מה נשתנה המשבר הזה מכל קודמיו? שני פרמטרים מרכזיים:

1

שבכל המשברים הקודמים הנושא היה מדיניות ישראל, בין אם מול הפלסטינים, בנושא ההתנחלויות, בנושא הגרעין האיראני או בנושאים אסטרטגיים אחרים. המשבר הזה הוא לא בגלל מדיניות (זה שם, אבל בשוליים) אלא בגלל אי-כשירות אישית. דרגי המקצוע בממשל הגיעו למסקנה שנתניהו לא כשיר לתפקידו. לא רציונלי, ומסכן את בטחון ישראל.

במשברים הקודמים הנושא היה מדיניות ישראל. המשבר הזה הוא בגלל אי כשירות אישית. דרגי המקצוע בממשל הגיעו למסקנה שנתניהו לא כשיר לתפקידו. לא רציונלי ומסכן את בטחון ישראל

כן, עד כדי כך. מי שלא מאמין, שיקרא את טום פרידמן, שכרגיל לא מדבר רק מגרונו שלו אלא מבטא את הלכי הרוח בצמרות הוושינגטוניות הכי גבוהות, בבית הלבן, בפנטגון ובסטייט דיפרטמנט. פרידמן קרא לממשל להטיל וטו על שימוש ישראלי בנשק אמריקאי למלחמת ברירה מול איראן או חיזבאללה.

קריאה חסרת תקדים. זה לא ביזנס אז יוז'ואל. אלו צעדים שננקטים בעיתות חירום, מול מנהיגים שנתפסים כ-UNFIT FOR OFFICE. בלתי כשירים לתפקידם, שעלולים לסכן בפעולותיהם ומחדליהם את האינטרסים של ארה"ב בעולם, במקרה הזה במזרח התיכון ואף מעבר לו. משבר על רקע אי-כשירות ראש
ממשלה לא היה מעולם בהיסטוריה של יחסי ישראל-ארה"ב.

2

שבכל המשברים הקודמים הסבנו על אינטרסים. המשבר הזה הוא (גם) על ערכים – כאמור, מדברי קודמים היו על רקע מדיניות ספציפית, בדרך כלל מול הפלסטינים, או מול איראן. המשבר הזה עמוק וחריף יותר, כי הוא חורג מעולם האינטרסים ומגיע גם לליבה הערכית של היחסים.

עם כל הציניות, האינטרסנטיות והריאליזם המובנים בכל מארג היחסים הבינלאומיים, ליחסי ישראל ארה"ב יש בכל זאת תשתית ערכית – היותנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, משטר שנחשב עד כה יציב ואמין, ושותף שוושינגטון יכלה לתמוך בו כמעט ללא סייג.

המשבר הזה עמוק וחריף יותר, כי הוא חורג מעולם האינטרסים ומגיע גם לליבה הערכית של היחסים. עם כל הציניות, האינטרסנטיות והריאליזם ביחסים בינלאומיים, ליחסי ישראל ארה"ב יש תשתית ערכית

נסיון ההפיכה האנטי-דמוקרטית ומאפייניה הגזעניים, המיזוגניים והשוביניסטיים של הממשלה לא מאפשרים לממשל להמשיך לגבות את הממשלה.

זאת ועוד, דווקא בעת הזו הממשל עסוק בסימון גבולות גזרה גלובליים חדים ורבי-משמעות בין המחנה הדמוקרטי בהובלתו ובהובלת האירופים, לבין המחנה האוטוקרטי בהובלת סין ורוסיה. הממשל תובע מכל מדינה "מתנדנדת" לבחור צד. ישראל של נתניהו הפכה חשודה מאוד, וכבר ממש לא חברה טבעית במועדון הדמוקרטי.

אז איך יוצאים מזה?

דווקא בגלל שג'ו ביידן מכיר את בנימין נתניהו כבר 40 שנה, אין למעשה סיכוי לנתניהו לצאת מזה לחלוטין. זה נגמר. יש רק דרגות של משבר, סולם, שכרגע ביידן מוריד עליו את נתניהו כמה שלבים, לרמות שהוא טרם הכיר.

ככל שההפיכה תימשך, נתניהו וממשלת ישראל יכירו שלבים חדשים, נמוכים יותר, בסולם הזה. המקסימום שנתניהו יכול לשאוף אליו כל עוד ביידן בבית הלבן הוא יחסים קרירים, חשדניים ותועלתניים. וכדי להגיע לרף הנמוך הזה הוא יצטרך לשנות בחדות את מדיניותו.

בעת הזו הממשל עסוק בסימון גבולות גזרה גלובליים חדים בין המחנה הדמוקרטי בהובלתו ובהובלת האירופים, לבין המחנה האוטוקרטי בהובלת סין ורוסיה. הממשל תובע מכל מדינה "מתנדנדת" לבחור צד

כיוון שזה לא מסתמן כתרחיש סביר, נראה כי הדינמיקה שתתפתח בין הממשלים תהפוך רעילה יותר ויותר, עם נזקים הולכים וגדלים לביטחון הלאומי הישראלי.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית