ראש ממשלת ספרד ונשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי – שמאגד את כל המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות בעולם – פדרו סנצ'ס, זכה לקיתונות של ביקורת בעקבות סרטון תמיכה קצר במאבק הדמוקרטי נגד ההפיכה המשפטית.

סנצ'ס העלה בדבריו על נס את ערכי החופש, השוויון, הצדק והדמוקרטיה – והדגיש את העובדה כי מדובר ב"ערכים שאיננו יכולים להתייחס אליהם כמובנים מאליהם ושעלינו לקדם ולהגן עליהם על בסיס יום־יומי". שר החוץ אלי כהן הגיב בתקיפות וטען כי מדובר בעוד ניסיון התערבות בענייניה הפנימיים של ישראל וקבע קטגורית כי אף גורם זר "לא יחליט בשביל הציבור בישראל".

המנהיג הספרדי הוא לא הראשון שזוכה לגינוי רועם. תגובות דומות נשמעות תדיר מצד דוברי הקואליציה על כל הסתייגות בנוגע לתוכנית ממשלת הימין "על מלא" שהועברה – פומבית או באופן פרטי – על־ידי כמעט כל מנהיג דמוקרטי מאז השבעת הממשלה לפני ארבעה חודשים.

גם ראש ממשלת בריטניה רישי סאנק ונשיא צרפת עמנואל מקרון זכו ליחס דומה. לצדם ברשימה נמצאים גם קנצלר גרמניה אולף שולץ, נשיא גרמניה פרנק־ואלטר שטיינמאייר – וראשי דמוקרטיות ותיקות אחרות באירופה, באוסטרליה, בדרום־מזרח אסיה, באפריקה ובמדינות אמריקה.

ראש ממשלת ספרד פדרו סנצ'ז (צילום: AP Photo/Virginia Mayo)

הדחייה החד־משמעית מצד ישראל של כל רמז – ולו הקטן ביותר – לביקורת חיצונית כלפי מדיניותה בחודשים האחרונים מריחה כמו תמהיל של צביעות ותבוסתנות

תשומת לב מיוחדת מופנית גם לכל התלבטות או שאלה מצד אישים אמריקאים (שרובם ידועים כתומכי ישראל מובהקים), שמגיעים בעיקר מהמפלגה הדמוקרטית – ובראשם הנשיא ג'ו ביידן. האם ישראל מנסה לבנות חומה בצורה בינה לבין הקהילה העולמית? גם אם התשובה היא לא – היא עושה עבודה טובה מאוד בכיוון זה.

הדחייה החד־משמעית מצד ישראל של כל רמז – ולו הקטן ביותר – לביקורת חיצונית כלפי מדיניותה בחודשים האחרונים מריחה כמו תמהיל של צביעות, חוסר פרודוקטיביות ותבוסתנות. ההשלכות לכך לא פחות מהרסניות.

הדו־פרצופיות האופיינית לגישתה של ישראל כלפי התערבות חיצונית ניכרת בכל מקום. בעוד תומכי הקואליציה מתרעמים לנוכח ביטויי אי־הנחת הרכים ביותר מבחוץ, שליחיה בחו"ל – החל מהמסנגרים על ה"רפורמה" המשפטית מטעם עצמם, דרך נציגי הקואליציה ועד לראש הממשלה עצמו – מנסים ללקט תמיכה בכל מקום שניתן למצוא ומפרסמים זאת בהרחבה בתקשורת.

המנהיגים הישראלים יוצאים מגדרם כדי להשיג פוטו־אופ עם פוליטיקאים אוהדים (ראש ממשלת איטליה ג'ורג'יה מלוני, למשל) או לחלץ התבטאות חיובית מצד ידידים לא־ליברליים ותיקים כמו ויקטור אורבן ההונגרי וכמה משכניו במרכז אירופה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו עם ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן במסיבת עיתונאים בירושלים, 19 בפברואר 2019 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit, Pool)

המנהיגים הישראלים יוצאים מגדרם כדי להשיג פוטו־אופ עם פוליטיקאים אוהדים (ראש ממשלת איטליה ג'ורג'יה מלוני, למשל) או לחלץ התבטאות חיובית מצד ידידים לא־ליברליים ותיקים כמו ויקטור אורבן ההונגרי וכמה משכניו במרכז אירופה

הם גם מטפחים בהתמדה יחסים עם שליטים אנטי־דמוקרטיים בעליל ברחבי העולם (בהם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, נשיא ברזיל לשעבר ז'איר בולסונרו, כמה מהרודנים הסמכותניים ביותר באפריקה ולאחרונה גם עם מנהיגיהן של רפובליקות מרכז־אסיאתיות, שאינן ידועות בנטיותיהן הדמוקרטיות).

מאמצי הממשלה לחזק את התמיכה בה בקרב חוגי מתנגדיו של ביידן – בייחוד בלב המפלגה הרפובליקאית – בולטים במיוחד (ראו את הכבוד שהוענק למועמד הרפובליקאי הפוטנציאלי לנשיאות רון דה־סנטיס וליושב ראש בית הנבחרים קווין מקארתי).

בכל המקרים הללו – וברבים אחרים – נשמע מסר דו־משמעי רם וברור. מעורבות זרה בענייניה של ישראל המחזקת את הממשלה – מבורכת; כל דבר אחר נדחה מכול וכול. אולם, יחסים בינלאומיים הם לא מסלול חד־סטרי. ישראל לא יכולה לאחוז בחבל בשני קצותיו. או שהיא חלק מהקהילה העולמית, ומתנהגת בהתאם, או שהיא מובילה את עצמה לבידוד עצמי מזהיר בזירה הבינלאומית.

אפילו הגורמים האוטרקיים ביותר בממשלה (בייחוד איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', שמאמינים שישראל יכולה וצריכה לסמוך רק על עצמה) אינם עיוורים לחלוטין ליתרונות התמיכה הבינלאומית. גם הם, כמו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שעד לאחרונה נהנה מנגישות בינלאומית רחבה, מבינים כי הם זקוקים למשענת חיצונית.

.בן גביר בסיור בשוק מחנה יהודה (צילום: Olivier Ftoussi/Flash90)

יחסים בינלאומיים הם לא מסלול חד־סטרי. ישראל לא יכולה לאחוז בחבל בשני קצותיו. או שהיא חלק מהקהילה העולמית, ומתנהגת בהתאם, או שהיא מובילה את עצמה לבידוד עצמי מזהיר

החשיבות האסטרטגית של היחסים עם ארה"ב אינה נעלמת מעיניהם, גם לא הצורך בכריתת בריתות עם שותפות במרחב האזורי (מצרים, ירדן והשותפות ל"הסכמי אברהם"). הסכנות המוחשיות שמציבות איראן ובעלות בריתה הופכות קשרים כאלה לחובה.

אם לא די בשיקולים הביטחוניים כדי להדגיש את הנקודה הזאת, הרי שהשיקולים הכלכליים הופכים את הצורך בקשרי גומלין למשכנעים יותר. לחץ עצום הופעל כדי למנוע שינוי בדירוג האשראי הישראלי של מודי'ס, והניסיון להמעיט במשמעות של הורדת התחזית מחיובית ליציבה לא מנע בריחת הון (לרבות של חברות ישראליות) לקרקע יציבה יותר במקומות אחרים.

לנוכח האינפלציה הגואה וההסלמה המדאיגה ביוקר המחיה במדינה – הדאגה המיידית העיקרית של רוב הישראלים כיום היא מעליית ריבית נוספת. אולם, כמו בחזית הביטחונית, תגובת הממשלה, שרחוקה מלהרגיע את החששות, מחבלת במטרה.

כל זאת ברקע ההתבטאויות התוקפניות (והיוזמות הקונקרטיות) כלפי איראן; החזית הצפונית הבלתי יציבה של ישראל; וכן האופי הפופוליסטי של המדיניות הכלכלית הניאו־ליברלית הקיצונית הנדרשת כדי לשמור על שלמות הקואליציה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו לוחץ את ידו של יו"ר בית הנבחרים של ארה"ב קווין מקארתי בכנסת, 1 במאי 2023 (צילום: יונתן זינדל, פלאש90)

בעלי בריתה ותומכיה הקרובים ביותר של ישראל מבטאים בגלוי את הסתייגויותיהם. ראשית, הם מודאגים לא רק בנוגע לשיקול הדעת העומד מאחורי פעילותיה של ישראל בזירה הכלכלית והביטחונית, אלא הם גם חוששים מההשלכות.

בין אם מקבלי ההחלטות הנוכחיים בישראל אוהבים זאת או לא, בעלי בריתה של המדינה מותחים קו ישיר בין הנסיגה הדמוקרטית לכיבוש המתמשך ולשאיפות הסיפוח

שנית, הם קושרים בין השינויים החותרים תחת הדמוקרטיה הישראלית לבין אמינותה של המדינה כשותפה מהימנה. התרופפות הבסיס הערכי של הבריתות הללו מותירה אינטרסים משתנים תדיר כבסיס היחידי לשיתוף פעולה בעתיד.

בין אם מקבלי ההחלטות הנוכחיים בישראל אוהבים זאת או לא, בעלי בריתה של המדינה מותחים קו ישיר בין הנסיגה הדמוקרטית לכיבוש המתמשך ולשאיפות הסיפוח מצד מרכיבי הקואליציה. שילוב המגמות הללו אכן מדאיג. אין סיבה להניח שהדפוס הזה ישתנה בנסיבות הנוכחיות, אף שישנם סימנים לכך שנתניהו מתחיל לשקול אותן.

אזרחי ישראל (במיוחד אלה שיש להם כישורים שניתן לשווק בחו"ל) לוקחים את העניינים לידיים ומנצלים את הדרכונים הזרים שלהם לצורך רילוקיישן. תלותה של ישראל במדינות אחרות מאז הקמתה רק מדגישה את האבסורד בטענה שאם תצטרך היא תוכל להסתדר בכוחות עצמה. אף מדינה חפצת חיים אינה יכולה לעשות זאת היום.

לכן, קודם כל, הגישות הסותרות של ישראל כלפי העולם החיצוני מזיקות לה עצמה. הן אינן עולות בקנה אחד עם רבים מיסודותיה האינטלקטואליים, התרבותיים, ההיסטוריים והמוסריים. מגילת העצמאות, המסמך המכונן של ישראל, מדגישה את השילוב הלא תמיד פשוט בין עקרונותיה היהודיים והאוניברסליים.

הפגנה בתל אביב נגד המהפכה המשפטית, אפריל 2023 (צילום: Avshalom Sassoni/Flash90)

תלותה של ישראל במדינות אחרות מאז הקמתה רק מדגישה את האבסורד בטענה שאם תצטרך היא תוכל להסתדר בכוחות עצמה. אף מדינה חפצת חיים אינה יכולה לעשות זאת

ישראל עומדת על זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בתוך מסגרת נורמטיבית הכוללת מחויבות לחופש, צדק ושלום, ומבטיחה שוויון זכויות גמור לכל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת, לאום, מוצא או מגדר.

במשך שנים רבות היסודות היהודיים והדמוקרטיים של המדינה היו שלובים זה בזה באופן הדוק, אם כי הפרדוקסים הגלומים בקשר הזה התעצמו אחרי כיבוש השטחים הפלסטיניים ב־1967.

הדילמות שמציבות 56 שנות הכיבוש והאפליה המערכתית נגד אזרחיה הערבים העמיקו את הפער בין שני המרכיבים הללו. החיכוך ביניהם גבר אף יותר בשנים האחרונות והגיע לשיא עם הקמתה של הממשלה הנוכחית, שרוב חבריה הם חסידי תורת ארץ ישראל השלמה.

תומכי הקואליציה מעדיפים עליונות יהודית על כל השטח על פני ערכים דמוקרטיים בסיסיים, בעוד הציבור הפרו־דמוקרטי הרחב, המגוון והעיקש רואה בדמוקרטיה הישראלית את אבן היסוד לקיום המדינה. הזרמים המנוגדים משפיעים גם על היחסים עם יהודי התפוצות, שבעבר תמכו בישראל הן כביטוי לזהותם היהודית והן כמקור לגאווה בשל נטיותיה הליברליות.

שלט בהפגנה נגד ההפיכה המשפטית (צילום: קרן סער)

ההתנגשות בין המקורות היהודיים של המדינה ובין אלה האוניברסליים הביאו את הפער בין ישראל ליהדות העולם לנקודת רתיחה עם הרכבת הממשלה הקיצונית המוּנעת על־ידי גורמים דתיים־משיחיים. כפי שתיאר זאת בכישרון רב שאול מגיד במאמרו באתר 972+, יהודי התפוצות בחרו עד כה להמעיט בחשיבות הזרם הפונדמנטליסטי בפוליטיקה הישראלית ולהתעלם ממרכזיותו.

אלה שלא ויתרו על ישראל עד כה נאלצים לבחור כעת בין המשך התמיכה באותה ישראל שמייצגת את הזהות שלהם לבין מתן גיבוי לישראל האחרת, שמגלמת את ערכיהם

אלה שלא ויתרו על ישראל עד כה נאלצים לבחור כעת בין המשך התמיכה באותה ישראל שמייצגת את הזהות שלהם לבין מתן גיבוי לישראל האחרת, שמגלמת את ערכיהם. רובם בוחרים להגדיר מחדש את הקשר שלהם לישראל על־ידי התמיכה במחנה הדמוקרטי ובהתנגדות למה שהם מקווים שהוא תקלה גזענית זמנית.

העימותים שהתרחשו לאחרונה בקונגרס הציוני העולמי ובכינוס הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה בארץ הם רק קצה הקרחון. הדבר מותיר את יהודי העולם, כמו רבים ממקביליהם הישראלים, בבעיה קשה: אם הם עקביים, עליהם להודות כי ישראל לעולם לא תוכל להיות נאמנה לערכים הומניסטיים כל עוד היא שולטת על עם אחר בניגוד לרצונו.

התהליכים הללו מעלים שאלות יסוד בנוגע לצורתה ולאופייה של ישראל. הם גם מחייבים הערכה מחודשת לא רק של בסיס הקשרים בין היהודים בישראל ומחוצה לה אלא גם לגבי הגדרת היהדות במאה ה־21.

מיצג מחאה נגד המהפכה המשפטית: מגילת העצמאות על מחלף 471 בקריית אונו, 4 במאי 2023 (צילום: ברק דור)

ליברלים שנאבקים עם הדילמות הללו מפתחים ביטויים שונים של יהדות שמתיישבים עם הערכים שלהם, ושעשויים להרחיק אותם עוד יותר מישראל. קבוצות שמרניות יותר נוטות לפירושים משיחיים שתמיד היו קיימים בהיסטוריה היהודית, וכוללים רעיונות אפוקליפטיים חזקים.

הרעיון שישראל יכולה לנקוט מדיניות של בידוד מכוון הוא שגוי מן היסוד, צבוע, מטעה, בלתי מציאותי ופזיז – ומהווה מסלול בטוח לקריסה קולקטיבית

אם הממשלה תלך בעקבות הקיצוניים, ישראל לא תהיה לא יהודית ולא דמוקרטית – והעולם היהודי יצטרך להגדיר את עצמו שוב מחדש. הרעיון שישראל יכולה לנקוט מדיניות של בידוד מכוון הוא שגוי מן היסוד, צבוע, מטעה, בלתי מציאותי ופזיז – ומהווה מסלול בטוח לקריסה קולקטיבית.

המיתוס הזה לא יכול להחזיק מים ולו לדקה. אין פירוש הדבר שזה לא יכול לקרות. השאלה איננה אם ממשלות זרות יכולות להשמיע את דעתן בנוגע לישראל או לא – הן עשו וימשיכו לעשות זאת. הנעלם העיקרי הוא האם קובעי המדיניות בישראל יקשיבו למסרים האלה.

אם ישראל תתעלם מריבוי הקולות הבוקעים מממשלות החולקות השקפה דומה, הם ידחקו את ישראל בדיוק למעמד המנודה ששום מדינה אינה יכולה להרשות לעצמה. הזמן קצר – והבחירה, על כל המשתמע ממנה, עדיין נתונה בידיהם של כל יושבי הארץ.