אחת הביקורות שהוטחו במפגיני מחאת בלפור, עוד במהלכה אבל בעיקר באדוותיה, כאשר המשיכו הלאה למחאות אחרות, הייתה שהם "התאהבו במחאה". הצורך להמשיך להפגין נגד עוולות שלטוניות, להמשיך להיות מעורבים כאזרחים והצורך להישאר מחוברים זה לזה נתפס בשעתו בצורה ביקורתית כמעין ייסורי גמילה, שילוב של רומנטיזציה נוסטלגית וקושי להמשיך הלאה.

אחת הביקורות שהוטחו במפגיני מחאת בלפור, עוד במהלכה אבל בעיקר באדוותיה, כאשר המשיכו הלאה למחאות אחרות, הייתה שהם "התאהבו במחאה"

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

למעשה, לא חלף זמן רב בין הרגע שמחאת בלפור הגיעה לסיומה ועד שרבים מבין מצדדיה, לרבות בתקשורת, הצטרפו לשורות מבקריה. רבים מקרב מחנה השינוי, שחלק גדול ממצביעיו הפגינו בעצמם בבלפור או לפחות תמכו במחאה מרחוק, אימצו בחום את המושג "רל"ב" – "רק לא ביבי" – כסוג של כינוי גנאי, על אף שכינוי זה חטא כלפי רבבות המפגינים בכך שצמצם את השקפת עולמם לכדי תשליל של "רק ביבי" – שנאה פרסונלית ותו לא.

בין הסיבות לכך היו כעסים כלפי חלק ממפגיני בלפור על כך שלא הצטרפו למחאות אחרות, או הניסיון לבקר את ההתנגדות הגורפת לגוש נתניהו לקראת הבחירות האחרונות על ידי הצגתה כילדותית וכלא-פרגמטית (מעניין איך ההתנגדות הזו נתפסת כיום).

והנה, ראו איזה פלא: בחודשיים וחצי האחרונים מאות אלפים בכל רחבי הארץ "התאהבו במחאה". אזרחים שבחיים שלהם לא הפגינו; אזרחים שחלקם כנראה ראה במפגיני בלפור משועממים במקרה הטוב ומשוגעים במקרה הפחות טוב; אזרחים שבשעתו גייסו את מושג הסולידריות דווקא כתירוץ לא להפגין, אנשים שבחיים לא העלו על דעתם שיחסמו כבישים, שיפרצו מחסומים, שיתעמתו עם שוטרים או שייעצרו בשם השקפת עולמם, פתאום תופסים זאת כעניין שבשגרה.

פתאום זה עוד מוצ"ש, בנוהל. עוד יום שיבוש בחמישי. אנשים שחשבו שזה "לא מנומס" לקלל נבחרי ציבור במגפון, פתאום צורחים בכל גרונם על חברי קואליציה בבתי קפה, בכנסים או במוזיאונים, מתעדים זאת בסרטונים ומפיצים לכל עבר.

פתאום זה עוד מוצ"ש, בנוהל. עוד יום שיבוש בחמישי. אנשים שחשבו ש"לא מנומס" לקלל נבחרי ציבור במגפון, פתאום צורחים בכל גרונם על חברי קואליציה בבתי קפה, בכנסים או במוזיאונים, מתעדים בסרטונים ומפיצים

המחאה הנוכחית אמנם מקיפה ועוצמתית לאין שעור ממחאת בלפור או מכל מחאה אחרת שהייתה כאן קודם. אבל המחאה הזו קמה על התשתית של מחאת בלפור.

אמיר השכל מתרגש מההמונים בפתח-תקווה ובכלל בישראל ונזכר בימים שעמד לבדו pic.twitter.com/awLF9wz2FT

— לירי בורק שביט (@lirishavit) March 23, 2023

והתשתית העיקרית שעליה היא ממשיכה לרכוב היא התשתית של הפעילים, של הקבוצות ושל ארגוני השטח שקמו באותה מחאה, על כל הניסיון הארגוני והתקשורתי שנצבר בה, על החשיבה היצירתית שאפיינה אותה, על התחבולות היזומות, על יכולות ההתארגנות המקומיות בכל רחבי הארץ שהיו הבסיס להפגנות בגשרים ובכיכרות, על מערך המתנדבים שמלווה את שחרורם של מפגינים שנעצרו, וכן הלאה.

המחאה הנוכחית אמנם מקיפה ועוצמתית לאין שעור ממחאת בלפור או מכל מחאה אחרת שהייתה כאן קודם. אבל המחאה הזו קמה על התשתית של מחאת בלפור

מחאת בלפור – שבעצמה קמה בראש ובראשונה בזכות המחאה העיקשת של ותיקי כיכר גורן כמו גם בזכות ניסיון חשוב שנצבר במחאה החברתית בשנת 2011 – אולי הסתיימה, אבל היא זרעה זרעים היסטוריים חשובים ואת פירותיה אנחנו ממשיכים לקצור גם היום.

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני ואקטיביסט. כותב על פוליטיקה וחברה. מתגורר וחי בתל אביב.