חג הפסח כאן וסביבי לא מעט אנשים רומזים – אנחנו נשבור את הכלים. בגלל חוק החמץ, ובעצם, גם אם הוא לא היה עובר, אנחנו נכניס חמץ לבית החולים. ולא רק כדי להאכיל את אבינו החולה, אלא גם כדי להראות את החמץ לכולם במחלקה. חלק מדברים על כך שיפזרו קמח במסדרונות או במיון.

לגבי רבים, זוהי ונטילציה ובפועל הם לא יעשו כלום. אבל עדיין מדובר באנשים שרובם ככולם רואים את עצמם כהגונים, וכעת שבירת הכלים הזו לגיטימית בעיניהם.

חלק מדברים על כך שיפזרו קמח במסדרונות או במיון. לגבי רבים זוהי ונטילציה, ובפועל הם לא יעשו כלום. אבל עדיין מדובר באנשים שרובם ככולם רואים את עצמם כהגונים, וכעת שבירת הכלים הזו לגיטימית בעיניהם

מבחינתם החרדים והדתיים הלאומיים כבר לא "אחים" והסולידריות החברתית מתה. אין מבחינתם כל רצון לחפש מתווה מוסכם והוגן לבית חולים שמכיל שומרי כשרות ולא שומרי כשרות.

התופעה הזאת היא תמונת הראי של השנאה שאנו רואים בקבוצות אחרות לאשכנזים, לחילונים, לליברלים וכמובן לססססמולנים. אנסה להמשיג את התופעה בעזרת מושגים מתחום הקהילתיות.

נראה שההמשגה הקהילתית ממחישה את חומרת הקריסה של הקהילה ושל החברה הישראלית ואת אי הפיכות התהליך. אבל נשאיר שבב אופטימיות ליום שאחרי החרפת המשבר, ונציע מה נוכל לעשות אז, בתקווה שיוותרו כאן כוחות לשיקום.

החברה הישראלית, כמו רוב החברות המערביות, היא חברה רב-תרבותית, המורכבת משלל זהויות מגוונות עם אידיאולוגיות, ערכים, צרכים ויכולות מגוונות. במשקפיים של אנשים המתמחים בקהילות רב-תרבותיות, ישנם ארבעה מרכיבים, שככל שהם מתחזקים, הקהילה יציבה יותר ובריאה יותר.

המרכיבים הם: שותפות קהילתית, דמוקרטיה עמוקה, רב-תרבותיות עמוקה ומחויבות לכללי הוגנות אוניברסליים חיוניים. המרכיבים מזינים זה את זה, כך שחיזוק כל אחד מהם מחזק גם את האחרים. לצערנו, גם ההפך הוא נכון – ככל שאחד המרכיבים נפגע, גם האחרים נחלשים.

הפעם אתמקד רק במרכיב השותפות, ואראה בעזרתו את עצמת השבר החברתי בישראל. בפוסט הבא אוסיף את המרכיבים הנוספים ואראה כיצד קריסת כל אחד מהם מאיצה את קריסתם של האחרים.

שבירת הכלים בעניין החמץ היא תמונת הראי של השנאה שאנו רואים בקבוצות אחרות לאשכנזים, לחילונים, לליברלים וכמובן לססססמולנים. אנסה להמשיג את התופעה בעזרת מושגים מתחום הקהילתיות

מרכיב השותפות הקהילתית

מסתבר שלכל חברה וקהילה מערבית רב-תרבותית ישנה קבוצה הגמונית, ולצידה קבוצות נוספות שאינן כאלה. לא אעסוק כאן בשאלה מי היא הגמוניה ומי לא. אתמקד במה שנקרא לו "תודעת הגמוניה", בשונה מ"תודעת מיעוט".

לעיתים יש הלימה בין התודעה הזו למציאות, אבל לא בהכרח. מה שמעניין אותנו הוא שמיעוט תופס את עצמו כמי שצריך לדאוג לעצמו בלבד, וכך גם החברה כולה תופסת אותו. חבר כנסת ערבי אמור לדאוג לערבים, חבר כנסת חרדי צריך לדאוג לחרדים, חבר כנסת מקהילת יוצאי אתיופיה ידאג לבני קהילתו. זוהי תודעת המיעוט. אנו מופתעים כשאלה מפגינים סולידריות עם קבוצות אחרות או עם כלל החברה.

לעומת זאת, על אלה שנתפסים, בעיני עצמם ובעיני החברה כולה כשייכים לקבוצת ההגמוניה, מוטלת האחריות לדאוג לכולם. אם יקום חבר כנסת חילוני-אשכנזי ויצהיר שתפקידו לדאוג לחילונים האשכנזים, אנו נקרא לו פריווילג גזען. ואמנם, בחברה הישראלית עוד מלפני קום המדינה התפתחה תודעת הגמוניה, שמבוססת על אשכנזים לא אורתודוקסים המקורבים למפא"י ולנגזרותיה. במשך שנים רבות הם חיו בתחושת "בעל הבית".

הקבוצה הזו עברה בעשרות השנים האחרונות שינויים התפתחותיים מעניינים, וכיום ניתן לקרוא לה "קבוצת המאמינים בדמוקרטיה ליברלית" (תפיסה שהמפא"יניקים הוותיקים הכירו רק מקריאה ביקורתית של כתבי זאב ז'בוטינסקי, או אפילו מכתבי תיאודור הרצל).

כך או כך, "תודעת ההגמוניה" חייבה את אלה להיות אחראים לסולידריות הישראלית, לבניית השותפות בין חלקי החברה, להיות הדבק המלכד, או במילים אחרות – לפתח את מרכיב השותפות הקהילתית מבין הארבעה שהצגנו לעיל.

לכל חברה וקהילה מערבית רב-תרבותית ישנה קבוצה הגמונית, ולצידה קבוצות נוספות שאינן כאלה. לא אעסוק כאן בשאלה מי היא הגמוניה ומי לא. אתמקד במה שנקרא לו "תודעת הגמוניה", בשונה מ"תודעת מיעוט"

אולם יש כאן סתירה פנימית. כדי לבנות שותפות, חיוני שלכל מרכיבי הקהילה תהיה תחושת אחריות משותפת לקהילה ותחושת בעלות משותפת על הקהילה. זה לא עובד כאשר יש הגמוניה שהיא "בעלת הבית", והאחרים אינם כאלה.

לכן בכל העולם המערבי ההגמוניה מפתחת סולידריות על ידי כך שהיא נותנת מכוחה ומעוצמתה לקהילות מיעוט כדי שהן ירגישו שותפות לקבלת ההחלטות, לאחריות ולבעלות. בכל מדינות המערב דבר זה נעשה באופן שבו ההגמוניה עדיין מצליחה לשמור על מקומה כי, מה לעשות, יש לה האינטרסים שלה; היא דבק מלכד, אבל גם די מסריח.

ישראל היא ככל הנראה הדמוקרטיה המערבית היחידה שבה נעשה הניסוי המפחיד שבו חברי קבוצת ההגמוניה מאבדים את תודעת ההגמוניה, ומפתחים תודעת מיעוט. זה התחיל כבר בשנת 1977, עם לידתו של הביטוי "גנבו לי את המדינה", אבל התפתח מאז באיטיות עד שכיום ההבנה חלחלה עמוק לתודעה של חברי "ההגמוניה הישנה".

כעת, כמו כל מיעוט אחר, הקבוצה הזו מנסה לשמר את כוחה ולהשיג נתחים בהשפעה על החברה כולה. המאבק על בית המשפט העליון הוא דוגמה משמעותית לכך. כמו כל קבוצות המיעוט האחרות, גם ההגמוניה הישנה מדברת על סולידריות. אבל כמו כל קבוצות המיעוט האחרות, בשם הסולידריות היא תובעת רק מהאחרים לוותר, וזו אינה התנהגות אופיינית של הגמוניה.

עם הפיכת ההגמוניה הישנה לקבוצת מיעוט, ניתן היה לקוות שתקום הגמוניה חדשה שתחליף אותה. אך קל לראות שכל הקבוצות המועמדות לתפקיד ההגמוניה החדשה, נמצאות עדיין עמוק בתודעת מיעוט.

ישראל היא כנראה הדמוקרטיה המערבית היחידה בה נעשה הניסוי המפחיד, בו חברי קבוצת ההגמוניה מאבדים את תודעת ההגמוניה ומפתחים תודעת מיעוט. זה התחיל ב-1977, עם לידת הביטוי "גנבו לי את המדינה"

לדוגמה, אפשר היה לצפות שהקבוצה הדתית-לאומית תפתח תודעת הגמוניה: הרי היא הצמיחה מתוכה לאחרונה ראש ממשלה; בקואליציה החדשה של שנת 2023, היא במידה רבה "בעלת הבית"; בקרב הפיקוד של כוחות הביטחון היא משמעותית ועוד.

בפועל השיח המגיע ממנה הוא שיח קורבני של מיעוט מדוכא שנלחם עם האינטרסים שלו בלבד. היא לא מוכנה לשלם בוויתורים למען הסולידריות ולמען בניית לכידות, וזה מעיד על היעדר תודעת הגמוניה בקרבה. מרכיב השותפות הקהילתית חיוני לפיתוח ולקיום קהילה רב-תרבותית בריאה ובת-קיימא. כשהחברה בנויה רק ממיעוטים שמתקוטטים על העוגה למען צורכיהם, ואינם חוששים מפגיעה במיעוטים האחרים, השותפות הזו נפגמת מיום ליום.

אנחנו לא רואים כיום באופק שום מנגנון שיבנה את השותפות הקהילתית בחברה הישראלית, אם באמצעות התגבשות של הגמוניה חדשה, או בדרכים אחרות. למעשה, היכרות עם שלושת המרכיבים האחרים בבניית קהילה רב-תרבותית תמחיש את חומרת הקריסה, אבל את זה נשמור לפוסט הבא.

ד"ר חגי אגמון־שניר ייסד וניהל במשך מעל עשרים שנה את המרכז הבין-תרבותי לירושלים, עוסק בפיתוח קהילה רב-תרבותית ומלמד באוניברסיטת בר-אילן.