"הכיבוש", שומעים השכם והערב פעילי הגוש נגד הכיבוש משותפיהם למחאה הכללית, "זה נושא מאוד מאוד חשוב. בזה אנחנו אתכם לגמרי. אבל למה עכשיו? אתם הורסים! מרחיקים ימנים! חכו לאחרי שתתבטל הרפורמה. זה לא רלוונטי עכשיו. יש קדימויות. נושאים אחרים יכולים לחכות".
הטיעון הזה מופרך מכל מיני סיבות. אחת המרכזיות בהן היא שמאחורי המאמץ לסרס את בג"ץ עומד הרצון המופרע, האנטי-מוסרי וגם האנטי-בטחוני של נערי הגבעות שהגיעו לבית המחוקקים, לבסס את הכיבוש ולהרחיב את מפעל ההתנחלויות.
להרחיבו לכדי סיפוח כולל בפורמט של מדינת אפרטהייד טוטלית, דכאנית ורצחנית. מדינה כפי שרוצה אותה כנראה המשיח, שצפוי להקדים את הגעתו בעקבות המהלך.
הטיעון שהכיבוש אינו רלוונטי כרגע מופרך. אחת הסיבות היא שמאחורי מאמצי סירוס בג"ץ עומד הרצון המופרע, האנטי-מוסרי והאנטי-בטחוני של נערי הגבעות שהגיעו לבית המחוקקים – לבסס את הכיבוש
אז איך מאבק בסיבה (הישירה והמתמשכת) ל-X, במצב מורכב ככל שיהיה, יכול להיות לא רלוונטי למאבק באותו X? לאלוהי הלוגיקה הפתרונים.
אולי הכשל הלוגי נובע מהשימוש במילה "כיבוש". הבעייתיות כאן אינה סמנטית, בהחלט מדובר בכיבוש. הבעייתיות היא ש"הכיבוש", כשהוא נאמר כך, הוא אינו אלא נושא. כזה שיתפוס את מקומו בתור לצד שאר הנושאים שיש לטפל בהם רק אחרי שננצח.
"נושא הכיבוש" אינו דומה בעיני רוב אנשי המחאה למען הדמוקרטיה לפרקטיקות אחרות. למשל להדרת נשים. האם הנשים הצועדות באדום בקפלן גם הן זוכות לביקורות כמו "אתן צודקות כמובן, מעמד האישה זה נושא מאוד חשוב. אבל למה עכשיו? עכשיו נאבקים ברפורמה. המאבק שלכן צריך לחכות, קודם ננצח"? נראה שלא. המאבק בהדרת הנשים נמצא בחזית המחאה, כמעט שם נרדף למאבק למען הדמוקרטיה.
כך גם לגבי המחאה הלהטב"קית. אין מה לקנא בפגיעות שבני ובנות הקהילה הזו סופגים על בסיס יומיומי בחזיתות אחרות בחיים, אך ספציפית בחזית המחאה – קיומם שם הוא ברירת מחדל מבורכת. הדגל שלהם לא נתלש מידיהם, הם לא מואשמים בטיפשות וגם לא בבגידה. גם הם, במאבק עיקש ומוצלח, הצליחו כבר להירשם בתודעה הציבורית-הליברלית כמי שמגיעות להם זכויות אדם ושהדמוקרטיה חשובה גם כדי להגן עליהן.
אבל "הכיבוש" – זה לא אותו דבר. מהכיבוש מי כבר נפגע? לא נשים או גייז, אנשים ממש מהסוג שאנחנו מכירים. מהכיבוש נפגעים אולי כמה ניזוקים משנית פה ושם, ובעיקר מי שבדיעבד מתבררים תמיד כמחבלים, מי שאין ספק שהיה מגיע להם, כך נמסר מדובר צה"ל.
האם הנשים הצועדות באדום בקפלן גם הן זוכות לביקורות כמו "אתן צודקות, מעמד האישה זה נושא חשוב. אבל למה עכשיו? עכשיו נאבקים ברפורמה"? נראה שלא. כנ"ל לגבי המחאה הלהטב"קית
במצב העיוורון הישראלי הנוכחי יש כנראה צורך לחזור לבסיס ולהזכיר שהכיבוש איננו "נושא". שהכיבוש חל על בני אדם. שאנחנו הורגים אותם במאותיהם (113 רק מתחילת השנה, על-פי נתונים של OCHA OPTQ ו-Quds News Net). גם עיתונאים. גם אנשי רפואה. גם ילדים. גדל כמה קילומטרים מפה דור שלם של ילדים עם פוסט-טראומה קשה.
צריך להזכיר שילדים נעצרים, באותם תנאים שבהם נעצרים שם בגירים. שיושבים בכלא אנשים, חודשים ושנים, בלי משפט. שבתים נהרסים כי נבנו בלי אישור במציאות שבה אין אישורים.
שבתקופה האחרונה מתבצע טיהור אתני דה-פקטו בדרום הר חברון, כשתושבי הכפרים לא יכולים לשאת עוד את אלימות המתנחלים המגובה על-ידי צה"ל. מתנחלים עושים פרעות ולא נעצרים. ועוד ועוד ועוד.
כבר מזמן אי אפשר להצדיק את רוב מה שקורה בשטחים בצורכי הביטחון של הציבור הישראלי. להפך. התנחלויות הולכות ומתרחבות, משאבים עצומים של הצבא משמשים להגנה עליהן, תוך דיכוי של הפלסטינים, שזועמים.
"הצבא וההתיישבות חד הם", אמר בזמנו מח"ט שומרון בנאום רשמי. צה"ל הקים את גדוד "ספר המדבר", גדוד של נערי גבעות משולחי רסן הפועל באזור. חיילי הצבא מאחלים הצלחה לפורעי חווארה לפני פעולתם. יותר מזה? מה לא ברור? איפה התרומה לביטחון? ואיך זה רק "נושא"?
אלו פשעי מלחמה שצריך לעצור כאן ועכשיו.
הכיבוש איננו "נושא". הוא חל על בני אדם שאנחנו הורגים במאותיהם 113 רק מתחילת השנה. גם עיתונאים. גם אנשי רפואה. גם ילדים. גדל כמה קילומטרים מפה דור שלם של ילדים עם פוסט-טראומה קשה
אני רוצה לחשוב שהציבור הליברלי שבקרבו אני חיה לא חולק רעיונות עם התנועה הכהניסטית. אני רוצה לחשוב שהסיבה שהוא לא מזדעק מרה נגד המתרחש בחצר האחורית שלו היא שהוא לא שם לב למידה שבה תודעתו נהייתה כה סלקטיבית בסינון העוולות החודרות אליה. וזאת בעקבות שנים של הדרה ודה-הומניזציה מכוונת שנעשתה לציבור הפלסטיני.
שנים שמוחותינו כבר מקשרים בין המילה "פלסטיני" למילה "מחבל". שנים שפוליטיקאים ואנשי תקשורת מנסים להשכיח מאתנו את ההקשר הרחב של ההתנגדות הפלסטינית האלימה, של הפיגועים, ומסתירים מאתנו את מעשי החבלה והרצחנות הישראליים כלפי האוכלוסייה הפלסטינית.
מנסים גם להשכיח מאתנו את הציבור הגדול של הפלסטינים שרק רוצים לשרוד את היום ולא להזיק לאף אחד. ושוכחים להזכיר שאספקת מים, למשל, דהיינו הזכות לחיים, מגיעה לכולם.
למה מלבד כמה עשרות שמאלנים המכונים רדיקלים, אנשים בכלל לא יודעים על כפרים שבהם אנשים חושבים פעמיים כמה מים לשתות, גם בימים של ארבעים מעלות חום, כי נמנעת מהם גישה למים?
בקעת הירדן, מחסום בקעות 40 מעלות בצל, שער סגור – אין מים. הצבא הכי מוסרי בעולם, מונע מים מקהילות שלמות. אצל אדוני הארץ במאחזים הלא חוקיים ובהתנחלויות, המים בברזים זורמים ובריכות השחיה מלאות בצהלות ילדים.#שיגרע_של_פלסטינים#כיבוש_אכזר@ahimlaneshek1 @Hofshi_Israel pic.twitter.com/eGJfrujUvw
— מסתכלים לכיבוש בעיניים (@Mistaclim) June 12, 2023
למה בתקשורת לא מספרים לנו על זה? מאותה סיבה שבחדשות 12 לא דיווחו על מותו האיום של מוחמד תמימי בן השנתיים מאש חייל צה"ל. ועל מה שעשה צה"ל לאחר הלווייתו.
מאותה סיבה שלא מדווחים על נטישת עין סמיה – על אנשים שעלו לרכבים ועגלות ונסעו אל הלא נודע כי לא יכולים היו יותר עם ההתעללויות. כי הפלסטינים לא נתפסים כאן כבני אדם שמגיעות להם זכויות בסיסיות.
למה מלבד כמה עשרות שמאלנים המכונים רדיקלים, אנשים בכלל לא יודעים על כפרים שבהם אנשים חושבים פעמיים כמה מים לשתות, גם בימים של ארבעים מעלות חום, כי נמנעת מהם גישה למים?
הדרת הפלסטינים, הדה-הומניזציה שלהם, חוסה תמיד תחת השמיכה הביטחוניסטית. נוח. תחת השמיכה הזו אין ביקורת. כל ירייה, מעצר, חיפוש הם בהכרח חלק משירות משמעותי של הילדים המדהימים של כולנו, הרי, ולכן בהכרח משמעותיים לביטחוננו.
ומי יגיד שלא? הדרג הצבאי הבכיר, זה הגורס ש"הצבא וההתיישבות חד הם"? זו מלכודת. מלכודת שמטמינים משיחיסטים גזענים, ואנחנו שולחים את ילדינו לתוכה. בדמעות התרגשות על תרומתם למדינה.
מצער לחשוב שלהדרת הפלסטינים תושבי השטחים יש הרבה במה להתקנא בהדרת הנשים, בהדרת להטב"ק, בימים אלו. אפילו בגל הרציחות המחריד בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל. לפחות יש במחנה הליברלי מי שמזדעזעות ומזדעזעים מכל אלו.
התחרות הזו מפלצתית לחלוטין, כמובן, ברוח ימים אלו, ועדיין – אי אפשר שלא להיחרד מכך שכשרשת שופרסל מוחקת פנים של נשים יש חרם. עצומה. תוך יומיים-שלושה רשת שופרסל חוזרת בה והכותרות חוגגות "המחאה ניצחה", אבל כשכפרים פלסטיניים שלמים, כפרים של חקלאים ורועי צאן, צריכים לנדוד כי לתינוקות שם כואב מדי מהגז המדמיע בעיניים – דממה.
אני באמת רוצה לחשוב שהציבור הליברלי שבקרבו אני חיה לא חולק רעיונות עם התנועה הכהניסטית. שמדובר באי-התפכחות מאינדוקטרינציה ביטחוניסטית ותו לא. אבל ההתעלמות מפשעי המלחמה הישראליים בשטחים הכבושים בימים אלה כבר הופכת את ההבחנה ללא רלוונטית.
הדרת הפלסטינים, הדה-הומניזציה שלהם, חוסה תמיד תחת השמיכה הביטחוניסטית. נוח. תחת השמיכה הזו אין ביקורת. כל ירייה, מעצר, חיפוש הם בהכרח חלק משירות משמעותי של הילדים המדהימים של כולנו
ההבחנה הופכת ללא רלוונטית כש"הדגלים השחורים" לא רוצים שתתקיים במסגרת המחאה הצעדה לציון 56 שנים לכיבוש; כשמנהיגיהם מבקשים במפורש מהדוברים על במת קפלן לא להזכיר את הכיבוש; כשבמשך 23 שבועות של מחאה הם מצליחים בזה ובשום נאום בקפלן המילה לא הוזכרה.
ההבחנה הופכת ללא רלוונטית כשעשרות אלפי מפגינים צועקים בגאון, באקסטזה, ברחובות, "מדינת ישראל תישאר דמוקרטיה", תוך התעלמות ממיליוני נתינים של המשטר שאין להם כל דרך להשפיע עליו, וגם למחות על מצבם הם לא יכולים, כי צה"ל דואג להעלות כל הפגנה בתמרות גז ואש.
כשכל זה קורה – זו הכחשה מכוונת של המציאות. וכשהמציאות מוכחשת אין בעיה לדחות את העיסוק ב"נושא הכיבוש" לאחר כך ואין בעיה להמשיך לבצע פשעי מלחמה מחרידים.
פעם, בימי העיתונים המודפסים והטלוויזיה הממשלתית, יכול היה הציבור להתנער מפשעים שביצעה ממשלתו ולומר שלא הייתה לו דרך לדעת. זה לא נכון היום. מי שמוכן לדעת יכול לעקוף את ההתקרנפות של רוב התקשורת הממוסדת ולעקוב ברשתות החברתיות אחרי פעילות ופעילים שמפרסמים את מה שרואות עיניהם, אחרי פרסומים של ארגונים, של עיתונות עצמאית.
לא לדעת זו לחלוטין בחירה. מי שבוחרת להיחשף, מלמד הניסיון, כבר אין לה ממש דרך חזרה מהשתתפות במאבק למען זכויות האדם של הפלסטינים ונגד הכיבוש. זה עד כדי כך ברור כשיודעות. כשיודעים.
אם מפגיני קפלן באמת רוצים דמוקרטיה, אין להם ברירה אלא לגעת בשורש הכאב. בשורש הבעיה. אפילו אם הם לא יודעים איך אפשר לפתור את הפלונטר הישראלי-פלסטיני. אפילו אפילו אם הם חושבים שכרגע אין מוצא מקיום שלטון צבאי בשטחים הכבושים.
עשרות אלפי מפגינים צועקים בגאון, באקסטזה, "מדינת ישראל תישאר דמוקרטיה", תוך התעלמות ממיליוני נתינים חסרי השפעה על המשטר, וגם למחות על מצבם אינם יכולים, כי צה"ל מדכא את הפגנותיהם
עד שדרישה להגנה על זכויות האדם של הפלסטינים בשטחים האלו לא תיכלל במחאה, עד שלא תהיה התארגנות לחרם על מוצרי ההתנחלויות, עד שהמחאה הזו לא תגיע ברבבות מפגיניה, המגדירים עצמם ליברלים ושוחרי זכויות אדם, מימין ומשמאל, אל מול משרדי המנהל האזרחי בשטחים בדרישה לעצור את גיבוי צה"ל להתרחבות מפעל ההתנחלות המשיחי ולדאוג לזכויות האדם הבסיסיות של הפלסטינים – עד אז היא תמשיך להיות אירוע נרקיסי. אירוע שמצטלם יפה, אבל הסתירה הפנימית העצומה שבמסגרתה הוא מתנהל מגחיכה אותו עד היסוד. מגחיכה גם בעיני העולם, ובעיקר – הופכת אותו לכזה שלא יכול לחולל את השינוי היסודי שהוא מבקש, על פניו, לחולל.
אפרת בן-ברק עוסקת בפיתוח כלי מיון והערכה לאקדמיה, אמא לשניים ואקטיביסטית פוליטית. עוסקת ביחסי הדת והמדינה ובעוולות הכיבוש.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כל הכבוד! משהו שהיה צריך להיכתב ולהתפרסם זה מכבר.
נקודה בקשר למחאה: כל עוד המחאה לא תכיר בבעיית הכיבוש ולא תכלול את הכיבוש בדרישותיה, כל איומיה יהיו איומי סרק, בלוף שייחשף באמצעות מבצע בעזה. ובעצם המחאה לא תוכל להציב אלטרנטיבה לביטחוניזם, שהוא מחלתן של כל המפלגות כרגע.
וואו, קשוח מאד!
גם אני חי בהדחקה רוב הזמן. – קשה להישאר מודע לעובדה שכמעט מידי יום יש אירוע כזה או אחר של אלימות מתנחלים כלפי שכניהם הפלסטינים – יידוי אבנים או ירי על חקלאי שיצא למסיק הזיתים שלו או תחזוקה שוטפת של מטע או חלקה…, הצקות ויידוי אבנים על ילדות וילדים בדרכם לביה"ס, ועוד ועוד… – כי להיות מודע פוגע בשפיות…
הרבה פעמים כשאנחנו צועדים וצועקים "ישראל לא תהיה דיקטטורה" אני חושב לעצמי *"תהיה?"* – היא הרי כבר דיקטטורה לבני אדם רבים כל כך, פלסטינים רבים כל כך…
והרי זה מה שאימרתו של הכומר נימלר מהתקופה הנאצית "כשלקחו את הקומוניסטים לא צעקתי כי לא הייתי קומוניסט, כשלקחו את הסוציאליסטים לא צעקתי כי לא הייתי…, כשלקחו את היהודים לא צעקתי…" רוצה ללמד אותנו… – שכשאנחנו מתחילים להסכים להחרגה של חלק מהאזרחים או התושבים מתוך משטר זכויות האזרח והאדם הדמוקרטי, אנחנו מנסרים ומחלישים ומקעקעים את הענף שאמור ברגע האמת להגן על כל אחד מאיתנו משרירות לב פוטנציאלית של רשויות השלטון …