את "עם השמאל" קושר נתניהו עם חתרנות ופלגנות.

החלוקה בין ימין ושמאל אינה נעשית לפי אידיאולוגיה מסוימת או השקפת עולם, אלא מטרתה היא ליצור הזדהות ותחושת שייכות בקרב חלקים מן הציבור. חלק ממצביעיו של נתניהו מרגישים שהם חלק ממחנה הימין משום תמיכתם בנתניהו, וכך התגבשה בקרבם זהות ותחושת שייכות אישית סביב התמיכה בו.

נתניהו משתמש באופן אירוני בפוליטיקת הזהויות כדי להגביר תמיכה בו. הרי הוא בכלל מנהיג ההגמוניה השלטונית בישראל, אך מעורר הזדהות בקרב קהלו על ידי התקרבנות וליבוי תחושות רדיפה

במידה מסוימת, נתניהו משתמש באופן אירוני בפוליטיקת הזהויות כדי להגביר תמיכה בו, שהרי הוא בכלל מנהיג ההגמוניה השלטונית בישראל, אך הוא מעורר הזדהות בקרב קהלו על ידי התקרבנות וליבוי תחושות של רדיפה.

סאבלימינל מהליכוד

כשרונו האדיר של בנימין נתניהו בהעברת מסרים, מסייע לו לגרום למאזיניו לחשוב על דברים, גם אם לא אמר אותם באופן מפורש.

נתניהו כתב למשל בחשבון הפייסבוק שלו ביום 25.12.2016: "פוליטיקאים ממפלגות השמאל ופרשנים בערוצי הטלוויזיה התמוגגו מנחת מההחלטה האנטי-ישראלית באו"ם, כמעט כמו ברשות הפלסטינית וחמאס. כמה מהם התמקדו בהתקפה דווקא על… ממשלת ישראל!".

כך קשר באמנות בין השמאל הישראלי, התקשורת וארגוני טרור. המאזינים הנאמנים מקבלים עוד חיזוק לסברה לפיה שמאל משמעו "אהבת ערבים", ובעצם חוסר נאמנות למדינה ולעם היהודי, וכי ביקורת תקשורתית הינה ביטוי לשמאל.

כך קשר בין השמאל, התקשורת וארגוני טרור. המאזינים הנאמנים מקבלים עוד חיזוק לסברה לפיה שמאל משמעו "אהבת ערבים", ובעצם חוסר נאמנות למדינה ולעם היהודי

לא קשה לראות כי המתח בחברה הישראלית בין ימין לשמאל משחק לידיהם של פוליטיקאים כמו נתניהו, המבקשים לצייר כל ביקורת נגדם כפוליטית. אם פוליטיקאי כמו נתניהו נחקר במשטרה כחשוד בפלילים, ודאי מדובר ברדיפה ממניעים פוליטיים ולא במנהל תקין של מוסדות החוק במדינה. דברים מסוג זה קשה להפריך בגלל סוג הטיעון.

מדובר בטענה כללית אוניברסאלית: כדי להפריך את דבריו בעניין רדיפה תקשורתית למשל, יש למעשה להוכיח כי כל העיתונאים פעלו ממניעים ענייניים בלבד בסיקור הפרשיות של הפליליות של נתניהו, ולא הונעו משיקולים פוליטיים.

לא ניתן לבדוק כל עיתונאי בישראל בציציות ולהוכיח כי מניעיו טהורים, ולכן נתניהו אינו חושש כי טענותיו יופרכו. בד בבד, נתניהו מנצל כל התבטאות נגדו כעוד הוכחה לרדיפה כנגדו

מדובר בטענה המזכירה את הסיפא של הבדיחה הידועה לפיה "לך תוכיח שאין לך אחות". לא ניתן לבדוק כל עיתונאי בישראל בציציות ולהוכיח כי מניעיו טהורים, ולכן נתניהו אינו חושש כי טענותיו יופרכו. בד בבד, נתניהו מנצל כל התבטאות נגדו כעוד הוכחה לרדיפה כנגדו. בעולמו העובדתי של נתניהו, אפשר רק להוכיח את צדקתו, אך אי אפשר להפריכה.

עומר כהן הוא משפטן וכותב תוכן מראשון לציון. מנהל את הבלוג ״תשובת השמאל״.