הזיכרון שלי מתפורר. לפעמים התהליך הזה כל כך כואב, שהוא מעלה גלי חרדה. זהו? אני מאבד את זה? מפות חברתיות, רכילות, היסטוריה, ספרות, לימודים גבוהים, 30 שנות כתיבה, כל הידע החשוב מי ניגן בס באלבומי סבנטיז שונים – הכל יושלך לפח האשפה בשולי המוח, שאי אפשר לגשת אליו יותר?

זה הכי כואב בניסיונות השבועיים להתמודד עם שאלות טריוויה שמתפרסמות במדור "20 שאלות" ב"הארץ" של יום שישי. במיוחד עם השאלות שנוגעות לספרים שאני יודע שקראתי, סרטים שאני משוכנע שראיתי, שירים שאין לי ספק שזמזמתי. ובכל זאת אני לא מצליח לשלוף מהזיכרון את הפרט שנחוץ כדי לענות על השאלה המנג'סת.

וחידוני טריוויה הם עוד אתגר מורכב יחסית. המצב שלי כבר כל כך חסר תקנה, שאני יכול לראות סרט עם בראד פיט, ולא להצליח להיזכר איך קוראים לו. אני יודע שהוא כוכב ענק. אני זוכר, נגיד, שהוא השתתף ב"ממזרים חסרי כבוד" או ב"אושן 11", ושהוא היה עם זאתי, איך קוראים לה, נו, החמודה ההיא מ"חברים". אבל לא מסוגל להיזכר איך קוראים לו.

"התפרקות של הזיכרון היא גם התפרקות של העצמי שלנו. ומה שהכי מפחיד אותנו זה שהתהליך יכול לקרות בלי שנדע שזה שקורה"

למרבה המזל הסלולרי תמיד בהישג יד. בינתיים הוא עוד מחלץ אותי מרגעי מבוכה כאלה. בינתיים אני עוד לפחות יודע מה ואיך לחפש. מצד שני – לפעמים אני חושד שהסלולרי שלי הוא אחד האשמים הגדולים בהידרדרות. הוא, או הגראס. או הגיל שלי בתעודת הזהות. או הגנטיקה. אני כבר לא יודע את מי להאשים.

הסלולרי יכול להושיע אותי במקרה המביך של בראד פיט בשעת לילה, אבל לא יכול לעזור לי כשאני פוגש מישהו, שברור לי שאני אמור לדעת את שמו, אבל אין לי מושג אם הכרנו באחד ממקומות העבודה שעברתי בהם, באחד הברים שביליתי בהם, או שאולי הוא בכלל אבא בכיתה של אחד הילדים.

את שק החרדות הזה אני שופך על שולחנו של איציק נורמן, דוקטורנט במחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן. אני מגיע למעבדה שלו אחרי שכתב העת המדעי Science פרסם את המחקר שנורמן הוביל תחת הנחייתו של פרופ' רפי מלאך.

המחקר הראה כי באזור במוח שנקרא היפוקמפוס, קבוצות גדולות של תאי עצב משתפות פעולה במעין "התפרצויות חשמליות" מהירות ועוצמתיות, שמאפיינות הן את צריבת החוויות בזיכרון, והן את הניסיונות לשלוף את הזיכרונות מהמוח.
אני חייב להבין מה עובר עלי במהלך הניסיונות הכושלים שלי לשלוף זיכרונות מהמוח. אולי נורמן יוכל לספר לי מה דפוק בנוירונים שלי.

איציק נורמן (צילום: אמיר בן-דוד)

אבני היסוד של האישיות

החרדה שלי מובנת לנורמן מיד. "הזיכרון הוא מאבני היסוד שמהן מורכבת האישיות שלך. אתה תלוי בזיכרון בצורה מאוד אינטימית. הוא זה שקובע איך אתה תופס את עצמך. מה אתה זוכר על עצמך. בגלל זה פגיעה בזיכרון כל כך מפחידה אותנו. התפרקות של הזיכרון היא גם התפרקות של העצמי שלנו. ומה שהכי מפחיד אותנו זה שהתהליך יכול לקרות לנו בלי שנדע שזה מה שקורה".

אני מבקש להתנצל בפניך כבר בתחילת השיחה. אם אפגוש אותך בעוד חצי שנה, כנראה שלא אזכור איך קוראים לך ואיפה נפגשנו. אני מקווה שלא תנטור לי טינה.
"סולח לך מראש. כל מה שאתה מתאר – הקושי להיזכר בשם של בראד פיט, הקושי לענות על שאלות טריוויה שאתה יודע את התשובה עליהן, הקושי לזכור שמות – אמנם עולה מתוך ההסתכלות הפנימית שלך על תהליך ההיזכרות האישי שלך – אבל הוא גם תואם לממצאים רבים שעולים במחקר המדעי.

"אחד הדברים שהאזור במוח שנקרא ההיפוקמפוס הכי קשור אליהם, הוא קידוד של קונטקסט. ההקשר של איפה חוויה מסוימת נחווית, באיזה זמן, באילו נסיבות חיים. חושבים שההיפוקמפוס הוא זה שמשייך חוויות לקונטקסט מסוים. זו שיטת הפעולה שלו. זה מה שמעניין אותו – קונטקסט, ולחבר דברים.

"כשאתה מנסה להיזכר, אתה משתמש בדמיון ובמערכת הזיכרון 'האפיזודי' שלך, כדי לעשות מין מסע בזמן כזה, ולחזור לנקודה שבה הזיכרון נוצר. כשאתה מצליח לחזור בדמיון לנקודה בעבר שבה הזיכרון נוצר, יש סיכוי שגם תצליח לשלוף אותו".

איציק נורמן ורפי מלאך

לפני שנצלול לקשיי הזיכרון הרבים שלי, שנדמה לי שיהיו קוראים רבים שיזדהו איתם, ספר לי על המחקר שערכתם.
"המחקר בוצע תחת הנחייתו של פרופ' רפי מלאך ובשיתוף פעולה עם מנתח המוח פרופ' אשש מהטה וקבוצת המחקר שלו ממכון פיינשטיין למחקר רפואי בארצות הברית.

"אחד האתגרים המרכזיים בחקר המוח, הוא שכשאנחנו חוקרים מוח של חיית מודל, למשל חולדה, היא לא יכולה לדווח לנו באופן ישיר מה היא חווה מבחינה מנטלית. כדי לחקור תהליכים עצביים מורכבים המתרחשים במעמקי המוח של בני אדם יש צורך במדידות פולשניות. כלומר, צריך להחדיר למוח אלקטרודות שיכולות למדוד באופן ישיר את הפעילות החשמלית של תאי העצב – דבר שלא מתבצע בשגרה סתם ככה.

"אבל יש אוכלוסייה של אנשים שאין ברירה אלא להחדיר אלקטרודות למוח שלהם. אלה אנשים שסובלים מאפילפסיה חמורה. עוברים לפעמים שניים-שלושה התקפים חמורים בשבוע. זה לא מאפשר להם לנהוג, לא מאפשר להם לעשות המון דברים. זו מחלה מאוד מאוד קשה. כמובן שמציעים להם בהתחלה טיפול תרופתי. אם הטיפול התרופתי לא מפחית להם את ההתקפים, אין לרפואה מה להציע להם חוץ מטיפול פולשני נוירוכירורגי.

"מכסים לנסיין את העיניים ומקליטים אותו מדבר. אתה שומע אותו מדבר ובמקביל רואה את הפעילות החשמלית במוח שלו. שם כבר ראינו איך שנייה לפני שהוא עומד לתאר משהו מתחילה פעילות חשמלית"

"מחדירים לחולי אפילפסיה אלקטרודות למוח, שדוגמות את הפעילות המוחית שלהם 24/7,  במשך שבוע, עשרה ימים. הם יושבים בבית חולים כשהם מחוברים לאלקטרודות ובעצם מחכים שיהיו להם התקפים אפילפטיים, ואז, בעזרת האלקטרודות שהושתלו במוחם, החוקר מאתר את המוקד של ההתקפים האפילפטיים ומזהה איזה אזור היה מעורב ראשון בפעילות של ההתקף.

"אחרי שמסמנים את האזור החשוד ביצירת ההתקפים, נכנסים פנימה וצורבים או מנתקים את הנוירונים החשודים. ההצלחה בטיפול הזה גדולה מאוד. כ-60% מחולי האפילפסיה שעוברים טיפול כזה לא יחוו עוד התקף אפילפטי. זה מדהים. הם יכולים לחיות עם התקפים כרוניים כאלה עשר-עשרים שנה ואז לעבור את הניתוח ולא לחוות יותר התקף.

"באוכלוסייה הזו נוצר מצב, שהחולים האלה נמצאים שבוע ויותר בבית חולים כשאלקטרודות מחוברות להם למוח. הם יושבים, רואים טלוויזיה, משחקים בסמארטפון, מדברים עם בני המשפחה שלהם, ובעצם מחכים לעבור התקף. זה זמן באמת נדיר, שבו יש בן אדם שמדבר, שמתקשר, שחווה הכל, והוא מחובר לאלקטרודות.

"ברוב המקרים אין להם שום בעיה קוגניטיבית, אפילפסיה לרוב לא פוגעת בתפקודים קוגניטיביים – כך שאם הם רוצים, הם יכולים להתנדב ולהשתתף במחקרים שונים על המוח. לרוב מדובר במטלות קוגניטיביות קצרות שבוחנות מנגנוני מוח ספציפיים".

ניטור פעילות המוח במהלך שינון

בניסוי שנמשך כארבע שנים ("לא מגיע חולה אפילפסיה לטיפול כזה בכל שבוע") ושהשתתפו בו 15 נבדקים, הציגו לכל נבדק תמונות של אנשים ומקומות מפורסמים, והאלקטרודות ניטרו את הפעילות במוחם במהלך השינון. אחרי מטלת הסחת דעת קצרה (לספור אחורה מ-150 בקפיצות של חמש), התבקשו הנבדקים לשחזר מה ראו בתמונות – וכעת נבדקו האזורים במוח שהיו מעורבים בתהליך ההיזכרות.

מה שהתגלה זה מסיבת טראנס של הנוירונים בהיפוקמפוס.

"הבן אדם הראשון שבדקנו בניסוי הזה", נזכר נורמן, "הראה את הפעילות הכי ברורה וחדה בהיפוקמפוס. זה היה בחור אמריקאי בסביבות גיל 30. אמריקאי. אנחנו מראים לו את התמונות. ואחרי מטלת ההסחה אנחנו נותנים לו את ההוראות איך להיזכר – הוא צריך להיזכר קודם בפרצופים ואחר כך במקומות.

"מכסים לנסיין העיניים ומקליטים אותו מדבר. אתה שומע אותו מדבר ובמקביל רואה את כל הפעילות החשמלית במוח שלו. שם כבר ראינו בצורה מאוד יפה, איך שנייה לפני שהוא עומד לתאר משהו שהוא נזכר בו, מתחילה פעילות חשמלית מאוד מאוד חזקה בהיפוקמפוס שלו.

"כמי שעוקב אחרי תחום המוח מקרוב, ומקפיד לעקוב אחרי הספרות והמאמרים חדשים שמתפרסמים, אני יכול לומר שב-20 השנים האחרונות יש קפיצת מדרגה בהבנת מנגנוני הזיכרון. אבל זה תהליך מורכב"

"אתה שומע את הבן אדם מנסה להיזכר – אומר 'מממ… אני לא מצליח כרגע… למה אני לא מצליח להיזכר בזה עכשיו?…' ואז יש איזה 20 שניות שקט. הוא לא מצליח להיזכר והוא מתוסכל מזה. ואז פתאום קופץ לו זיכרון חדש. אתה רואה את הפעילות החשמלית שם מתנדנדת סביב האפס, ואז קפיצות מאוד מאוד משמעותיות של פעילות חשמלית – כלומר שנייה לפני שהוא נזכר ואומר את התשובה, ההיפוקמפוס פשוט 'צועק' באיזשהו אופן. שולח אאוטפוט מאוד חזק לקליפת המוח".

ההיפוקמפוס מודיע לקליפת המוח 'המידע אצלי, איתרתי אותו'?
"כן. המידע אצלי, או המידע אצלך. זו שאלה פתוחה, מה הוא אומר בדיוק. האם הוא אומר לקליפת המוח 'נזכרתי בפריט, הפרטים שמורים במקום זה וזה'? אנחנו חושבים שזה מה שההיפוקמפוס עושה, שומר איזשהו אינדקס של פרטי זיכרון. וכשהוא מופעל הוא שולח הוראה למקום שבו שמורים הפרטים המלאים של אותו זיכרון. ואז אתה נזכר".

זה נשמע כמו אנלוגיה של המוח למחשב. אינדוקס וכל זה. אבל כשהמחשב שלי מתחיל להאט או לעשות בעיות, אני לוקח אותו לטכנאי מחשבים, מתאר לו את הבעיה והוא פותר לי אותה. נניח שחקר המוח יהיה יותר ויותר מקיף. נניח שיהיו לכם מאות ואלפי נבדקים ותדעו יותר ויותר דברים על האופן שבו המוח מאכסן ושולף מידע. האם חוץ מאשר להרחיב את הידע שלנו על איך המוח עובד, גם נוכל להתמודד ולפתור בעיות זיכרון?
"זו שאלה גדולה. בתור מי שעוקב אחרי התחום הזה מקרוב, ומקפיד לעקוב אחרי הספרות ואחרי מאמרים חדשים שמתפרסמים, אני יכול לומר שב-20 השנים האחרונות יש קפיצת מדרגה בהבנה שלנו את מנגנוני הזיכרון. אבל זה תהליך מאוד מורכב".

להבין את הנפש האנושית

נורמן הגיע לחקר המוח דווקא מלימודי קוגניציה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, שהסעירו אותו כל כך, עד שהחליט להבין לעומק איך פועלת הנפש האנושית. "רציתי להבין את התודעה. איך היא מכירה דברים בעולם. איך היא תופסת דברים שקיימים בתוך העולם הפנימי שלנו".

אז בוא נחזור רגע לפילוסופיה. זה שתראה לי במעבדה שכשאני מתאהב נדלקים לי במוח אזורים מסוימים, עדיין לא יאמר לי שום דבר על מהות האהבה והאם האהבה שלי היא כמו האהבה שלך, גם אם נראה שאצל שנינו נדלקים אותם אזורים במוח.
"נכון".

אז כשאתה משתמש באנלוגיה הפופולרית היום שמשווה את המוח למחשב, אתה בעצם אומר: אני לא מתעסק בתוכנה, אני מתעסק עם חומרה?
"לא. כי ברור ששני הדברים איכשהו קשורים אחד לשני. אולי הם אפילו אותו דבר, רק שני צדדים של אותו מטבע. צד אחד שנגלה אליך כפעילות של נוירונים במוח כשאתה מסתכל עליו מהצד החומרי, וצד אחד שמחייב אותנו בהסתכלות פנימה, ונגלה כישות של 'מידע' או 'ייצוג מנטלי'.

"בדיוק לצורך בירור הצד הזה אנחנו חייבים בני אדם שיספרו לנו על זה. מה שהמחקר הזה מאפשר לנו, הוא פתח, חלון, להסתכל בצורה הכי ישירה, הכי מדויקת, ברזולוציה הכי גבוהה על בן אדם שחושב מחשבה, שנזכר בזיכרון, ולראות את התהליך המוחי שקורה בו זמנית".

יש מה לעשות עם ההתפרצויות האלה בהיפוקמפוס שאתם מזהים?
"אתה יכול לשפר את הזיכרון בצורה משמעותית, על ידי הארכת ההתפרצויות האלה בהיפוקמפוס שתיארתי, שקורות שניות לפני ההיזכרות. בתנאי שאתה מזהה את התהליך הזה בזמן, ומאריך אותו בצורה מלאכותית".

איך עושים את זה?
"בעזרת אלקטרודה. אתה יכול לגרות באמצעות אור או בצורה חשמלית את ההיפוקמפוס, ובעצם להאריך את הגל המוחי הזה שקשור להיזכרות".

אז אם לקפוץ למדע בדיוני, יכול להיות שבעתיד יחברו אותנו לאיזושהי קסדה שתגרה את מרכזי הזיכרון במוח שלנו, ותפתור אותנו מבעיות השיכחה שאנחנו מדברים עליהן?
"המדע הבדיוני הזה הוא כבר לא כל כך בדיוני. הוא קורה עכשיו, רק בחולדות. לקחו חולדה, זיהו מתי קורות אצלה ההתפרצויות האלה, ובכל פעם שהן קרו הגבירו אותן על ידי אלקטרודה. מה שהראו זה שכשמגבירים לאותה חיה את ההתפרצויות האלה, היא לומדת יותר מהר וזוכרת יותר טוב. היא צריכה למצוא את הדרך שלה במבוך, ורואים שהיכולת שלה להתמצא במבוך משתפרת מאוד.

"אנחנו כמובן לא יכולים לבדוק איך החולדה פותרת משוואות מתמטיות, אבל אנחנו יכולים להראות שיפור בזיכרון שקשור לתפישה המרחבית שלה. שזה הזיכרון העיקרי של חולדה. כי מה חולדה עושה? היא יודעת לנווט מאוד מאוד יפה במערכת של מנהרות. במערכת של מחילות.

"כשאתה שם חולדה במעבדה במין מבוך כזה, שהמוח שלה הכי מותאם להתמודד איתו, ומשפרים לה את ההתפרצויות האלה בהיפוקמפוס, היא לומדת יותר טוב, זוכרת יותר טוב ומתמצאת במרחב יותר טוב.

"הסמארטפון מתפקד היום כהרחבת זיכרון. כבר לא צריך להסתכל על המוח שלנו היום רק כעל מה שבתוך הגולגולת. המוח היום מאציל את הסמכויות שלו לכלים שיש לנו בעולם. הם כל הזמן סביבנו"

"לפני 20 שנה היה קשה לדעת מה אני צריך לעשות במוח כדי לשפר את הזיכרון. היום כבר יש מכניזם מבוסס שאפשר לעבוד איתו".

יש דרך לאמן את המנגנון הזה? לגרום לו להתחזק?
"זה באמת פותח דלת לאינסוף שאלות מחקריות. מה שאתה שואל עכשיו זו שאלה מחקרית מעולה – בוא נמצא איזשהו דפוס פעולה במוח, למשל בזמן שינה, ונחזק אותו ככה שהוא יוביל לעלייה בפעילות העצבית הקשורה לזיכרון בהיפוקמפוס. זאת שאלה שמספר מעבדות בארץ ובעולם חוקרות כרגע".

לעורר זיכרון נשכח

אני מספר לנורמן, שלקראת הפגישה איתו חיפשתי דרך לעורר זיכרון נשכח שלי. פתחתי יומן שכתבתי ב-1983, כשנסעתי עם חבר שלי, גילי מעיין, בפעם הראשונה לאירופה. ביומן ההוא כתבתי בצורה לאקונית למדי מה עשינו בכל יום.

רוב הדברים נשכחו לחלוטין – אבל כשקראתי אותם עכשיו, 36 שנה אחרי שהתרחשו, הם התעוררו בזיכרוני בצורה בהירה לגמרי, ממש יכולתי לראות בעיני רוחי את האנשים שפגשנו במהלך הטיול ההוא, שעד לרגע הקריאה לא זכרתי כלל שנפגשנו איתם.

אבל נורמן מקשה עלי: "אם מישהו היה מתגנב ומזייף את כתב היד שלך ומוסיף פסקה שלא אתה כתבת על אירוע שבכלל לא התרחש באותה נסיעה, היית עולה על זה?"

וואו. שאלה טובה. אני לא יכול לענות לך על זה. הייתי רוצה לקוות שכן, אבל כנראה שלא. בטח לא הייתי חושד אם זה היה אירוע שסביר שהתרחש.
"למה אני בעצם מכוון – האם העובדה שאתה קורא על החוויות האלה ומתעוררת אצלך חוויה פנימית של היזכרות, שאי אפשר לחלוק עליה, אומרת שהחוויה ההיא שאתה זוכר כי קראת עליה ביומן שאתה כתבת, באמת התרחשה כמו שאתה זוכר אותה".

"נהגי מוניות צריכים לנווט בעצמם בצורה אקטיבית לכל מקום ונהגי אוטובוס נוסעים במסלולים קבועים. הסתכלו על המוחות שלהם – ומה גילו? שההיפוקמפוס של נהגי המוניות גדול יותר"

לא. אם תראה לי עכשיו תמונות של גרמני בשם קלאוס, שנזכרתי במפגש איתו רק כי קראתי עליו ביומן, ותבקש ממני לזהות אותו במסדר זיהוי – אני לא אוכל לעשות את זה. זה לא זיכרון ברמה הזו.
"אבל אתה כן זוכר בוודאות שפגשת גרמני בשם קלאוס".

כן. על זה אני מוכן עכשיו להעיד בשבועה. אבל בהמשך לשאלה שלך – אם מישהו היה מזייף את היומן שלי ומוסיף שפגשתי אז לא רק את קלאוס אלא גם את קרל, האם הייתי עולה על הזיוף? ממש לא בטוח.
"מה שמעניין בסיפור הזה, זה שעצם זה שהחזקת יומן או שתיעדת משהו, עזרה לך לשמר זיכרון שאחרת היה כנראה נמחק לגמרי".

כלומר, מי שמנהל לאורך כל חייו יומן מסודר, גם יזכור את החיים שלו טוב יותר? יומן הוא חדר הכושר של הזיכרון?
"יש את המשפט הזה – עיפרון קצר, זיכרון ארוך. היום אנחנו רואים את זה יותר ויותר, בעיקר בהקשר של הטכנולוגיה".

והנה הגענו לסמארטפון ולרשתות החברתיות.
"הסמארטפון מתפקד היום כהרחבת זיכרון. כבר לא צריך להסתכל על המוח שלנו היום רק כעל מה שבתוך הגולגולת. המוח היום מאציל את הסמכויות שלו לכלים שיש לנו בעולם. הם כל הזמן סביבנו. ולכן אנשים היום לא יודעים לנווט בלי ווייז, למשל. המוח יכול להרשות לעצמו לנוון את הפעולות האלה שקשורות בזיכרון של מסלולים וניווט".

זה לא מחליש את הזיכרון?
"זה מחליש. אבל גם מפנה אותו לדברים אחרים".

למה יש אנשים שזוכרים אירועים בפרטי פרטים, מה כולם לבשו, מה נאמר, מה היה מזג האוויר, ויש הרבה אנשים – כמוני – שיתקשו להיזכר שהאירוע בכלל קרה?
"יכול להיות שיש להם היפוקמפוס יותר גדול. פשוט מאוד. עשו פעם את הניסוי הבא: לקחו בלונדון קבוצה של נהגי מוניות וקבוצה של נהגי אוטובוס. שניהם נוהגים כל היום בכבישים ומנווטים. זה היה לפני עידן הווייז. נהגי מוניות צריכים לנווט בעצמם בצורה אקטיבית לכל מקום ונהגי אוטובוס נוסעים במסלולים קבועים. הסתכלו על המוחות שלהם – ומה גילו? שההיפוקמפוס של נהגי המוניות גדול יותר".

כלומר, אני יכול לאמן את ההיפוקמפוס שלי כמו שאני יכול לאמן את השרירים שלי בחדר כושר?
"נכון. יש כל מיני קבוצות שזה מה שהן עושות. בודקות איך אפשר לאמן את הזיכרון ואיך אפשר לחזק אותו. בעניין הזה אני יכול לשתף אותך באינטואיציה שלי – אם אתה רוצה לחזק את הזיכרון שלך, שב בסוף כל יום חצי שעה, ותעלה בזיכרון את החוויות שעברו עליך באותו יום. סוג של מדיטציית זיכרון".

אז לשיחות האלה שהרבה זוגות מכירים של "איך היה היום שלך?" כולל פרטי הפרטים של מה קרה בתור בסופרמרקט ובפקק באיילון, יש בעצם תפקיד בחיזוק הזיכרון שלנו?
"בהחלט יכול להיות. אני יכול להעיד במקרה הזה רק על עצמי. יש לי, אני מרגיש, זיכרון די טוב, אבל אני צריך את החצי שעה הזאת בסוף היום לשכב על הספה ולהעביר בראש את היום שעבר, לתת לעצמי לנדוד במחשבות, במין מצב כזה שהוא לא שינה אבל גם לא בדיוק ערות, מצב של בין לבין.

"להריץ מחדש שיחה שלמה שהיתה במהלך היום, לחוות אותה מחדש, לעבד אותה קצת מחדש, לסדר אותה בזיכרון בצורה קצת יותר טובה וקוהרנטית, שאולי גם תעזור לה להישמר יותר טוב בזיכרון ותהיה לי גישה יותר טובה אליה בעתיד".

חשוב שהטקס הזה ייעשה דווקא לפני השינה?
"לשינה יש תפקיד חשוב מאוד בבניית הזיכרון. זה הוכח במחקרים רבים. בזמן שאתה ישן ההיפוקמפוס מפעיל מחדש הבזקים של חוויות שחווית במהלך היום".

איך יודעים שאלה חוויות שחוויתי במהלך היום?
"מהחולדות. מקליטים מה קורה במוח של חולדה שניווטה המשך היום במבוך, רואים את הפעילות של הנוירונים באזורי הניווט שלה, שהם גם בהיפוקמפוס. ואז החולדה הולכת לישון ורואים שאותם דפוסים של פניות במבוך חוזרים אצלה שוב כשהיא ישנה. כאילו היא מריצה מחדש במוח את כל מה שהיא עברה במשך שעות הערות".

ומה ראיתם אצל חולי האפילפסיה שהולכים לישון מחוברים לאלקטרודות?
"זו שאלה פתוחה שאנחנו מתכוונים לחקור אותה בהמשך. יש לנו נתונים על זה, אבל עוד לא הספקנו לעשות את כל האנליזות. אבל מחקרים אחרים הראו שבזמן השינה, כשההיפוקמפוס מתפרץ ו'יורה' את ההבזקים של הפעילות, המוח משחזר דפוסי פעילות שהוא חווה בשעות הערות".

זה קשור לחלומות?
"גם זו שאלה שהיא עדיין פתוחה. אבל זה כנראה קורה דווקא לא בשנת חלום. יש את החוויה של החלום שבה אתה עובר משהו שאתה מודע אליו בזמן החלום, ושהוא כנראה קשור באופן כלשהו לחוויות שחווית, בחלום פרטי מידע כנראה מגיעים מהחיים האמיתיים, אבל לא בהכרח כל הפרטים ולא בהכרח כל חלום.

"בחלומות לא ברור מה החוק שמכתיב את ההתנהגות שלהם. דווקא השלב בשינה שהוא לא שנת חלום, בשינה העמוקה ביותר, פעם בשתי שניות ההיפוקמפוס עובר התפרצות כזו של פעילות, ויחד איתו קליפת המוח עוברת על דפוסי פעילות שהיו לה במשך היום. זה כנראה השלב שבו המוח מסדר את הזיכרונות שצבר במהלך היום. אלה מחקרים טריים מהשנים האחרונות".

כלומר, אין ספק שלשינה טובה יש תפקיד מרכזי בזיכרון?
"כן. יש ניסויים קלאסיים שהראו את זה. לוקחים קבוצה אחת שישנה, מול קבוצה שנשארה ערה כל הלילה, וביצועי הזיכרון של הקבוצה השנייה יהיו הרבה פחות טובים. שינה היא עניין קריטי.

"אגב, זו אחת התשובות הטובות לשאלה סופר מרתקת: למה אנחנו ישנים בכלל? אחת התשובות היא שזה הזמן שנחוץ למוח כדי לסדר את הזיכרונות ולהעביר אותם ממקום א' – בהיפוקמפוס – לקליפת המוח, ששם הם יכולים להישמר בצורה יותר קבועה ושקטה.

"ההיפוקמפוס הוא מקום מאוד דינאמי. הוא כל הזמן פועל. נכנס מידע חדש, יוצא מידע חדש. בקליפת המוח אפשר לשמור דברים בצורה יותר מסודרת. זה מאוד מעניין לראות שהמוח עושה את זה בזמן שינה. כי הרי מה קורה בזמן שינה – אין לך את כל הפצצת המידע, כל הבלאגן הזה מהפיד ומהעולם.

"אתה אפילו לא חולם. המוח סוף-סוף יכול להגיד: שקט, שניה. תן לי לסדר את הדברים. בגלל זה אני חושב שאם אתה לוקח לך את החצי שעה הזו לפני השינה ומסדר את מה שעבר עליך, זה סופר חשוב לזיכרון. המוח חייב שתפסיק להכניס לו אינפוט חיצוני ותיתן לו לסדר את מה שכבר הכנסת".

הטכנולוגיה החדשה מקלה עלינו להתמצא ומשמשת כהרחבת זיכרון, אבל אני מרגיש שהרשתות החברתיות מעמיסות לי על המוח המון המון פרטי מידע לא חיוני, על חייהם ומחשבותיהם של המון אנשים שאני נחשף אליהם דרך הפיד, והמידע הזה מכביד על המערכת.
"לא נחשפתי למחקרים על העניין הזה. אני יכול להעיד על עצמי, שאני חווה בדיוק את מה שאתה מתאר. יש אינפלציה של מידע. המוח מופצץ באלף ואחד פרטי מידע לא חשובים. מה זה גורם לו? הוא נסגר. הוא אומר 'די, אני לא יכול לעבד את כל זה'. ואז אתה נסגר. אתה אפילו נהיה אפאתי קצת".

עישון גראס פוגע בזיכרון?
"יש בשנים האחרונות קצת יותר מחקר סביב השאלה הזאת, ובכלל סביב ההשפעות הקוגנטיביות ארוכות הטווח של עישון גראס. מכיוון שאני לא מומחה בנושא – אין לי תשובה מדויקת לענות לך.

"ישנם מחקרים שמצביעים על כך ששימוש מאסיבי בגראס משפיע על מערכת הקשב וזיכרון העבודה ומוביל לשינויים מבניים מסוימים בקליפת המוח. למשל, שינויים בכמות החומר האפור בקליפת המוח הקדמית. אבל אני לא בקיא בהשפעות ארוכות הטווח שיש לעישון על מערכת הזיכרון האפיזודי, שהיא בעצם המערכת שמעניינת אותנו".

"עצם זה שהעלית תמונה של עצמך או פרט מידע על האישיות שלך וחשפת אותו להרבה אנשים, עושה שינוי בתודעה שלך. לתת לאחר להיכנס לתוך העולם הפנימי שלך, משנה משהו מהותי בתודעה שלך"

עד כמה המצב הגופני הכללי משפיע על הזיכרון?
"יש מחקר בחולדות שמראה שככל שהן רצות יותר – כלומר במושגים שלנו, ככל שהן עושות יותר פעילות ספורטיבית – ולצורך זה משווים בין חולדה שרצה כל היום על גלגל לחולדה שלא, ורואים בצורה חד משמעית שנוצרים יותר תאים בהיפוקמפוס אצל החולדות שהיו פעילות גופנית. ברור שיש קשר".

איך זה שאני לא זוכר בעל פה את מספר כרטיס האשראי שלי, למרות שהקראתי אותו מאות פעמים בחיי, אבל אני זוכר את המספר האישי שלי בצה"ל, שלא השתמשתי בו עשרות שנים?
"על זה אני לא יכול לענות. אני מכיר את זה גם מעצמי. גם אני לא זוכר את מספר כרטיס האשראי שלי אבל זוכר את המספר שלי ב-ICQ. השאלה היא אם זה קשור לגיל, או קשור לתקופה. אנחנו חיים בתקופה שאנחנו לא נדרשים לזכור מספרים יותר, כי יש לנו את הזיכרונות בטלפון, והמערכת הזו החלה להתנוון. את המספר האישי שלך בצבא היית צריך להגיד הרבה בתקופת השירות, אז אתה זוכר אותו".

אבל גם על מספר כרטיס האשראי חזרתי עשרות פעמים והוא הרבה יותר רלבנטי לחיים שלי ממספר החוגר שלי.
"כשהיית בצבא לא היה לך סמארטפון. זה היה לפני המטמורפוזה הזו שעברנו – שעכשיו אנחנו לא צריכים יותר לזכור סדרות של מספרים. בתקופה שהשתמשת במספר האישי שלך, המערכת במוח שלך שאחראית על שמירה של רצפים של מספרים אקראיים, כמו מספרי טלפון, או מספר אישי, עבדה שעות נוספות".

זיכרונות הילדות שלי ושל בני הדור שלי מוגבלים למה שאני זוכר ממקרה זה או אחר, ומעט תמונות שנשארו. לילדים של היום יש אינסוף תמונות וסרטים שמתעדים רגעים מהחיים שלהם. עד כמה זה ישנה את האופן שבו הם יזכרו את ילדותם?
"אין לנו עדיין פרספקטיבה לענות על שאלות כאלה. אני יליד 85', אז אני בדור המעבר. חצי מההתבגרות שלי היתה בלי האינטרנט והסמארטפון, ומהתיכון והצבא כבר היו אינטרנט וסמארטפון ורשתות חברתיות וכל הדברים האלה. איכשהו היינו עם רגל אחת שם ורגל אחת פה, ונוצר שם פער בין הדורות, שקשור מאוד לזיכרון ולדימוי עצמי.

"איך תזכור את עצמך בעתיד? הדימוי העצמי שלך היום, הזיכרון שלך את עצמך, כבר הולך עכשיו יד ביד עם איזשהו דימוי וירטואלי דיגיטלי שנמצא אי שם. כי אתה כל הזמן חווה את עצמך גם דרך תמונות וגם איך שאתה מציג את עצמך למבט של האחר. שגם זה קשור לזיכרון. כי המבט של האחר גורם לנו לשינויים עמוקים בתודעה".

תסביר.
"במקרה כתבתי על זה עבודה לתואר. לז'אן פול סארטר יש ספר שנקרא 'היישות והאין', ספר שבו הוא מדבר על המבט של האחר עליך, ואילו שינויים הוא גורם לתודעה שלך. הוא כותב שם: דמיין את עצמך עומד בצד השני של דלת ומציץ פנימה לראות מה קורה. אתה לבד במסדרון ריק, מציץ דרך החור של המנעול, כל התודעה שלך נבלעת במה שאתה רואה שם דרך החור של המנעול. בסיטואציה הזו, אין לך שום עצמי. אתה כולך בתוך מה שאתה רואה מולך.

"ואז פתאום אתה שומע צעדים מאחוריך. מה קורה ברגע הזה, שבו אתה מבין שמישהו מסתכל עליך? פתאום מישהו תופס אותך מציץ. מה קורה לתודעה שלך באותה שניה?".

בהלה.
"אימה. חרדה. אולי גם בושה. כל החוויה שלך משתנה. זה כבר לא אתה מביט על מה שקורה בחדר. פתאום נוכח ה'אני' שלך. פתאום זה 'אוי, אני פה, אני חשוף. מישהו רואה אותי כשאני עושה משהו אסור'.

"תחשוב על זה בהקשר של רשתות חברתיות. עצם זה שהעלית תמונה של עצמך או פרט מידע על האישיות שלך וחשפת אותו להרבה מאוד אנשים, עושה שינוי בתודעה שלך. אני מאוד מודע לחוויה הזו – לתת לאחר להיכנס לתוך העולם הפנימי שלך, משנה משהו מהותי בתודעה שלך".

"אני מכיר מחקר שמראה שאם למדת לבחינה כשאתה שיכור מאלכוהול, ואתה נבחן כשאתה פיכח, התוצאות שלך יהיו פחות טובות מאשר אם תיבחן כשאתה שיכור גם במבחן"

ואם נחזור לעניין שלשמו התכנסנו, איך זה יעצב את הזיכרון?
"ברגע שהבנו שהמבט של האחר עושה שינוי עמוק ואינטימי בחוויה שלך, מן הסתם הוא גם יעשה שינוי עמוק ואינטימי באופן שבו תזכור את החוויה הזו.

"יש לי תינוקת בת שנה. כמו כל ההורים, תיעדנו את הצעד הראשון שלה בווידיאו, ואז מיד הסתכלנו עליו יחד איתה. אז לה יש לא רק את החוויה של הצעד הראשון אלא גם את החוויה של ההתבוננות בעצמה עושה את הצעד הראשון. אני לא יכול להגיד לך מה זה עושה לחוויה ולזיכרון שיתעצב. אנחנו לא חווינו את זה ככה. ברור לי שיש כאן שינוי דרמטי, עוד מוקדם לדעת איזה השלכות יהיו לו".

למה נדמה לנו שריחות ישר מעוררים אצלנו זיכרונות חבויים?
"חוש הריח הוא החוש היחיד שמחובר בצורה ישירה להיפוקמפוס. אולי לכן ריחות מתחברים אצלנו מיד לזיכרונות. מצד שני, כשאני נזכר – אני לא מצליח לדמיין ריח. אתה מסוגל לדמיין עכשיו ריח של ורד?"

לא. אבל אם אני אלמד עכשיו לבחינה ובמהלך ההכנות אני אריח ורד מדי פעם, ואז גם אביא איתי ורד לבחינה, הריח של הורד יכול לעורר אצלי את הזיכרון של מה שלמדתי לקראת הבחינה?
"אני לא מכיר ספציפית מחקר שעשה את זה. אני מכיר מחקר שמראה שאם למדת לבחינה כשאתה שיכור מאלכוהול, ואתה נבחן כשאתה פיכח, התוצאות שלך יהיו פחות טובות מאשר אם תיבחן כשאתה שיכור גם במבחן".

וואלה? מפתיע ומעניין.
"זה קשור לעניין של להביא את המוח לאותו מצב שהוא היה בזמן ההיווצרות של הזיכרון. כמה שתהיה במצב יותר דומה לזה שבו היית כששיננת את המידע, יהיה לך יותר קל לשלוף אותו מהזיכרון".

כולל תחת השפעת אלכוהול שהוא לכאורה מזיק לזיכרון.
"כן. יש ניסוי מפורסם שעשה פרופ' אלן בדלי בשנות ה-70 – הוא לקח חבורה של צוללנים ונתן להם ללמוד רשימה של מילים מתחת למים ורשימה של מילים מחוץ למים. ואז בחן אותם. פעם אחת מתחת למים ופעם אחת מעל המים.

"את רשימת המילים שהם למדו מתחת למים, כשהם צוללים, הם זכרו טוב יותר כשהם נבחנו עליהן מתחת למים ולהפך. שוב – חזרת לאותו קונטקסט, חזרת לאותה סיטואציה, יותר קל למוח לשלוף את המידע שנלמד באותה סיטואציה.

"אחת ההיפותזות היא שאם אתה חוזר לסיטואציה שבה קודד הזיכרון, דפוס הפעילות של הנוירונים במוח דומה יותר לדפוס שבו הזיכרון נוצר, ולכן יותר קל לשלוף משם את הזיכרון".

זה מסביר למה כשאנחנו חוזרים לשכונת הילדות או לחדר הילדות, המון זיכרונות ילדות עולים. כי אתה נמצא פיזית במקום שבו הם נוצרו.
"בדיוק. אתה צריך לחזור לאותו קונטקסט של נוירונים כדי לשלוף את הפריט מהזיכרון. זה אומר גם משהו על האסטרטגיה הקוגניטיבית שאתה יכול לנקוט בה כדי לשפר את ההיזכרות שלך. בריל-טיים, אם עכשיו אתה מנסה להיזכר במשהו ולא מצליח".

זה לא עוזר לי אם אני גם לא זוכר את הקונטקסט שבו נרכש הזיכרון שאני זקוק לו.
"נכון, אבל אם נניח אתה מנסה להיזכר באיזה מסעדה אכלת בפריז כשביקרת שם בפעם האחרונה, אז תשאל את עצמך עם מי הייתי בפריז? איפה ישנו? מה אני כן זוכר? אה, את הנסיעה ההיא במטרו. היינו באייפל, ואז… יש סיכוי שתיזכר יותר מהר גם במסעדה".

זה משהו שאנחנו עושים ממילא, באופן כמעט אינטואיטיבי.
"נכון. אבל אתה יכול לעשות את זה בצורה מועצמת וזה יעזור לך לעורר את הזיכרון. בעצם העובדה שאתה מעורר זיכרונות שקשורים לאותו קונטקסט, אתה גורם לעוד ועוד זיכרונות מאותו הקשר להתעורר. חושף עוד טפח ועוד טפח מאותה שכבת זיכרון, ואז זיכרון שהיה רדום, יותר קל לו להתעורר".

זו בדיוק הבעיה כשפוגשים מישהו מוכר ולא מצליחים להיזכר מאיפה. אתה לא יודע איפה להתחיל לחפש את הזיכרון הזה.
"בדיוק. איזה קונטקסט אני אמור להפעיל עכשיו? אין לך קצה חוט".

אבל אם לחזור לדוגמה מתחילת השיחה, לקושי שלי להיזכר בשם של בראד פיט, אני יודע שהוא כוכב קולנוע – אני הרי רואה אותו בסרט עכשיו – ולמרות שהקונטקסט ברור לי, אני לא נזכר בשם.
"העניין עם שמות מעט שונה. כי מדובר בתווית כמעט אקראית. מה זה שם? רצף של כמה הברות – שמאוד חשוב למערכת הזיכרון ולחיי היום יום שלנו – אבל בסוף זה משהו מאוד 'רזה' בתוכן. איזשהו קוד מילולי שמודבק למקום, תמונה, פרצוף של בן אדם. הקשר בין האיש והשם שלו הוא אקראי. זה שקוראים לו 'בראד פיט' לא טבוע בצורה של הפנים שלו. קוראים לו בראד פיט, כי כך קראו לו, זה הכל".

אבל למה אין מצב שאני אראה כלב או גמל או פרה ולא אצליח להיזכר איזו חיה זאת? זה דבר שלא יכול לקרות.
"כי זה טבוע בתכונות של האובייקט עצמו. יכול להיות שזה קשור להבדלים המאוד משמעותיים בין בעלי חיים שונים. זו שאלה טובה, אני לא יודע להסביר בדיוק למה. יכול להיות שזה קשור לזה שאת השמות של בעלי החיים רכשת בקונטקסט שונה. גיל יותר צעיר. סיטואציות שונות.

"יש חיות שנתקלת בהן לראשונה בגן חיות. גמל ראית בטיול השנתי הראשון למדבר. כל שם של בעל חיים נוסף לזיכרון שלך עם סיפור. השמות של בני אדם לעומת זאת, הם צירוף כמעט אקראי שהצמדנו לו בצורה מלאכותית".

אבל אם אנחנו חושבים על האינטרס ההישרדותי שלי, הרבה יותר חשוב לי לזכור שמות של אנשים שאני נפגש איתם מאשר סוגים של בעלי חיים, ובכל זאת אני – וברור לי שלא רק אני – שוכח שמות של אנשים אבל לעולם לא אתבלבל בין בעלי חיים.
"טוב, בקטע הזה אתה צריך לשחרר קצת למוח שלך. יש לו המון המון פרטים לזכור. כל הכבוד למוח שהוא מצליח לעשות את זה בכלל. תחשוב כמה אנשים אתה מכיר בחיים שלך. משפחה, חברים, אנשים שעבדת איתם, זמרים, שחקנים, פוליטיקאים, ספורטאים, דמויות היסטוריות ועוד ועוד ועוד.

"אני לא יודע אם מישהו ספר את זה אי פעם. מאות ואלפים רבים. וכל בן אדם הוא אקזמפלר לעצמו, שאתה צריך לזכור את השם שלו. כמה אובייקטים אתה צריך לזכור בקטגוריה של 'כלי מטבח'? עשרים? שלושים? זה לא הרבה מאוד. בקטגוריה של 'בני אדם' יש לנו הכי הרבה פרטים לזכור".

ואם אנחנו מוסיפים עליהם גם 5,000 "חברים" בפייסבוק אז זה בכלל יוצא משליטה.
"נכון. פעם היית כבול לסביבה המיידית. לכפר שגרת בו. כמה אנשים כבר הכרת? היום – זה משהו שיצא לגמרי משליטה".