האירוויזיון הוא תחרות פוליטית, וגם שנים של ניסיונות לטשטש או להכחיש את העובדה הפשוטה הזו על ידי איגוד השידור האירופי (EBU) לא הצליחו להסתיר זאת.

ואכן, הפוליטיות של האירוויזיון באה לידי ביטוי היטב גם בתחרות בשבוע שעבר. החל מהופעתם של המלך צ'רלס ורעייתו קמילה בסרטון שהוקרן בטרם נפתח חצי הגמר הראשון (מה שמבטא את החשיבות הלאומית והגלובלית של התחרות כאירוע מדיה מרכזי), דרך הביצוע המרגש ל-Ordinary World בקטע האמנותי שהתייחס ישירות למלחמה באוקראינה עם וידאו ארט יצירתי במיוחד שהציג את סבל האזרחים במדינה, ועד להצבעה עצמה. הצבעה זו לעולם אינה חפה מפוליטיקות גושיות, מבריתות בין מדינות (שלום, שוודיה וחברותיה הסקנדינביות), וגם מהתעלמות מכוונת במתן הנקודות של מדינות אחדות לחברותיהן (לנצח נזכור את אפס הנקודות של טורקיה ל"חי" של עפרה חזה ב-1983, מה שברגע האחרון הכתיר את לוקסמבורג כמנצחת הגדולה).

הפוליטיות של האירוויזיון באה לידי ביטוי גם בתחרות האחרונה. החל מהופעת המלך צ'רלס ורעייתו קמילה בסרטון, דרך הביצוע ל-Ordinary World שהתייחס ישירות למלחמה באוקראינה, ועד להצבעה עצמה

ואמנם, ישראלים רבים הביעו פליאה מהצלחתה הכבירה של נועה קירל להתברג במקום השלישי המכובד, למרות תנאים לא פשוטים בכלל של מתיחות ביטחונית קשה בין ישראל לבין ארגוני הטרור ברצועת עזה.

העניין עם האירוויזיון הוא שהוא תמיד מתקיים בחודש מאי, וחודש מאי, מה לעשות, הוא חודש עתיר אירועים ביטחוניים כאן אצלנו – פסח, החגים הלאומיים, יום הנכבה, יום ירושלים, צעדת הדגלים ועוד. רבים ודאי זוכרים את המחאות האלימות סביב הגדר ברצועת עזה בסמוך לניצחונה של נטע ברזילי בתחרות ב-2018. אפילו כשהאירוויזיון התקיים פה בתל אביב ב-2019, מספר ימים בודדים לפני כן עפו כאן במרכז הארץ עשרות ומאות רקטות, מה שגרם לחשש אמיתי מפני ביטול התחרות.

במילים אחרות, המתיחות הביטחונית סביב האירוויזיון הפכה בשנים האחרונות כמעט לנתון פתיחה קבוע שאיתו האמן או האמנית הישראלים צריכים להתמודד, נוסף על המתח וההתרגשות הגדולים ממילא של כל אמן ממעמד של במה בינלאומית גדולה.

טענה נוספת של לא מעט ישראלים היא שישראל שנואה בעולם, ולכן סיכוייה בתחרות הם בדרך כלל נמוכים בהשוואה למדינות אחרות. טענה זו קיבלה את הכותרת המפורסמת: האנטישמיות באירוויזיון. אפשר לומר בזהירות שהטענה אינה מחזיקה מים: ככלל ישראל היא בין המדינות המצליחות בתחרות (מדורגת שביעית בטבלת ההצלחות ההיסטורית), היא ניצחה ארבע פעמים, אירחה את התחרות שלוש פעמים, ומאז שנת 2015 סטטיסטיקת העלייה לגמר שלה כמעט מושלמת.

מיכאל בן דוד, נציג ישראל בשנה שעברה שלא העפיל לגמר, אמר ש"הרגיש את האנטישמיות" בתחרות באיטליה. שימו לב שהטענה לאנטישמיות עולה תמיד כאשר הנציג הישראלי נכשל כישלון חרוץ. כשאנחנו מצליחים (וזה קורה, מסתבר, לא מעט), הטענות הללו נשארות בחדר העריכה (או בחדר הגרין רום של התחרות).

הטענה לאנטישמיות עולה תמיד כאשר הנציג הישראלי נכשל כישלון חרוץ. כשאנחנו מצליחים (וזה קורה לא מעט), הטענות הללו נשארות בחדר העריכה (או בגרין רום של התחרות)

במילים אחרות, האמירה לגבי הפוליטיקה של האירוויזיון, בין אם אנחנו קושרים אותה לנושאי ביטחון ומדיניות חוץ ובין אם אנחנו קושרים אותה לשנאה אינהרנטית כלפי ישראל שקיימת כביכול באירופה, היא אמירה מורכבת. ברור שיש השפעות לא מבוטלות של היבטים לא ענייניים ולא רלוונטיים שכאלה בהצבעה לשירים בתחרות, גם מצד הקהל וגם מצד חבר השופטים. אבל, וזה אבל חשוב, כשהשיר מוצלח, כשהאמן מוכשר, כשהנמבר "מפציץ" (ונועה שלנו בהחלט הפציצה) – ישראל, בדיוק כמו כל מדינה אחרת בתחרות, מצליחה, עולה לגמר, מתברגת גבוה בטבלת הנקודות, ולעתים אף מנצחת את התחרות. אז כן, יש פוליטיקה באירוויזיון, אבל הביצוע עולה על הפוליטיקה. כל השאר זה תירוצים.

ד"ר גילעד גרינוולד הוא חוקר תקשורת ותרבות פופולרית בבית הספר לתקשורת, אונ׳ בר-אילן.