במהלך השבועות האחרונים גוברת הציפיה, שלא לומר התשוקה, של רבים לראות את משטרת ישראל מפעילה יד קשה נגד מתנגדי ההפיכה המשפטית בישראל ומכניסה רבות ורבים מהם לחדרי המיון של בתי החולים (שהרי זוהי תוצאתו המיידית של אותו טיפול "ראוי" במפגינים).
לטענתם של אלה, המפגינים הינם קבוצה "מפונקת" ו"פריווילגית", הזוכה ליחס מפנק ומקל מידי השוטרים. ישראל הראל, בטור דעה שפורסם ביום שישי האחרון, מצטרף לאותה מקהלת מלינים וטוען כי אותה אפליה, אותה אכיפה בררנית "קיימת גם בימי ממשלת 'הימין על מלא' במערכת המשפט ואכיפת החוק כלפי מתנחלים, חרדים, אתיופים ומיעוטים אחרים".
הראל מצטרף למלינים על יחס המשטרה למפגינים וטוען כי האפליה, האכיפה הבררנית, "קיימת גם בימי ממשלת 'הימין על מלא' במערכת המשפט ואכיפת החוק כלפי מתנחלים, חרדים, אתיופים ומיעוטים אחרים"
כמו דוברים אחרים מהימין – מיקם הראל את המחנה שלו, לצד חרדים, אתיופים ומיעוטים אחרים. הראל, כאמור לא היה היחיד, גם בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר, מי שמכירים היטב את מערכת החוק מצידה השני, מיהרו לבכות על מר גורלם של המתנחלים.
התעוזה, שלא לומר החוצפה, של הראל להעמיד את המחנה שלו בשורה אחת עם האוכלוסיות המקופחות ביותר בישראל, למשל העדה האתיופית, חושפת דואליות מוכרת מאוד בשיח של הציונות הדתית: שליטה על עוד ועוד מוקדי כוח תוך תפיסה עצמית של אוכלוסייה מקופחת, של קהילה שכל עמדות הכוח נמנעו ממנה.
בעזרת רטוריקה כפולת פנים זו, הפכו מי שהתמקמו להם בנוח בעמדות כוח בקטר הרכבת למי שמצליחים במקביל גם ליילל על כך שלא נותנים להם לעלות על אותה רכבת עצמה.
נתחיל מהעובדה הפשוטה. המתנחלים הם מיעוט, למעשה מיעוט בתוך קבוצת מיעוט. הם מהווים חלק קטן מתוך תנועת מיעוט גדולה יותר, הציונות הדתית, שרובה אינו חי ופועל מעבר לקו הירוק וחלקים בה אף מתנגדים עקרונית למפעל ההתנחלות.
על אף שוליותם המספרים, המתנחלים רחוקים מלהיות מקופחים. החל מסוף שנות השבעים, במקביל לצמיחתן של ההתנחלויות הראשונות, החלה פועלת הנהגת המתנחלים, ובהצלחה רבה יש לומר, למקם את בניה ובנותיה בעוד ועוד מוקדי כוח: צבא, אקדמיה, המערכת הפוליטית והתקשורת ולכולנו זכורה קריאתו של אורי אורבך משנת 1987 "הטובים לתקשורת" שעודדה והעניקה לגיטימציה לאותה הסתערות על מוקדי הכוח.
התעוזה, שלא לומר חוצפה, להעמיד את המתנחלים בשורה עם האוכלוסיות המקופחות ביותר בישראל כמו העדה האתיופית, חושפת דואליות מוכרת בשיח הציונות הדתית: שליטה על מוקדי כוח ותודעה עצמית של קיפוח
כיום, ארבעה עשורים לאחר שמהלך זה החל, קשה לחשוב על סקטור בישראל שנהנה מכל כך הרבה הטבות ותגמולים. מדינת הרווחה שנעלמה כאן, חיה וקיימת מעבר לקו הירוק.
אכן, היו מקרים של אלימות משטרתית נגד מתנחלים ואנשי ימין, אבל מי שהקימו מפעל שלם של התיישבות תוך עבירה על החוק, כדאי שיהיו קצת יותר זהירים כאשר הם מתלוננים על אכיפה בררנית.
עמונה, הוזכרה שוב ושוב. אכן, בעמונה הפעילה המשטרה כוח רב כנגד המפגינים. המשטרה, וצריך גם את זה להזכיר, נתקלה שם בהתנגדות אלימה במהלכה נפצעו עשרות שוטרים.
פינוי כפר דרום: משך אירוע – 1 יום
מספר שוטרים פצועים – 31, חיילים פצועים – 29
נשפכה חומצה על כוחות הביטחוןפינוי עמונה: משך אירוע – 1 יום
מספר שוטרים פצועים – 23
הכוחות נרגמו באבניםמחאה נגד ההפיכה המשטרית:
משך אירוע עד כה – 189 ימים
מספר שוטרים פצועים – 0 pic.twitter.com/ma4GDgbr2L— הקיפוד (@kipodist) July 9, 2023
על כך יש להוסיף שגם קבוצות אחרות, כגון מפגינים המזוהים עם השמאל, נתקלים באלימות משטרתית וצבאית כאשר הם מפגינים נגד הכיבוש. הסבל מאלימות משטרתית אינו בשום צורה פריווילגיה השמורה אך ורק לימין.
מעל לכל, בולט במאמרו של הראל העיוורון המוסרי המאפיין את הציונות הדתית. הפתרון לאכיפה בררנית של המשטרה אינו, כמובן, הגברת השימוש באלימות נגד כל הקבוצות כולן, אלא תביעה שההכלה של המשטרה תיושם גם כלפי קבוצות אחרות, כגון אתיופים, חרדים וערבים (אותם מכנה הראל בכינוי המשונה "מיעוטים אחרים", שהרי ככל הנראה בעיניו אין הם ראויים להיות מצויינים בשמם המפורש) ושהאלימות המשטרתית תטופל בחומרה בכל פעם בו היא מופעלת ללא קשר לזהותם ומוצאם של המפגינים.
אין חולק על כך שיחסה של משטרה לאזרחים קשורה במעמדם של אותם האזרחים. אבל, כמו שראינו מספר פעמים, גם אזרחים פריווילגים סופגים את נחת זרועה של המשטרה. יש גם לקוות שבעתיד נדע כולנו לעמוד בסולידריות לצידם של כל מי שייפגעו מאלימות משטרתית. בחירתו של ישראל הראל להשוות את המתנחלים עתירי הזכויות, הכספים ועמדות הכוח לאחת הקבוצות המוחלשות בישראל, העולים מאתיופיה, אינה מעידה על דאגתו לאותה קבוצה אלא לבורותו המחלטת בדבר מצבה.
מעל לכל, בולט העיוורון המוסרי המאפיין את הציונות הדתית. הפתרון לאכיפה בררנית של המשטרה אינו הגברת השימוש באלימות נגד כל הקבוצות, אלא תביעה שההכלה של המשטרה תיושם גם כלפי קבוצות אחרות
ישראל הראל אינו רוצה לשפר את מצבם של יוצאי אתיופיה. הוא גם אינו חרד כמובן למצבם של ערביי ישראל (ובטח לא לאלו הגרים מעבר לקו הירוק, שלבניית ישובים על אדמתם הוא הקדיש שנים רבות מחייו). הוא רוצה להשתמש בהם לצרכיו ותו לא. שהרי בפעם הבאה שיוצאי אתיופיה ייצאו להפגין למען זכויותיהם הסיכוי שבן גביר, סמוטריץ' או ישראל הראל, נציגי ההתנחלויות המקופחות, יעמדו לצידם הוא נמוך מאוד.
גיא בן-פורת הוא פרופסור למדע המדינה, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. הוא כותב על תהליכי שלום, משטרה ומיעוטים, ועל יחסי דת-מדינה. חילוני, אבל מאמין בהפועל באר שבע
חיים וייס פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. ספרו האחרון "ספרים מחוקים" יצא לאור בהוצאת אפרסמון.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו