לפני עשרים שנה, ב-2 במרץ 2003, יום ראשון בבוקר, בעודי מאכיל את בתי התינוקת, נכנסו לביתי שוטרים, ועצרו אותי בחשד לכך שרצחתי את אבי משה זהר, שנפטר כשנה קודם לכן לאחר מאבק של גבורה במחלת ניוון שרירים ALS.

השוטרים ערכו חיפוש בבית ולקחו מסמכים ומחשבים. זוגתי הכינה לי תיק עם בגדים ואני דחפתי לתוכו ספר של עמנואל לוינס שלא הצלחתי לקרוא בשל העומס כסמנכ"ל כספים של חברת הזנק ואב לשלוש בנות צעירות. חשבתי שיהיה לי קצת זמן לקרוא עד שיירדו ממני.

כשאבי נפטר באפריל 2002, ניגשתי לשכן שלו ואמרתי לו "דוב, כשם שלקחת את אבא לומר קדיש לאחר שסבא וסבתא נפטרו, קח עכשיו אותי". עם שחר הגעתי לבית הכנסת וגיליתי שנוהגים ללמוד שם דף יומי. נזכרתי שבשעתו, באופן מפתיע, זה מאוד עניין את אבי, בן כפר סירקין. אבל אמרו לו שיש בלימוד מן העונג האסור לאבל.

הסתקרנתי. מה זה הלימוד הזה שמענג עד כדי איסור? באותה העת יצא לאור הספר "תשע קריאות תלמודיות" של הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס ובהזדמנות הראשונה קניתי עותק בתקווה שהספר יפתח בפני צוהר לעולם הזה.

הסתקרנתי. מה זה הלימוד הזה שמענג עד כדי איסור? באותה העת יצא לאור הספר "תשע קריאות תלמודיות" של הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס ובהזדמנות הראשונה קניתי עותק בתקווה שהספר יפתח בפני צוהר

בתא המעצר באבו-כביר הוצאתי את הספר מהתיק והתחלתי לקרוא בו. פנה אליי רמאזי. "זהר, מה אתה קורא?" רמאזי לא חיכה, לקח מידיי את הספר והחל לעניין בו. "תלמוד זה מעניין", אמר.

לשיחה הצטרף ריאד, מוסלמי מיפו, ואמר: "יש הרבה חכמת חיים בתלמוד." התרגשתי והגבתי, "תראו מה קראתי עכשיו, לוינס אומר שכשהאדם מתבונן לתוך עצמו הוא מגלה שהוא בעצם מה שהוא ביחס לסביבה שלו, בני משפחתו, חבריו ומכריו. זה כל האדם!"

ואז הם נפתחו בפניי והחלה שיחה מלב אל לב על הורדת מסכות ועל כבוד והם אפילו שיתפו אותי במה שהוביל למעצרם. כשם שכתב לוינס: "האלוהי מתגלה, אם אפשר להתבטא כך, בצמתים שבהם נפגשים בני האדם."

כל כך התרגשתי שהחלטתי בו במקום לכתוב את חילופי הדברים כדי לא לשכוח. מצאתי דף של פרוטוקול בית משפט ועל צידו האחורי רשמתי את חילופי הדברים. הרישום הזה הוביל לכך שכמעט מדי יום רשמתי את קורותיי במעיין יומן. ב-2018 היומן יצא לאור כספר בשם "הקבצן השביעי", אשר ניתן להורדה וקריאה חופשית.

בתחנת גלילות שאלתי את אחד החוקרים, "איך אתם מאשימים אותי, את מי שנילחם על החיים של אבא שלו והשיג לו תרופה ניסיונית?" החוקר ענה: "הכול למראית עין".

לכבוד היהודי עמנואל לוינס. שלום רב,

כותב אליך העציר יוסף זהר, מאגף החקירות, הרצליה, משטרת ישראל. אינני אדם דתי, חפשי אני מקיום מצוות. החופשי יהודי החופשי מקיום מצוות?

זה כמה חדשים שספרך מצוי סמוך למיטתי בביתי (תשע קריאות תלמודיות). ברם, באורך פלא זה כשבוע מאז מעצרי שנפתח ספרך בליבי ושכלי.

במהלך החקירה אני קולט שאני מבין את האמרה שמצאתי בספרך 'מראית העין בלב האמת', ואני אומר זאת לחוקר, הוא מזהיר אותי שאמירה זו מסוכנת ושאזהר, אני אומר לו כי למרות כל מאמציהם להגיע לאמת, מה שהם רואים זו מראית עין.

בערב נכנס לחדר החקירה ראש הצוות, זרק ניירות על השולחן וצעק לעברי, "אלה פלטי שיחות מהקו של הבית של אביך בליל מותו. אין שום שיחת טלפון יוצאת לביתך". חטפתי שוק. משהו מהמציאות לא קיים! התעקשתי: שיחת הטלפון היא זו שהעירה אותי ומייד נסעתי לבית אבא.

המטפל התקשר לאחר חצות, זוגתי ענתה, העירה אותי ומסרה לי את הטלפון. שמעתי את המטפל אומר "קרה משהו לאבא בוא מהר". זרקתי את השפופרת, זוגתי עזרה לי להתארגן ויצאתי מהר ככל יכולתי. כשהגעתי לבית אבי, בחוץ חיכתה ניידת טיפול נמרץ, ובפנים רופא כבר קבע את מותו הטבעי.

המטפל התקשר לאחר חצות, זוגתי ענתה, העירה אותי ומסרה לי את הטלפון. שמעתי את המטפל אומר "קרה משהו לאבא בוא מהר". זרקתי את השפופרת, זוגתי עזרה לי להתארגן ויצאתי מהר ככל יכולתי

לאחר שעות חקירה ארוכות העבירו אותי לתחנת רמת השרון, שם התנדבתי במשמר האזרחי בתקופת התיכון. כדי שלא אתאבד, לקחו ממני את השרוכים, החגורה והשרשרת והכניסו אותי לתא.

בתא ישב על מיטת ברזל בחור צעיר שנראה כמו עבריין קטן. הוא שאל אותי על מה אני עצור. עניתי על חשד לרצח. הוא נבהל! "אוי ואבוי" אמר, תפס את ראשו בידיו וצעק, "מי הכנסתם איתי?!"

תא המעצר בערב, לאחר שהאדרנלין בדם נספג, אני מעיין בספר שוב. אני מגיע לדף תקציר קורות חייך ומגלה שנפרדת מאיתנו בשנת 1995 בגיל 90. בכל מאודי רציתי לשלוח לך דברים אלו וכעת אני תוהה מהי הכתובת ולמי להפנות ואני מבין כעת בעת כתיבת שורות אלו למחרת היום, שהכתובת הינה המקום והמקום הוא גם מושא פנייתי. איזו משמעות נפלאה, תודה.

עוד למדתי מתקציר קורות חייך, שבשנת 1930 בגיל 24, קיבלת תואר דוקטור על העבודה: אינטואיציה בפמנולוגיה של הוסרל. אני קורא בתחתית הדף כי פמנולוגיה = הלוגיקה של התופעות וכי התלמוד הינו דוגמה ליישום השיטה הפנומנולוגית בא ניגשים לתופעה או לטקסט בלי דעה מוקדמת ובאמצאות כלים לוגיים בלבד.

זה נפלא בעיני, זה כמה ימים שאני טוען כנגדם (החוקרים) כי הם שבויים בתזה שאיתה יצאו לדרך וכי כל עובדה או ראיה בכל מקרה, תחזק ולא תפריך אותה.

כשאדם נפטר בביתו, מגיעים שוטרים לבית. המטפל סיפר שאבא נקלע למצוקה ואני סיפרתי שקבלתי טלפון לביתי וטסתי לביתו. שנה לאחר מכן, החוקרים בטעות לא מצאו את שיחת הטלפון והגיעו למסקנה שהמטפל ואני משקרים את אותו שקר וזה סימן שתיאמנו בינינו גרסאות כיוון שאנחנו שותפים לפשע.

כשבועיים לאחר מעצרי נמצאה השיחה בפלט שיחות מהקו השני בבית אבי. אם ישנה שיחת טלפון אז דיברנו אמת ויש אליבי, אכן הייתי בביתי. ניתן היה לצפות שבשלב גילוי שיחת הטלפון, המשטרה והפרקליטות "יעשו חושבים" ויבחנו שמא המטפל פותה למסור הודאת שווא. לבדוק מחדש את הקונספציה ובעיקר להחליף את צוות החקירה שהתרשל התרשלות נוראית.

אך לא כך נעשה. לא עדכנו אותי שנמצאה השיחה שטענו נגדי כי שיקרתי לגביה וגם לא את שופט המעצרים שקודם לכן "הוכיחו" לו כי שיקרתי. במקום זאת, צוות החקירות החל ב"שיפוץ" גרסתו של המטפל. כדי לשתול גרסה מפלילה שבה יש שיחה, לקח להם מספר ימים של חקירות שלא תועדו אך נודעו לנו מכרטיס החבוש של המטפל.

לא עדכנו אותי שנמצאה השיחה שטענו נגדי כי שיקרתי לגביה וגם לא את השופט שקודם לכן "הוכיחו" לו כי שיקרתי. במקום זאת, צוות החקירות החל ב"שיפוץ" גרסתו של המטפל

הפרקליטות התנגדה לבקשתנו לקבל את המסמך, השופט ג'ורג' קרא – שמונה מאז לבית המשפט העליון – ביקש את המקור וזה צילום העותק. מהשוואת הנתונים עם צילומי החקירות, עולה שלפחות בארבע מקרים המטפל הוצא לחקירות שלא תועדו, ואשר דבר קיומן הוכחש על ידי החוקרים בעדותם בבית המשפט.

לאחר שלושה חודשי מעצר באבו כביר, שופט בית המשפט העליון אליהו מצא ז"ל החליט בצעד חריג לחומרת האשמות נגדי, לשחרר אותי למעצר בית.

כך חתמתי את יומן אבו-כביר:

הידיעה על שחרורי הצפוי למעצר בית, עושה לה כנפיים כאן ובחוץ. הספקתי לשלוח מסר ונאמר לי שאתר התמיכה כמעט קורס. נחמד. אני מתרגש מהתגובות של החברים כאן. יש פרגון מהלב, אבל יותר מעניין מכך היא התגובה החוזרת ונשנית, "המקרה שלך נותן לנו תקווה". עד כמה חשובה האמונה במערכת המשפטית, עד כמה חשובה התקווה לאדם שנגרם לו עוול.

בית המשפט העליון ממרום שבתו בירושלים נראה שוב כסנהדרין, כנסת גדולה, ואני חש שאני חלק ממשהו גדול הרבה יותר ממני. אני מנסה לעכל את המשמעות ונדרש שוב לפרשנותו של עמנואל לוינס על הפסוק משיר השירים, "שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אַל-יֶחְסַר הַמָּזֶג; בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים".

על פי לוינס, חשיבותה של סנהדרין כה גדולה, עד שהיא נחשבת כטבורו של העולם, מחוברת כטבור לאם, לכוח עליון, ומוזנת ממנו. התקווה והאמונה הן שמונעות את האנרכיה, שהרי אם אין מוסד צדק שאליו ניתן לפנות, אזי כל דאלים גבר.

כיוון שהיו חייבים להיות איתי 24 שעות ביממה, למעשה גם זוגתי הייתה נתונה במעצר בית. רק לאחר שנה וחצי ועל סף חורבן כלכלי, אפשרו לי לחזור לעבוד ולמזלנו הגדול המנכ"ל מצא לי תפקיד חלופי וחתם על ערבות כמפקח עליי.

במהלך שנות המשפט התחלתי לחקור כיצד יתכן שבמדינת ישראל ניתן להאשים אדם ברצח שלא היה ומה ניתן לעשות כדי למנוע הישנות מקרים כאלו? זה הוביל לכך שהצטרפתי לפעילות התנדבותית לתיקון החוק ולהפחתת מעמד ההודאה, ולמחקר שהפך בהמשך לדוקטורט ולסדרת מחקרים ומאמרים בשם "משפט פלילי בצל המיקוח".

התחלתי לחקור כיצד יתכן שבמדינת ישראל ניתן להאשים אדם ברצח שלא היה ומה ניתן לעשות כדי למנוע הישנות מקרים כאלו? זה הוביל לכך שהצטרפתי לפעילות התנדבותית לתיקון החוק ולהפחתת מעמד ההודאה

כמעט חמש שנים לקח עד שזוכיתי בנובמבר 2007 זיכוי מלא, פה אחד.

כיצד ממשיכים לחיות על פני האדמה שבגדה בך, שהאשימה ורדפה אותך על לא עוול?

התשובה של עמנואל לוינס מפתיעה, "כולם אחראים על הכול ועל כולם וכלפי כולם לפני כולם – ואני (אחראי) לפני כל האחרים".

אני, שניצלתי מהרשעת שווא, אחראי לפני כולם שמקרים כאלו לא יישנו.

בינואר 2008, חודשיים לאחר הזיכוי, עליתי בפעם הראשונה להר הצופים להרצות בפני סטודנטים למשפטים. מאז כמעט מדי סמסטר אני מרצה על כך בבתי ספר למשפטים ברחבי הארץ.

לוינס, אשר ראה את הנולד בשנות השלושים של המאה הקודמת, ופיתח היבט זה של הגותו לאחר המלחמה, מסביר: "להיות אחראי על הכול ועל כולם, פירושו להיות אחראי למרות עצמך" ('תשע קריאות תלמודיות', ע' 140), שכן "האחריות האנושית היא זו המעניקה לחירות משמעות". לוינס משליך זאת על תפקידה של היהדות: "רק הנרדף אחראי על כולם, לרבות על רודפיו" (שם).

היבט פחות ידוע ולא פחות חשוב בהגותו האתית של לוינס הודגש בכנס לציון עשרים שנה לפטירתו, "אמת משפט וצדק בישראל", שנערך ב-2015 בסינמטק ת"א בהובלת ז'ואל ודוד הנסל (נכדו של לוינס) ובהשתתפותי, ואשר הוקדש למאבק למען הפחתת מעמד ההודאה במשפט הפלילי המתנהל שנים ארוכות בארץ והנוגע ישירות לתביעה לצדק החברתי.

ב-1990, בגיל 84, אמר לוינס בראיון לברנאר הנרי לוי, אשר קטע מתוכו הוקרן בכנס:

"המדינה קיימת כדי לתמוך במוסד הזה (המשפט), בשם אחריותי לזולת אני מחויב למין האנושי. המדינה נתבעת על ידי יחידיותו של רעי, להגביל את החסד. בתפילה: "עשות משפט ואהבת חסד" (הנביא מיכה).

פירושו של החסד כאן, הוא אהבה, אהבת האהבה. "הניגוד כאן הוא בין אלה השוחרים מדינה לצורך הצדק לבין אלה השוחרים צדק לשם הבטחת קיומה של המדינה."

אם אני מבין אל נכון, לוינס מציע היפוך תפיסתי באשר ליחס בין המשפט והמדינה, ובמיוחד מדינת ישראל.

כזכור, בתי משפט השלום כונו כך כדי להצביע על מטרתם: להבטיח את שלום המדינה (הממלכה הבריטית). המדינה של תומאס הובס נוצרת כאשר מגבילים את טבעו הזאבי של האדם. לעומת זאת, על פי לוינס תפקיד המדינה הוא להבטיח את שלום הצדק (המשפט).

לוינס אינו רואה את המדינה כתכלית בפני עצמה, אלא כאמצעי להשגת הצדק החברתי. כפי שהסביר הנסל:

"הצדקה נועדה לספק לעניים את צורכיהם, דבר שמהלכה החופשי של הכלכלה אינו מאפשר להם להשיג לעולם. זוהי ההגדרה היהודית לצדק חברתי. לשון אחר, מטרת הצדקה היא ביעור העוני, לא פחות ולא יותר".

בספר 'תשע קריאות תלמודיות' (ע' 83) לוינס כותב כנביא:

"זו ארץ מיוחדת. היא דומה לרקיע. זו ארץ שמקיאה את תושביה, כשהם לא צדיקים. אין ארץ אחרת שדומה לה. הנכונות לקבל ארץ בתנאים אלה, היא הנותנת זכות על הארץ הזאת".

כלומר, לא המשפט שומר על המדינה. שמירת המדינה על "צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" היא היא השומרת עליה.

באשר לי, זו הסיבה שיצאתי לדרך הזו. אם ניתן היה להגיש נגדי כתב אישום על רצח שלא היה, ניתן לעצור בישראל כל אדם ולהגיש נגדו כל כתב אישום.

נכון, זוכיתי זיכוי מלא פה אחד וגם המטפל זוכה, שכן כפי שהשופטים קבעו, אבא נפטר מהמחלה. לאחר מכן אחותי ואני זכינו בצוואה שהייתה מוקפאת במהלך המשפט וכארבע שנים לאחר הזיכוי המדינה פיצתה את זוגתי ואותי.

זוכיתי זיכוי מלא פה אחד וגם המטפל זוכה, שכן כפי שהשופטים קבעו, אבא נפטר מהמחלה. לאחר מכן אחותי ואני זכינו בצוואה שהייתה מוקפאת במהלך המשפט וכארבע שנים לאחר הזיכוי המדינה פיצתה אותי

כמה קרוב הייתי להודות ברצח שלא היה? אינני יודע. מה שברור הוא שאם לא הייתי עומד בלחצים ודבק באמת, לא הייתי נמצא כאן היום בשביל לספר על כך.

האירוניה היא, כפי שגם אמרתי לשופטים, שאמנם מותו של אבי אפשר את העלילה נגדי, אבל דמותו בחייו שמרה עליי. ברגעים הקשים ביותר זכרתי שאבא נהג לומר לי "לא לפחד מהפחד", ואמרתי לעצמי שאם אבי בתקופת מחלתו לא הרים ידיים ולא התייאש, אין לי זכות להישבר.

וזה אחד הלקחים שלמדתי: תמיד ניתן למצוא את הכוחות שטמונים בנו להחזיק מעמד. בייחוד כשאנו מבינים שאנשים תלויים בנו, והאופן שבו אנו מתנהגים מקרין גם עליהם.

על בשרי חוויתי פגמים רבים במערכת המשפט בישראל שלדעתי חייבים תיקון. בא בעת הלב יוצא אל המפגינים החוששים מפני האפשרות של ניצול לרעה של הרפורמה המשפטית. אנשים נפלאים שאכפת להם מהמדינה, כמאמר הביטוי בערבית "אחים שלא מהבטן של אמא שלי", בהם חברי ילדות, חברים ללימודים ולעבודה ואף בתי הבכורה, החבר שלה והחברים שלהם.

מתוך כך אני קורא לכל מי שיכול להוביל להסכמה רחבה שכן כפי שחתמתי את יומן אבו-כביר, "התקווה והאמונה הן שמונעות את האנרכיה, שהרי אם אין מוסד צדק שאליו ניתן לפנות, אזי כל דאלים גבר".

חוקר ומרצה למשפט פלילי. חבר סגל בכיר בחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, ומנהל המכון לבטיחות במשפט הפלילי. מחבר הספר הקבצן השביעי – רשימות מבית המעצר.