ב־13 ביולי 1945, סטיוארט שולברג – סמל בחיל הנחתים האמריקאי – כתב לאשתו ברברה שהוא נמצא בדרכו מוושינגטון לגרמניה למשימה מיוחדת הכוללת מעבר ב־10 ערים מרכזיות – כלומר, כל בוואריה ודרום המדינה. עוד כתב כי ייתכן שהמשימה תתרחב גם לחלקים הבריטיים והצרפתיים.

"לפעמים אני חושב שהעבודה הזאת גדולה עליי בשתי מידות. אני מניח שמעולם לא קיבלתי כל כך הרבה אחריות. יש כל כך הרבה לעשות, וחלק גדול מזה חשוב כל כך עד שזה גורם לי לפחד", כתב שולברג.

המשימה של שולברג בן ה־23 באמת הייתה מבהילה, אך חיונית. הוא וכמה חיילים נוספים צורפו ליחידת ההסרטה של יחידת פשעי המלחמה של המשרד לשירותים אסטרטגיים – אגף הצילום הקולנועי – שעליה פיקד הבמאי ההוליוודי ג'ון פורד כקצין מילואים של חיל הים האמריקאי.

משימת היחידה הייתה לאתר צילומים והסרטות נאציות המתעדות את הזוועות שבוצעו בשם הנציונל־סוציאליזם, או תיעוד של נאצים יוזמים פשעים נגד האנושות, נגד יהודים ואחרים, במהלך המלחמה שזה עתה הסתיימה באירופה.

סטיוארט שולברג (מקדימה) ובוב ווב בחדר העריכה בנירנברג, 1945 (צילום: באדיבות Lilo Balto)

משימת היחידה הייתה לאתר צילומים והסרטות נאציות המתעדות את הזוועות שבוצעו בשם הנציונל־סוציאליזם, או תיעוד של נאצים יוזמים פשעים נגד האנושות

אומרים כי תמונה שווה אלף מילים, והתמונות האלה – שאמורות לסייע בתיק שנבנה על ידי שופט בית המשפט העליון רוברט ה. ג'קסון, התובע האמריקאי הראשי במשפטי נירנברג – על אחת כמה וכמה. המשפטים נועדו להתחיל בנובמבר 1945. לכן, לא היה זמן רב לאתר צילומים, לבחון אותם ולהכין אותם לדיונים בבית המשפט.

האתגר המרכזי נבע מהעובדה שהנאצים עשו כל שביכולתם כדי להשמיד את הראיות הוויזואליות לזוועות שביצעו. האחים שולברג – שנולדו למשפחת "אצולה" הוליוודית – והאחרים לא ידעו כמה מהם יצליחו לחשוף.

הסיפור המרתק של הצוות המיוחד שאיתר את הסרטים הנאציים המפלילים והגיש אותם כראיות – שעיצבו את הדרך שאנחנו מבינים וחושבים על השואה עד היום – מובא בסרט תיעודי חדש בשם "Filmmakers for the Prosecution" ("יוצרי קולנוע מטעם התביעה").

הסרט – שבוים על־ידי היוצר הצרפתי ז'אן כריסטופר קלוץ –הוקרן לראשונה בניו יורק ב־27 בינואר. "הזיכרון הקולקטיבי שלנו לגבי התקופה ההיא נוצר על־ידי האחים שולברג. הסרטים שהם הפיקו השפיעו על סרטים אחרים במשך עשורים", אומר קלוץ.

הבמאי ז'אן כריסטוף קלוץ, המפיקה סנדרה שולברג ומנכ"ל משרד המשפטים האמריקאי לשעבר אלי רוזנבאום (צילום: באדיבות Kino Lorber)

"הזיכרון הקולקטיבי לגבי התקופה ההיא נוצר על־ידי האחים שולברג. הסרטים שהם הפיקו השפיעו על סרטים אחרים במשך עשורים"

קלוץ התייחס בריאיון לזמן ישראל לשני הסרטים שהוקרנו בבית המשפט בנירנברג: "התוכנית הנאצית" ו"מחנות הריכוז הנאצים", כמו גם לסרט תיעודי מאוחר יותר שיצר סטיוארט שולברג על המשפט בשם "נירנברג – שיעור להיום". שולברג גויס על־ידי הצבא האמריקאי ליצור את הסרט בנובמבר 1946, חודש אחרי פסקי הדין – והוא השלים אותו באביב 1948.

"יוצרי קולנוע מטעם התביעה" מחבר בין מחקר ארכיוני לבין ראיונות עם מגוון מומחים, בין היתר עם אלי רוזנבאום – שעבד במשך כ־40 שנה במשרד לחקירות מיוחדות של מחלקת המשפטים של ארה"ב כדי לתבוע נאצים הנמצאים בארה"ב, לגרש אחרים ולהעמידם לדין בגרמניה ובמדינות נוספות באירופה.

קטעים מריאיון עם ניקולס פרנק, בנו של הנס פרנק – מי שמונה על־ידי הנאצים למשול בפולין הכבושה – מפלילים במיוחד. פרנק האב הורשע בנירנברג ונתלה ב־16 באוקטובר 1946.

הסרט מבוסס על המונוגרפיה של יוצרת הקולנוע והאקטיביסטית סנדרה שולברג, בתו של סטיוארט שולברג. המונוגרפיה, מצדה, מבוססת על 300 עמודים של מכתבים מודפסים ששלח סטיוארט לאשתו בזמן "ציד" הסרטים. סנדרה שולברג לא הייתה מודעת לקיום המכתבים וגם לא לארכיון המלא של הפרויקט שאותו שמר אביה, עד אחרי מות הוריה.

באד שולברג במשרדו, 1945 (צילום: באדיבות Kino Lorber)

"מסרתי כמה מהמכתבים לבמאי ז'אן כריסטופר קלוץ, אבל בעצם מגיע להם ספר משלהם", אומרת סנדרה שולברג. שולברג אמרה לזמן ישראל כי אביה – שנהנה מקריירה עשירה בחדשות האמריקאיות וכמפיק של סרט תעודה – תמיד הלהיב אותה לגבי עבודתו אבל מעולם לא דיבר באופן ישיר על המעורבות שלו במשפטי נירנברג.

נדמה שסטיוארט שולברג ואחיו הגדול באד שולברג, שמונה באופן מקרי למפקח של יחידת ההסרטה, השאירו את החוויה מאחור בעת שפצחו בקריירות שלהם אחרי המלחמה

נדמה שסטיוארט שולברג ואחיו הגדול באד שולברג, שמונה באופן מקרי למפקח של יחידת ההסרטה, השאירו את החוויה מאחור בעת שפצחו בקריירות שלהם אחרי המלחמה. באד, שפרסם רומן מצליח ב־1941, היה נלהב לחזור לכתיבת מחזות וספרים. הוא אף זכה באוסקר על התסריט הטוב ביותר עבור הסרט "חופי הכרך" ב־1954.

חלק ניכר מהסרט התיעודי החדש מוקדש ליצירתו ולגורלו המושפע פוליטית של הסרט "נירנברג – שיעור להיום". אחרי כל העבודה שהשקיע סטיוארט שולברג ביצירת הסרט, הוא הוקרן רק בגרמניה מסוף 1948 ובמהלך 1949.

"באביב של 1949, התקשורת האמריקאית התחילה לדווח כי ממשלת ארה"ב יושבת על הסרט, אבל אף נציג ממשלתי לא הסכים לקחת אחריות על ההחלטה למנוע את הקרנתו בבתי קולנוע בארה"ב", אומרת סנדרה שולברג.

השופט רוברט ה. ג'קסון בבית המשפט בנירנברג, 1945 (צילום: באדיבות Kino Lorber)

"בתחילת 2011 חוקר נירנברג והפרופסור למשפטים ג'ון בארט העביר לי מכתב שמצא מ־19 בנובמבר 1948. המכתב היה ממוען לשופט ג'קסון וחתום על־ידי מי שהיה אז המזכיר הצבאי קנת רויאל. רויאל הודיע לג'קסון שעקב שינויים במדיניות, 'נירנברג' לא מתאים יותר לאינטרסים של 'צבא האומה' ועל כן אין להקרינו לציבור הרחב", היא אומרת.

"המזכיר הצבאי קנת רויאל הודיע לשופט ג'קסון שעקב שינויים במדיניות, 'נירנברג' לא מתאים יותר לאינטרסים של 'צבא האומה' ועל כן אין להקרינו לציבור הרחב"

דחיקת הסרט נבעה מתחילתה של המלחמה הקרה, שבין היתר קברה את מה שסטיוארט שולברג ניסה להביא לאור, לטובת העולם. "המלחמה הקרה שמה קץ להתלהבות של בנות הברית מהבאתם לדין של פושעי המלחמה הנאציים – וזה גרם למשפטים להסתיים עד 1950.

"עכשיו, כשגרמניה המערבית הייתה בת בריתנו – ובת בריתנו הקודמת ברית המועצות הפכה לאויבת שלנו – זה לא בדיוק תאם את מה שהוצג בסרט. הסרט מתעמת עם הנרטיב הזה. אבדה הזדמנות אדירה ללמד את האמריקאים", אומר התובע האמריקאי לשעבר אלי רוזנברג בסרט.

סנדרה שולברג חברה לג'וש וולצקי כדי לשחזר ולשקם את הסרט של אביה. הוא הוקרן בהקרנת בכורה בהאג ב־2009 ומוקרן בארה"ב מ־2010.

עותק 16 מילימטר של "נירנברג" שכב גם בבית משפחת שולברג במשך עשרות שנים, ללא הפרעה. הפילם המקורי, של 35 מילימטר, אבד או הושמד. למרבה המזל, אותרו העתקים באיכות טובה של הסרט בארכיונים הפדרליים של גרמניה – וניתן היה לייצר מהם נגטיב חדש.

פס הקול נבנה מחדש מאפס, תוך התבססות על פס הקול המקורי ועל התסריטים של שולברג, כמו גם הקלטות אודיו מקוריות מהדיונים בבית המשפט. השחקן לייב שרייבר תרם את קולו לדמות המספר בהקלטה החדשה.

סטיוארט שולברג במדי חיל הנחתים האמריקאי (צילום: באדיבות Kino Lorber)

כיום קיימות גרסאות דיגיטליות של הסרט ב־13 שפות והוא הוקרן במדינות רבות. בזמן ששולברג עבדה על הפרויקט האדיר הזה, היא נסמכה על הארכיון של אביה כדי ללמוד על יצירת סרט התעודה. "היו שני אנשים שהיה להם תפקיד מפתח בלסייע לי להבין את החשיבות ההיסטורית של הסרט. הם היו הראשונים לבחון את הניירות של אבא שלי", אומרת שולברג.

"השניים היו ריי פר – לשעבר ראש ארכיון הסרטים והווידאו של סטיבן ספילברג במוזיאון השואה של ארה"ב – ורוני לווי ז"ל, ראש מחלקת הסינמטוגרפיה של השואה במכון פריץ באוור". הבמאי קלוץ אמר כי נדהם לגלות עד כמה צעירים היו חברי הצוות שצדו את הסרטים הנאציים, ותהה כיצד השפיעה עליהם החשיפה לדימויים המצמררים.

הבמאי קלוץ אמר כי נדהם לגלות עד כמה צעירים היו חברי הצוות שצדו את הסרטים הנאציים, ותהה כיצד השפיעה עליהם החשיפה לדימויים המצמררים

"זה מדהים. סטיוארט שולברג היה רק בן 23. זאת מוכרחה הייתה להיות הפעם הראשונה בחייו שהוא ראה דברים כאלה", אמר קלוץ. לדברי סנדרה שולברג, דודה באד שולברג "עזב את גרמניה בדצמבר 1945 ובמשך כל חייו נשא איתו שנאה לגרמניה. הוא היה מאוד לא סלחן. הוא היה מספר לי כמה קשה לו להבין את הסיבה שלסטיוארט יש חברים גרמניים".

יוצרת הקולנוע הנאצית לני ריפנשטל (עומדת) מסייעת לזהות נאצים בסרטים שנתפסן על־ידי בנות הברית (צילום: באדיבות Kino Lorber)

סטיוארט הושפע במיוחד מהעבודה שלו לקראת המשפטים, אבל העובדה שנשאר בגרמניה כדי ליצור את סרט התעודה ולעבוד מטעם תוכנית מרשל העניקה לו התבוננות מורכבת יותר במצב. "אנחנו לומדים מהמכתבים שאימא שלי – שהצטרפה לאבי באירופה אחרי המלחמה – כתבה לאביה שסטיוארט לקח את התפקיד שלו בדה־נאציפיקציה מאוד ברצינות.

"הוא היה צריך להכריע – במקרים רבים – אם קריירה של מישהו תשוקם או תושמד. הוא פיתח עם הזמן יכולת להבדיל בין נאצים שלא ניתן לשקם לבין אלה שניסו להתנגד – גם אם רק במוחם ובלבבם", אומרת שולברג.

הוא היה צריך להכריע – במקרים רבים – אם קריירה של מישהו תשוקם או תושמד. הוא פיתח עם הזמן יכולת להבדיל בין נאצים שלא ניתן לשקם לבין אלה שניסו להתנגד

בהתאם, סטיוארט וברברה אספו סביבם גרמנים ששנאו את היטלר וכל מה שייצג. יחד עם זאת, הם גם חלקו את המעט שהיה להם עם זרים גרמנים חסרי קול, רעבים וקפואים בחורף הקשה של 1947–1948. ברברנה נהגה, אחרי שהורידה את סטיוארט במשרד שלו בברלין, לנסוע במעלה ובמורד הרחוב ולהציע טרמפים לזרים.

"נראה שסטיוארט היה נחוש לא ליפול לפשטנות יותר, לבחון את הניואנסים, את הרבדים הדקים ביותר, לקבל חולשה נפשית ומעל לכל – להפסיק לשפוט את חבריו בני האדם", אומרת שולברג. "עד היום אני אסירת תודה על הירושה שקיבלתי מהורי: חמלה כלפי בני האדם, ציווי שהיה מדובר ולא מדובר במשפחה שלנו".