ארבעה פוסטים הקדשתי כדי להראות לכולנו שהמצב אבוד. בשניים מהם הראיתי שאין מסלול שיוביל את המרחב בין הירדן לים למציאות יציבה והוגנת לשבעה מיליון פלסטינים ולשבעה מיליון יהודים. בשני הפוסטים האחרים הראיתי שאין מסלול לעצירת קריסת הסולידריות חברתית ואת ההתפרקות החברתית הכוללת.

בחרתי את שני הנושאים האלה כי בהם נקל להוכיח שאין פתרון. אבל ישנם עוד גורמי קריסה שאפשר להתווכח על הסיכויים לפתור אותם. למשל, מערכת החינוך הישראלית שקורסת אל תוך עצמה. למשל, שתי אוכלוסיות מרכזיות בישראל, החברה הערבית והחברה החרדית, שתרומתן להתפתחות הכלכלית החיונית של המדינה היא נמוכה במיוחד.

ישנם גורמי קריסה נוספים שספק אם אפשר לפתור, כמו מערכת החינוך הישראלית שקורסת אל תוך עצמה או תרומתן הנמוכה של החברה הערבית והחברה החרדית להתפתחות הכלכלית החיונית של המדינה

ואני בטוח שאתם חושבים על עוד גורמי קריסה מאיימים. האם אנחנו רוצים לגדל ילדים ונכדים במדינה שיש בה סממנים משמעותיים של אפרטהייד? האם אנחנו רוצים לגדלם במדינה לא יציבה שאין בה סולידריות חברתית?

אז מה עושים כשהכול קורס וכשאין פתרון? כמובן, יהיה קשה לכעוס על מי שיחליט למלט את בני משפחתו מכאן. אבל לטובת אלה שנשארים, ננסה להציע כיוון. הרבה אופטימיות לא נוכל לייצר, אבל נציע סיכוי, הזדמנות, כיוון, שיכולים להתפתח עם קצת מזל למשהו טוב.

בואו נדמיין את עצמנו בצרפת באביב 1941. חלפה כמעט שנה מאז הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת שמשמעותו העניינית הייתה חיים בצרפת הכבושה בידי גרמניה הנאצית.

לכל בר דעת היה ברור שזה לא עומד להשתנות. לכל בר דעת, צרפתי או צופה מן הצד, היה די ברור שהסיפור האירופי ייגמר, במקרה הטוב, בשביתת נשק בכל אירופה שבה צרפת וחלקים גדולים מאירופה הם חלק מהכיבוש הנאצי לדורי דורות.

למזלנו, ביוני גרמניה פלשה לברית המועצות ומצאה את עצמה מול אויב חדש. ולמזלנו בדצמבר היפנים תקפו את פרל הרבור, וארצות הברית, שהכריזה עד אז על "ניטרליות", הצטרפה תוך ימים בודדים גם היא למערכה כנגד גרמניה הנאצית ושותפותיה.

אז מה עושים כשהכול קורס וכשאין פתרון? לטובת אלה שנשארים ננסה להציע כיוון. הרבה אופטימיות לא נוכל לייצר, אבל נציע סיכוי, הזדמנות, כיוון, שיכולים להתפתח עם קצת מזל למשהו טוב

בואו נדמיין את עצמנו באמצע המאה ה-19 במדינה דרומית כלשהי בארצות הברית. מסביבנו מעל שלושה מיליון עבדים שחורים, ולמרות שבצפון ארצות הברית יש התנגדות עזה לעבדות, אין שום סיכוי סביר שזה יגרום למדינות הדרום, התלויות כלכלית בעבדות, לבטל אותה. העבדות אתנו לפחות למאה שנה נוספות, יגיד לעצמו כל בר דעת.

ואמנם, לא הייתה דרך לצפות את מה שקרה ב-1861 והוביל למלחמה עקובה מדם שהסתיימה בניצחון שאינו ברור מאליו, של מדינות הצפון ובביטול העבדות.

התיאורים האלה פשטניים במקצת, ואני בטוח שהיסטוריונים מנוסים יבקשו לתקן כמה פרטים ויתווכחו על אחרים. אבל המסר ברור – כשמדובר במערכות מורכבות וכאוטיות, יכולת הניבוי שלנו היא מוגבלת ביותר, גם כשנדמה לנו שישנה ודאות במהלך ההיסטורי. למעשה, הבנת המגבלות שלנו בניתוח והבנת המציאות ובהערכת תהליכים עתידיים היא אחד השינויים המחשבתיים המשמעותיים שעבר העולם המערבי במאת השנים האחרונות.

במהלך המאה התשע-עשרה תפיסה מרכזית הייתה שבחסות המחקר, הרציונליות והנאורות נוכל עם הזמן להבין כיצד עובד המוח, למצוא תשובות מוסריות חד-משמעיות לכל סוגיה כבדת משקל ולשלוט במזג האוויר, ברעידות האדמה ובתהליכי העתיד.

אך מאז בכל התחומים – מתמטיקה, פיזיקה, מדעי החיים, מדעי החברה, ההיסטוריה והפילוסופיה – למדנו שיש מגבלות תיאורטיות ומעשיות ליכולתנו לשלוט במציאות ולנבא את העתיד, אפילו בטווח הקצר. למדנו שלעיתים קרובות מאוד, אירועים בלתי צפויים יכולים לשנות את תמונת ההווה והעתיד גם אם הם קטנים.

למדנו שיש מגבלות תיאורטיות ומעשיות ליכולתנו לשלוט במציאות ולנבא את העתיד, אפילו בטווח הקצר. למדנו שלעיתים קרובות אירועים בלתי צפויים יכולים לשנות את תמונת ההווה והעתיד, גם אם הם קטנים

להופעת האירועים האלה אנו קוראים "הפצעה", ובלועזית, emergence. יחד עם שותפתי, ד"ר ארנה שמר, אפילו הצענו גישה חדשנית לפיתוח ולבינוי קהילה שמבוססת על ניצול מופעי הפצעה שכאלה, Emergence-based Approach, ובעברית, "הגישה ההפצעתית".

אולי את כל זה אפשר להגיד בצורה פשוטה יותר, במשפט שמיוחס לעתים קרובות לבן-גוריון: "בארץ ישראל, מי שלא מאמין בניסים הוא לא ריאליסטי". ולענייננו, זה אומר שלמרות שהמסלול הדטרמיניסטי הנראה לעין בין הירדן לים מוביל לאבדון – יש סיכוי שיקרו אירועים בלתי צפויים, קטנים או גדולים, שישנו את המסלול הזה משמעותית.

עצוב להגיד, אבל רבים מהאירועים הלא צפויים האלה יכולים להחמיר את המצב – רעידת אדמה משמעותית או מלחמה גרעינית במזרח התיכון. אבל יש סיכוי גם להפתעות חיוביות, כפי שראינו במקרה של דרום ארצות הברית באמצע המאה התשע-עשרה ובצרפת ב-1941.

יש גם סיכוי שבדרך לסוף הטוב יהיה רע מאוד במשך שנים ארוכות – מלחמת אזרחים עקובה מדם (באמריקאית היו כשש מאות אלף הרוגים) או מלחמת עולם איומה. זה הכי אופטימי שיש לנו, מצטער.

אז יש מקום לאופטימיות זהירה שמבוססת על התקווה לנס, להפצעה חיובית. האם זה אומר שכל מה שצריך לעשות זה לחכות? מסתבר שלא.

עצוב להגיד, אבל רבים מהאירועים הלא צפויים האלה יכולים להחמיר את המצב – רעידת אדמה משמעותית או מלחמה גרעינית במזרח התיכון. אבל יש סיכוי גם להפתעות חיוביות

בפוסט הבא, בעזרת הארייט (שאותה נכיר בהמשך) ובעזרת גיבורים אחרים, נציע דרכי פעולה מתאימות.

ד"ר חגי אגמון־שניר ייסד וניהל במשך מעל עשרים שנה את המרכז הבין-תרבותי לירושלים, עוסק בפיתוח קהילה רב-תרבותית ומלמד באוניברסיטת בר-אילן.