כששואלים אותי מה אני עושה בימים אלה אני מיד עונה, כנראה מתוך אינסטינקט, שאני חלק מהמחאה בנס ציונה. אם צריך, אני מפרט קצת יותר על פועלי שם. השאלה העוקבת היא למה דווקא בנס ציונה?

אני יודע שהתשובה כי שם אני גר וזה מאוד קרוב לא מספקת אף אחד. את התשובה האמיתית אפשר למצוא בשבוע החמישי לתחילת המחאה. אז אחרי ארבעה שבועות שבהם הייתי בהפגנות בקפלן הגעתי להפגנה בנס ציונה. זאת הייתה הפגנה שונה לחלוטין מהפגנות הענקיות והמרכזיות בקפלן. היו שם רק אלף איש שאת חלקם אני מכיר ומזהה.

עדיין לא הייתה שם מערכת הגברה רצינית אבל היו שם מלא אנשים טובים עם דגלים להגנה על המדינה ומטריות להגנה מפני הגשם. הייתה רק דוברת אחת, חברת כנסת חדשה ולא מוכרת מהאופוזיציה אבל זה לא היה משנה. המפגינות והמפגינים לא באו בשביל נאומים חוצבי להבות אלא כי הם חייבים, פשוט חייבים. באותו רגע, נזכרתי שגם לי יש חוב כלפיהם.

המפגינות והמפגינים בנס ציונה בשבוע החמישי לתחילת המחאה לא באו בשביל נאומים חוצבי להבות אלא כי הם חייבים, פשוט חייבים. באותו רגע, נזכרתי שגם לי יש חוב כלפיהם

תחילת החוב הייתה אז בימים הסוערים של הפגנות בלפור נגד ראש הממשלה המסית והמסוכן עם מספר כתבי אישום. מוקד ההפגנות בנס ציונה הוא ממש מתחת לבית שלי. ולצערי, בכאב עצום, היה אסור לי לקחת חלק עם המוחים במאבקם ההרואי. הסיבה לכך היא שברוב תקופת המחאה הייתי לובש מדים. במשך חמש שנים הייתי עובר לידם ויודע שכמפקד וחייל בצבא העם אני צריך לאכסן את דעותיי הפוליטיות עד אשר אשוב להיות אזרח.

אבל אי אפשר היה להתעלם ממה שקורה במוקד ההפגנות. בנס ציונה הקימו מפגיני הימין סטארט אפ חדש "ופורץ דרך"- שלטים של מטה הימין עם הכיתוב שמאלנים בוגדים". עצם המחשבה ששלטים מסיתים ומפלגים כאלה לא רק חוקיים אלא גם מונפים מתחת לביתי קרעה את ליבי.

בהמשך המחאה היו מקרים בהם מפגיני הימין המוסת תקפו באלימות את מפגיני המחאה, וכמאמר השיר המוכר "לא יכולתי לעשות עם זה כלום". ליבי המשיך לדמם מהידיעה כי מפגינות ומפגינים המבוגרים ממני, שחלקם בגיל הוריי ומעבר, עומדים שבוע אחרי שבוע ונאבקים, ואני הצעיר לא יכול.

אז, ממש אז, הבנתי שאני חייב להם.

הימים עברו, ממשלת השינוי הוקמה וגם אני עברתי שינוי. ממפקד בקבע שמסור לצבא הגנה לישראל השתניתי ושבתי להיות אזרח. וכמו שכולם יודעים, ממשלת השינוי לא החזיקה זמן רב ומיד הבנתי שקרב נוסף להגנת הזהות הדמוקרטית בפתח.

מוקד ההפגנות בנס ציונה הוא ממש מתחת לבית שלי. ולצערי, בכאב עצום, היה אסור לי לקחת חלק עם המוחים במאבקם ההרואי. הסיבה לכך היא שברוב תקופת המחאה הייתי לובש מדים

לאחר ההפסד הכואב בבחירות 2022 לגוש הימין המשיחי והקיצוני, הבנו כולנו כי המציאות עומדת להשתנות ועומד להיות רע ואפילו רע מאוד. אבל אז קרה דבר שלא ציפנו לו, המחנה המוכה והמדמם קם על רגליו והקים תנועת מחאה ענקית ויוצאת דופן, ובמשך עשרות שבועות אותו מחנה שהוספד רבות נלחם על המדינה שלו.

מיד אחרי ההפגנה הראשונה שלקחתי בה חלק בנס ציונה החלטתי שכאן יהיה מוקד הפעילות המחאתית שלי. בקבוצות הוןאטסאפ (הרבות יש לציין) של המחאה צירפתי את מאמריי השונים והצטרפתי לדיונים שם. וממש מיד פנתה אלי אחת ממארגנות ומנחות המחאה והציעה לי להצטרף לקבוצת מארגני המחאה. אני מניח שכבר כל הקוראים מבינים שעניתי מיד כן.

בפגישה הראשונה ראיתי דמויות שאני מכיר וגם דמויות חדשות. כל המארגנים הם שועלי מחאות בעלי ניסיון רב ומוכח. הם עברו דבר אחד או שניים. הקבוצה שהוקמה אז בימים של מחאת בלפור שבה לתחייה עם כוחות חדשים וסכנה איומה שאורבת בפינה.

אבל אז קרה דבר שלא ציפינו לו, המחנה המוכה והמדמם קם על רגליו והקים תנועת מחאה ענקית ויוצאת דופן, ובמשך עשרות שבועות אותו מחנה שהוספד רבות נלחם על המדינה שלו

תחומי האחריות חולקו ומיד התחלנו לעבוד. לחלק ממארגני המחאה יש ניסיון רב בעולם המדע ולכן אשתמש בביטוי מעולמם – התחילה להיווצר כימיה בנינו.  שיהיה ברור, את הבדלי הגילאים, התפישות וגם את הכרת השפה העברית על בוריה אי אפשר לפספס, אבל זה לא היה הדבר העיקרי. כשאתה חש בסכנה זה לא משנה מי השותף שלך כל עוד שיש לך אחד כזה.

השותפים שמצאתי הם אנשים שיודעים דבר אחד או שנים על העולם. חלקם באים עם אידיאולוגיות שונות ממני ולא מעט פעמים יש ויכוחים אידאולוגיים ואסטרטגיים נוקבים. אבל החלטנו שלא משנה מה אנחנו לא שוברים את הכלים. המטרה, מבחינתנו, למנוע את חורבן הזהות הדמוקרטית-ליברלית של מדינת ישראל, היא מעל לכול ואם צריך לבלוע צפרדע או שניים אנחנו עושים את זה.

המחאות המקומיות שונות לחלוטין מהמחאה המרכזית בקפלן. לא רק הכמות עושה את ההבדל. כשנס ציוני מגיע למחאה בנס ציונה, מיד הוא רואה שם לא מעט אנשים שהוא מכיר, שאתם חלקם הוא לא ציפה לראות בהפגנות. אבל הדבר המיוחד באמת הוא כשבמהלך משגרת המחאה אתה מכיר ומתחבר ללא מעט אנשים שנהפכים חלק מהחיים שלך.

יש משפחות שהכרתי במחאה שאם אני לא רואה אותם במקומם ובהרכבם הקבוע אני מתחיל לחשוש שקרה משהו. יש לדוגמה משפחה אחת של שלושה דורות שבאים בכל מוצ"ש באותו זמן לאותו המקום (ליד בימת הנואמים). אני רגיל לשאול לשלום הסבא וגילינו שיש לנו דברים משותפים.

אני שמח לראות את בתו, המגיעה עם שלושת הילדים המקסימים שלה שמשחקים ומתרוצצים בין הנאומים. הילדים תמיד מחלקים בנדיבות מדבקות של המחאה בין כל המפגינים. ואני יודע טוב מאוד שלאחר כל נואם ונואמת הילדים באים ומבקשים תמונה שתזכיר להם, כשיהיו גדולים, שגם הם לקחו במחאה החשובה ביותר שהייתה במדינת ישראל.

המחאות המקומיות שונות לחלוטין מהמחאה המרכזית בקפלן. לא רק הכמות עושה את ההבדל. כשנס ציוני מגיע למחאה בנס ציונה הוא רואה מיד אנשים רבים שהוא מכיר ואת חלקם הוא לא ציפה לראות בהפגנות

את הרשומה כתבתי לאחר העברת החוק לצמצום עילת הסבירות, כי זהו השלב הראשון של שיטת הסלמי. ימים יגידו מה יקרה עם המחאה. אין אחד שיודע אם נצליח במשימתנו להציל את ישראל מפני חורבן והרס הזהות הדמוקרטית. אבל דבר אחד אנחנו יודעים – את התקופה הזאת, שמצד אחד מדכאת אותנו ומדירה שינה מעינינו אך מצד שני מלאה בהבזקי תקווה ותחושת שותפות עצומה – לא נשכח לעולם.

מחאה בנס ציונה (צילום: טל פאנץ)

טל פאנץ- אקטיביסט חברתי ופוליטי בן 26 . כיום סטודנט באוניברסיטה העברית וממובילי הדמוקרטים בנס ציונה.