ישראל מוצפת בדיבורים על הצורך ביצירת הסכמה רחבה בנושאים שקורעים את המדינה לגזרים בחודשים האחרונים.

הקריאה יוצאת בעיקר ממעגלי הקואליציה – וזאת רק לאחר שעברה את המשוכה הראשונה בדרך למימוש תוכניתה לשלוט ברשות השופטת עם אימוץ נוסחה קשוחה של צמצום עילת הסבירות.

השאיפה לפשרה כלשהי זוכה לתמיכה בקרב חלקים נרחבים באוכלוסייה, שעייפים מהטלטלות היומיומיות בשגרתם המתוחה ממילא, ומודאגים מההשפעות הכלכליות, הפוליטיות, הביטחוניות, החברתיות והבינלאומיות של מדיניות הממשלה.

מגמה זו זוכה לרוח גבית חזקה בתקשורת וברשתות החברתיות. אולם זו אינה הופכת את שיח ההסכמה למשכנעת, רלוונטית או יעילה לכלי להתמודדות עם המשבר שאופף כעת את המדינה.

הבעיה הראשונה בשאיפה לתיקון מהיר היא שהיא שטחית, אם לא פשטנית וחלולה.

נשיא המדינה יצחק הרצוג נפגש עם צוותי המו"מ של הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי בבית הנשיא, 28 במרץ 2023 (צילום: קובי גדעון/לע"מ)

היא מניחה שרוב האזרחים – וכן כמה ממנהיגי האופוזיציה – מוכנים להתעלם מהצעדים שכבר ננקטו על מנת לצמצם את עצמאותה של הרשות השופטת (בעיקר השינוי המוחלט של כללי הנבצרות של נבחרי ציבור);

או להמעיט בערכם של החלקים האחרים של ההפיכה המשפטית שכבר נמצאים בהליכי חקיקה מתקדמים (בכלל זאת שינויים בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, הגדרה מחדש של תפקיד היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה, ביטול עקרון הסניוריטי בבחירת נשיא בית המשפט העליון ושינויים בסמכותו ובמעמדו של היועץ המשפטי לממשלה).

הגישה הזאת מזלזלת לחלוטין באינטליגנציה של ציבור הבוחרים ובהיכרותו העמוקה עם הדינמיקה של המהפכה הנוכחית שחווה המדינה ומורכבותה.

מגוחך עוד יותר הוא המאמץ הנרחב בחוגי הממשלה – בפרט בתוך הליכוד – להודות במעידה זמנית בחודשים האחרונים ולהבטיח שלא לחזור על אותה טעות בעתיד. לאוכלוסייה שכבר פיתחה חשדנות להבטחות בלתי ממומשות אין שום סיבה לקבל עוד הגיגים דומים כפשוטן, בעיקר משום שכבר נכוו מהם בעבר הקרוב.

מגוחך עוד יותר הוא המאמץ הנרחב בחוגי הממשלה – בפרט בתוך הליכוד – להודות במעידה זמנית בחודשים האחרונים ולהבטיח שלא לחזור על אותה טעות בעתיד

מטרידה במיוחד היא ההצעה שאפשר להתאושש מההשפעות השליליות של החודשים האחרונים רק באמצעות האטת התהליך – כביכול הסערה הנוכחית היא רק עניין של קצב.

הפגנה נגד המהפכה המשפטית בקפלן בתל אביב. 27 ביולי 2029 (צילום: מחאת קפלן)

לבד מהרמיזה כי אזרחי ישראל אינם מודעים למידת הנזק שעלול להיגרם במהלכו של פסק זמן נוסף, הטענה הזאת היא כמעט מעליבה מיסודה: היא מניחה כי ציבור הבוחרים עיוור למהותו של המתרחש ולהשפעתו על חיי היומיום שלו.

קבוצה שנייה של הסברים לשאיפה להסכמה רחבה היא שגויה ומטעה. היא נובעת מהניסיון ליצור את האשליה כי סעיף הסבירות והשלכותיו הם רק הפרעה זמנית שניתן לתקן בקלות באמצעות דיאלוג והבנה הדדית. אבל אין שום דבר זמני במצב הנוכחי.

המצב הזה תוכנן, הונדס ויושם בהתאם לאג'נדה ברורה של אנשים מסוימים בממשלה, יועציהם ושלוחותיהם בחברה האזרחית. מי שטוענים כי ניתן להשיג הסכמה רחבה היום עם תיקונים קלים שטרם הוגדרו בבירור, מצפים מאנשים להאמין כי ה"רפורמה" לא עוצבה בקפידה או באופן קוהרנטי, ושלא קיימת התנגדות רבתית לתוכנה.

מי שטוענים כי ניתן להשיג הסכמה רחבה היום עם תיקונים קלים שטרם הוגדרו בבירור, מצפים מאנשים להאמין כי ה"רפורמה" לא עוצבה בקפידה או באופן קוהרנטי, ושלא קיימת התנגדות רבתית לתוכנה

בהתחשב בניסיון של 2023 בלבד, לא סביר שרבים יקבלו טענה מופרכת כזאת, בפרט לאור העובדה שהמעבר של ישראל לאי-ליברליזם לא החל לפני שבעה חודשים. השלב הנוכחי, המוגבר, של הנסיגה הדמוקרטית של המדינה הוא חלק מתהליך שמתרחש כבר שני עשורים – אם לא יותר. לא ניתן להפוך אותו בן-לילה.

אולי מוזרה יותר היא הטענה כי הבנה משותפת כלשהי בנוגע לצעדים הבאים תביא עימה את היציבות הנחוצה להשתיק מבקרים מבית ומבחוץ.

הפגנה מחוץ לנציגות ארצות הברית בתל אביב נגד ההפיכה המשטרית, 11 ביולי 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

אפילו לא נעשה מאמץ רב להגדיר את מושג ההסכמה הרחבה (לבטח לא מדובר במספרים, אלא בהסכמה על עניינים הקשורים למבנה השלטון ולמגבלותיו), כל שכן אילו פשרות אפשר להשיג – אם בכלל – ומה יהיו השלכותיהן. זו אינה משימה לרכי לבב; לא ניתן להשלים אותה באבחה אחת.

המשותף לטיעונים הללו הוא הערכת חסר של טבעו, היקפו והגורמים העומדים בבסיסו של המצב הנוכחי. איש אינו באמת מאמין היום שחוסר השקט ששוטף את המדינה – וכפועל יוצא מכך את האזור, את העולם היהודי ואת הקהילה הבינלאומית – הוא בסך הכול ויכוח סביב "רפורמה" משפטית.

ברמה הבסיסית ביותר, החיפוש אחר פשרה יוריסטית מיידית הוא, מעל הכול, מסוכן להחריד, משום שהוא מתעלם ממהות הבעיה. ובהצגת האתגרים בצורה שגויה, הוא מעכב בהכרח את ההתקדמות לקראת פתרונם.

ברמה הבסיסית ביותר, החיפוש אחר פשרה יוריסטית מיידית הוא, מעל הכול, מסוכן להחריד, משום שהוא מתעלם ממהות הבעיה. ובהצגת האתגרים בצורה שגויה, הוא מעכב בהכרח את ההתקדמות לקראת פתרונם

ישראל חווה כעת משבר רב-מערכתי, כאשר סוגיית מערכת המשפט מהווה רק מרכיב אחד ממנו.

ההיבט הראשון של המשבר קשור ליחסים בין המדינה לאזרחיה.

לא מדובר רק בהחלשה שיטתית של האיזונים והבלמים המוסדיים אלא גם בצבירה שיטתית של כוח, משאבים, משרות, והטבות על ידי בעלי שררה שנמצאים כעת בשלטון – דבר המוביל באופן כמעט חסר רסן לשחיתות, מינוי מקורבים וחוסר יעילות גובר, ומעורר התנגדות עממית בעוצמה חסרת תקדים.

חיילי מילואים תלו נעליים מול הקריה במחאה על המחאה המשפטית, 18 ביולי 2023 (צילום: מחאת קפלן)

התוצאה היא העדר משילות ואי-תפקוד שלטוני שניכר בכול, ובעקבותיו ניכור אזרחי מתגבר.

ההיבט השני של המשבר הוא חברתי.

ישראל אינה רק מקוטבת באופן קיצוני (יש שיאמרו באופן כמעט חסר תקנה), היא גם משוסעת לקבוצות רבות. היחסים החברתיים – המבוססים על הבדלים לאומיים, אתניים, דתיים, גיאוגרפיים, מגדריים וסוציו-אקונומיים לעיתים חופפים המחריפים מאז קום המדינה – מתקרבים לנקודת שבירה.

לאחר שלובו ללא הרף על ידי שחקנים פוליטיים מכל קצות הקשת האידיאולוגית והועצמו על ידי התקשורת והרשתות החברתיות, שרעילותן הולכת וגוברת, הם הגיעו כעת לנקודת רתיחה.

הפן השלישי של המשבר הוא נורמטיבי.

בהיעדר ערכי יסוד משותפים, נפערה תהום בין חסידי העליונות היהודית הלאומנים הנשענים על פונדמנטליזם דתי ובין ליברלים ופרוגרסיביים שמציבים בלב תפיסת עולמם ערכים אוניברסליים בסיסיים (עם רמות משתנות של שורשים יהודיים). בנסיבות הללו אין הסכמה על כללי המשחק, שלא לדבר על סולידריות חברתית.

בהיעדר ערכי יסוד משותפים, נפערה תהום בין חסידי העליונות היהודית הלאומנים הנשענים על פונדמנטליזם דתי ובין ליברלים ופרוגרסיביים שמציבים בלב תפיסת עולמם ערכים אוניברסליים בסיסיים

המשבר המשולב הזה מהדהד את חוסר רצונה (או שמא אי-יכולתה?) של ישראל להתמודד עם כמה מהאנומליות המולדות והעמוקות ביותר שלה.

הפגנה נגד המהפכה המשפטית בקרית גת (צילום: פעילי מחאה בקרית גת)

החמורות ביותר הן תולדה של הסתירות הגלומות בהתנגשות בין זהות לאומית למדינה אזרחית, בין דת למדינה, בין דתיות לרצון חופשי, ויותר מאי פעם – בין שאיפות דמוקרטיות לבין שלטונה המתמשך של ישראל על בני עם אחר בניגוד לרצונם, תוך הפרה בוטה של זכויותיהם האישיות הקולקטיביות הבסיסיות.

הבעיות האלה לא ייעלמו מעצמן. חובה סוף סוף להתייחס אליהן ישירות החל מעכשיו. דבר זה כרוך בהתחייבות כבדה לטווח הארוך. ההיסטוריה מלמדת שמי שאינם מסוגלים להתמודד עם עברם נידונים לחזור עליו, ביתר שאת. מה שמונח על כף המאזניים הוא עצם קיומה של המדינה ורווחתם של אזרחיה.

ההיסטוריה מלמדת שמי שאינם מסוגלים להתמודד עם עברם נידונים לחזור עליו, ביתר שאת. מה שמונח על כף המאזניים הוא עצם קיומה של המדינה ורווחתם של אזרחיה.

ישראל זקוקה לאתחול מלא – לא לעוד מאמצים לשחזר עבר שחלקים ממנו אחראים ישירות למשבר הנוכחי. אם היא לא תתחיל להתמודד עם המציאות הזאת, היא תסתכן בקריסה.

בינתיים, טוב יעשו מי שערכים הומניים, שוויון וצדק יקרים לליבם – רוב אזרחי המדינה שמזדהים עם גלי ההתנגדות הדמוקרטית – אם יתחילו במשימה האדירה של היערכות מחודשת.

עליהם לפרוס ולפרוט את החזון, הנורמות והמוסדות שיכולים לספק את המסגרת אשר תאפשר לכל אזרחי ישראל להסדיר את המחלוקות ביניהם בדרכי שלום ומתוך כבוד הדדי. זהו חזון ששווה לא רק את המאבק, אלא גם את ההמתנה. הוא אינו נתון לפשרה.