בכל שנה בדרך הביתה אחרי עצרת יום-הזיכרון אנחנו עוצרים בבית עלמין ירקון ומניחים דגל כחול-לבן על המצבה של אבא שלי. לא חלל צה"ל, רק לוחם תש"ח, ממקימי המדינה ואוהב הארץ בכל לבו ונשמתו. "חג שמח, אבא", אני אומרת לו. "יומולדת לאהובתך".

בכל שנה באביב מגיע יום הזיכרון, ולמרות עננת העצב השורה על הארץ הקרועה הזאת אתה שומע ציפורים מצייצות בחדווה חסרת בושה כאילו הכל בסדר, כאילו לא תמו חיים צעירים כל כך תחת עצים בוערים בירוק עז בבתי עלמין צבאיים, כאילו לא עלו אליהם עוד משפחות חסרות וקרועות צער.

בכל שנה באביב מגיע יום הזיכרון, ולמרות עננת העצב השורה על הארץ הקרועה הזאת שומעים ציפורים מצייצות בחדווה חסרת בושה כאילו הכל בסדר, כאילו לא תמו חיים צעירים כל כך תחת עצים בבתי עלמין צבאיים

שלווה מתעתעת שורה על בתי העלמין הצבאיים, אפשר לדמות בקלות את הקהל הרציני מתפזר בין העצים לחגוג משהו, אולי לנפנף מעל מנגל או לשחק בכדור עם הילדים או סתם לרבוץ תחת איזה עץ, להקשיב לציפורים ציף ציף, ציף ולחשוב על החיים, לעזאזל, לא משהו מיוחד, סתם חיים. שמונה עד ארבע, בוס מרגיז, ארוחת ערב, מקלחת לילד וטלוויזיה מחורבנת. ציף ציף ציף.

אבל כשמטח הכבוד מפלח את הרקיע. להקת ציפורים נוסקת מהברושים במשק כנפיים מטורף ואני מדמה לראות ציפור צונחת מעבר לגדר בית העלמין. "מי עשה רעש", מבררת פעוטה בזרועות אמה. ברוך בואך למדינה בלחץ, אנחנו במלחמה אינסופית, וגלי צה"ל אומרים שירה, שנה אחר שנה. גם הפוליטיקאים הבלתי נמנעים.

איתנו חברת הכנסת גילה גמליאל, סיפור אמיתי שהתרחש באחת האזכרות, והיא תברבר קלישאות. ליקטתי כמה: "פסעתי בין הקברים", התפייטה הפרלמנטרית, "ושמעתי מהם: ניצחנו, במותנו ציוונו לכם את ה…" השאר אבד ברוח אבל אני מוכנה להישבע שאמרה "חיים" ועוד כמה מילים כמו לא נשכח, נחישות, אויב, עמישראל, צה"ל חזק, ליבנו אתכם, יחד ננצח, אנשים אחים אנחנו, שלום..' לזכותה ייאמר שזה לא רק היא. היא רק המשיכה מה שאמרו לפניה ויאמרו אחריה. זו השיטה וגם היא פורחת שוב ושוב.

ושואל האזרח הקטן את עצמו: מאיזה אשפת מילים שלפתם את המילים הריקות האלה, גבירתי חברת הכנסת וגם אתה אדוני השר. מתי תשתקו כבר, אדוני המלחמות והתירוצים העלובים, מתי תבקשו סליחה על השקרים, האמנם חירשים אתם? האם אינכם רואים?

ושואל האזרח הקטן את עצמו: מאיזה אשפת מילים שלפתם את המילים הריקות האלה, גבירתי חברת הכנסת וגם אתה אדוני השר. מתי תשתקו כבר, אדוני המלחמות והתירוצים העלובים, מתי תבקשו סליחה על השקרים

זה יום עצוב כל כך. הכל עצוב יותר. משנה לשנה עצוב יותר.
כואבת לי המדינה.

על במת העצרת שנערכת מול ביתי בכל יום זיכרון לחללי צה"ל כבר לא ניצב ארון קבורה מעורר חלחלה, שכיכב פעם אחת ויחידה בתפאורת יום הזיכרון ההוא וסולק ממנו חפוי ראש בגלל שגירד בעצביה הרופפים של השכנה העצבנית ממול. היא לא ממש התחברה לנוסח המקאברי של העצרת (נערה מגלמת אם שכולה, שזה בסדר, אבל למה ארון קבורה? הקהל לא יבין?) הבן של השכנה שירת אז ב"אגוז" ושכב פה ושם במארבים בלבנון. אני השכנה אם מישהו שואל.

בשנים הבאות נצבע הקיר שברקע הבמה בפרחי ענק שחורים שחיפו על היעדרו של הארון מהמערכה הראשונה. ארון שלא חדל מאז לירות בכל מערכה ומערכה עד עצם היום הזה, ממלחמת העצמאות דרך מלחמת קדש וששת הימים וההתשה וכיפור ולבנון הראשונה ו(איך לא) השנייה, עד מלחמות עופרת וענן וצוק-אוחתק, אזוב ועצבת, עופרת ודם.
אם מלחמות היו עסק מניב היינו היום אימפריה.

והנה עוד יום עצמאות וגם השנה יהיה מעבר חד וחותך בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שישטוף את הארץ בבכי, לבין שמחת יום העצמאות שתשטוף את הארץ בדמעות שמחה או איך שלא תקראו לזה.

אני לא שם. אני בבנימינה, באזכרה שבבית העלמין הצבאי עם משפחתו של סרן שי שלום כהן מפרדס-חנה. זו כבר השנה ה-22 לנפילתו.

ממלחמת העצמאות דרך מלחמת קדש וששת הימים וההתשה וכיפור ולבנון הראשונה ו(איך לא) השנייה, עד מלחמות עופרת וענן וצוק-אוחתק, אזוב ועצבת, עופרת ודם. אם מלחמות היו עסק מניב היינו היום אימפריה

למחרת חוגגת מדינת ישראל את יום הולדתה.

בבוקר יום העצמאות הים יהיה חלק ויתנוצץ כמו זכוכית בשמש.
מטס של צה"ל יחצה את החוף לצהלת הקהל חשוף הבשר. על הטיילת ירקדו הברסלבים טראנס סהרורי בשבח האמונה מול נשים בלבוש חלקי, ומדינת ישראל כולה תהיה על גחלים ועשן יתאבך מעליה ויעלה בין טורי המכוניות שיסעו ויחנו ועמם עדר מתפזר ללא רועה. וריח הבשר הצלוי ידבק בעיר ורפתות שלמות יעלו באש ולולים ייטבחו לתפארת המדינה. ואנשים יאמרו איש לרעהו: מוכרחים להיות שמח.

עוד מעט יכסו הזיקוקים את השמיים מעל לגג שלי והמנחה יצעק באקסטזה: "מזל טוב למדינה שלנווו". ואפילו אבא ואמא שלי שישבו פעם ב"משען" יחד עם שאר מקימי המדינה הזאת ושרו בעיניים מצועפות: "היו זמנים, אז במשלט ישבנו. היו זמנים, לחמנו ואהבנו", אפילו הם כבר אינם. ואיפה המדינה, אני שואלת.

עכשיו דבר אין להכיר, על המשלט יושבת עיר, כמו שאמר המשורר, ועל העיר עפות יונים, כמו שאמר עוד משורר, ואף אחת מהן אינה יונת שלום. המדינה עוד חיה אבל היונה מתה. גם את זה אמר המשורר שמת השבוע. וחברו הסופר שלפני שבוע מת גם הוא. כולם ימותו בסוף, עובדה, אפילו בארץ נהדרת אמרו.

אחים שלנו, חלאס עם "אנשים אחים אנחנו". ספרו את זה למפגינים שעמדו תחת ביתו של נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס אהרון ברק וצעקו לו "חבל שלא עמדת מול כיתת יורים בגרמניה".

עכשיו דבר אין להכיר, על המשלט יושבת עיר, כמו שאמר המשורר, ועל העיר עפות יונים, כמו שאמר עוד משורר, ואף אחת מהן אינה יונת שלום. המדינה עוד חיה אבל היונה מתה. גם את זה אמר המשורר שמת השבוע

אנשים אחים עלק. שחררו, יש לנו אחות. היא בת 75 והיא עייפה ודאוגה וכואבת, יש בקרבה אוהבים עד כלות ושונאים בדם והם אוחזים איש בצוואר רעהו. תגידו לה יום עצמאות שמח.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת