בחירות לכנסת, בעת הזו לפחות, אינן נראות באופק. אלא שבעוד כשלושה חודשים ייצא הציבור הישראלי לקלפיות במערכת הבחירות המקומיות, לבחור את נבחריו – הן את נציגיו במועצת הרשות המקומית והן את ראש הרשות.

בעוד שבעבר הייתה חפיפה מלאה בין שיטת הבחירות לכנסת ולראש הממשלה, החל משנת 1978 התפצלו הדרכים – הן בכך שבוחרים בנפרד את ראש הרשות והן בשינוי תדירות הבחירות מפעם בארבע שנים, בדומה לכנסת – לפעם בחמש שנים.

בעבר הייתה חפיפה מלאה בין שיטת הבחירות לכנסת ולרה"מ. החל מ-1978 התפצלו הדרכים – הן בבחירה בנפרד של ראש הרשות והן בשינוי תדירות הבחירות מפעם ב-4 שנים, בדומה לכנסת – לפעם ב-5 שנים

בכוונת מכוון נקבעה על ידי המחוקק הפרדה זו ולמעשה בכך הופרדו הבחירות המקומיות מאלה הארציות. בהתאמה, המערכת הפוליטית המקומית התנתקה בהליך ארוך מהמערכת הפוליטית הארצית ומהמפלגות.

רוב מוחלט של המועמדים והרשימות, אפילו כאלה החתומות על הסכם עם אחת המפלגות, אינו משתמש בפתק של מפלגה מוכרת ובוחר ברשימה המשימה עצמה עצמאית. חריגים לכך ניתן לראות בעיקר בשני הקצוות. מחד הנוכחות של מרצ ברשויות המקומיות כמפלגה הנושאת את אותו שם ואותו פתק היא גבוהה ומהצד השני ניצבת ש"ס, שגם בה הזהות בין רשימות מקומיות למפלגה הארצית גבוהה.

עקבות המשבר הלאומי אינם ניכרים עד כה במערכת הבחירות המקומית וייתכן שאלה בכלל יעברו בצוק העיתים מתחת לרדאר. הדואליות המאפיינת את הציבור בכל הקשור ליחסו לרשות המקומית שלו ולעומד בראשה, לעומת היחס אל מוסדות המדינה – אינה חדשה. עשרות שנים ששיטת הממשל בבחירות המקומיות, הכוח והיציבות שהחוק העניק מאז 1978 לראשי הרשויות, וגם סירוס הדמוקרטיה הלכה למעשה במועצת הרשות וביטול כל האיזונים והבלמים שהיו נוהגים, מיצבו את מעמדו של ראש הרשות כסוג של דיקטטור מקומי בלא מעט מהרשויות.

כתוצאה מכך, השחיתות ברשויות המקומיות הינה עובדה שכל אזרח ישראלי יסכים עליה. תעיד על כך השורה הארוכה של ראשי רשויות וחברי מועצה שנגדם התנהלו חקירות שהרשעות חמורות בצידן. הטוענים בצדק שיש להגביל את כהונת ראש הממשלה מתעלמים פעמים רבות מהעובדה שראשי רשויות רבים משרתים עשרות שנים בתפקיד.

שיטת הממשל בבחירות המקומיות, הכוח והיציבות שהחוק העניק מאז 1978 לראשי הרשויות, סירוס הדמוקרטיה במועצת הרשות וביטול האיזונים והבלמים, מיצבו את מעמד ראש הרשות כסוג של דיקטטור מקומי

אין ספק שהאינטרס של הפוליטיקאים המקומיים הוא להמשיך ולהנציח את ההפרדה, ובהתאמה פרסמו לאחרונה ראשי רשויות רבים מסר ניטרלי של קריאה לאחדות ולהסכמה רחבה, מסר דומה למסר שהעביר המגזר העסקי.

מתחילת המחאה, מה שמטריד את מנוחתם של הפוליטיקאים המקומיים אינו פוליטיקאים מקומיים יריבים, עם אלה הם יודעים להתמודד. את הפוליטיקה המקומית מטרידה במיוחד השאלה האם המחאה תגלוש למישור המקומי.

ככל שהמחאה תגלוש למישור המקומי רחמנא לצלן, הם יגלו שהם לא רק מתמודדים עם פרצופים חדשים, ישרים יותר ופחות מחוייבים לכללי המשחק הפוליטי המקומי, אלא עלולים אף לשנות את השיח.

לרון חולדאי, לדוגמה, יותר קל להסביר את הבעייתיות שבשלטון בן 25 שנה של בנימין נתניהו במדינת ישראל (עם הפסקות) מאשר את ההצדקה לבחור בו שוב לאחר שלטון רצוף בן 25 השנה במדינת תל אביב.

אנחנו נמצאים עמוק מספיק בתוך מערכת הבחירות המקומיות כדי לקבוע שהדבר היחיד שעשוי לשנות את תוואי מערכת הבחירות המקומיות, להכיל בתוכן את השיח על דמוקרטיה, שקיפות, ניקיון כפיים ועוד סיסמאות הנאמרות מעל במות המחאה במוצאי שבתות – הוא כניסת מטה המאבק והתמודדות, בעיקר למועצות הרשות, של נציגי המאבק. ככל שיחליטו לעשות כן, מערכת הבחירות המקומית תהפוך באחת מעוד מערכת בחירות העוסקת בניקיון הרחובות ולעיתים גם בחינוך – לסוג של בחירות אמצע הקדנציה.

ככל שהמחאה תגלוש למישור המקומי רחמנא לצלן, הם יגלו שהם לא רק מתמודדים עם פרצופים חדשים, ישרים יותר ופחות מחוייבים לכללי המשחק הפוליטי המקומי, אלא עלולים אף לשנות את השיח

בחירות אמצע הקדנציה הן אחד המנגנונים המתוחכמים והחשובים, המשרתים הן את מנגנון האיזונים והבלמים והן את השליטה של הציבור בנבחריו. השיטה נהוגה במספר מדינות, אבל הדוגמה הבולטת לשיטה היא כמובן בארה"ב. שם באמצע הקדנציה של הנשיא מוחלפים מחצית מחברי הקונגרס.

הדבר מאפשר לציבור הן לרסן או לשחרר חבל לנשיא המכהן, הן לאותת למפלגות על דעתו על מדיניות המפלגה ותפקוד נבחריה, אבל חשוב מכל – זה מרחף כל הזמן באוויר, וקוצב הלכה למעשה את כהונתו של נשיא ארה"ב לשתי תקופות בנות שנתיים.

אלא שקיימות גם מדינות לא מעטות, בהן גרמניה וקנדה, בהן המנגנון מיושם חלקית ומבוסס בעיקרו על בחירות מקומיות ופרובינציאליות.

החלטה לא קלה ניצבת כעת בפני מובילי המחאה. היערכות לבחירות היא אתגר משמעותי הדורש סוג אחר של ארגון, ביזור גדול יותר, סכומי כסף משמעותיים יותר, וכמות מתנדבים המוכנים להשקיע מזמנם והרבה מעבר להשתתפות בהפגנות.

שקמה ברסלר בראיון ב"שש עם עודד בן עמי": אין לי כוונות להיות בפוליטיקה. אנחנו לא פוליטיקאים, אלא אזרחים שרוצים שיהיה פה טוב

— החדשות – N12 (@N12News) August 7, 2023

אלא שראשי המחאה בוודאי מבינים את מה שכבר מבין הציבור כולו, המחאה הזו אינה זמנית כפי שהממשלה אינה זמנית וניסיון ההפיכה המשטרית לא נזנח.

החלטה לא קלה ניצבת בפני מובילי המחאה. היערכות לבחירות היא אתגר משמעותי הדורש סוג אחר של ארגון, ביזור גדול יותר, סכומי כסף משמעותיים יותר, וכמות מתנדבים המוכנים להשקיע מזמנם והרבה

במקביל להבנה זו בשלה בציבור גם ההבנה שאת המחאה לא ניתן להחליף בשום אמצעי אחר, לא כלכלי, לא ארה"ב וגם לא שומרי הסף, בוודאי לא לבדם ללא רוח גבית ממחאה ערנית. במובן זה השתתפות בבחירות המקומיות משתלבת במפת הדרכים של המחאה, על ידי מיסוד וארגון נוסף ולקיחת המנגנון שנבנה לשלב הבא. אין להתעלם מהסיכון שבקבלת החלטה כזו אבל סיכון זה אינו שונה מהותית מהסיכון שהחליטו לקחת על עצמם כשהתחילו לצעוד עם קבוצה קטנה לכיוון ירושלים.

ככל שיחליט מטה המאבק להיכנס למישור הפוליטי המקומי, הוא ימצא שם את יריביו ובהם פורום קהלת, כמו גם את בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. פורום קהלת עוסק לא מעט בנושא הרשויות המקומיות, פרסם מספר מאמרים על היבטים שונים הקשורים, ובפועל מנהל קשרים הדוקים עם מועמדים ברשויות רבות.

כסף רב נשפך על מועמדים המשרתים את הממשלה. אולי הדברים אינם צפים לתקשורת הארצית אבל הצד השני בהחלט משקיע משאבים וזמן בבחירות לרשויות המקומיות. ככל שיצליחו, הם ייטענו בדיעבד שהיו אלה בחירות אמצע הקדנציה.

די לראות את הפניקה של חברי הממשלה – את ההשתוללות של דוד ביטן אתמול בסיעת הליכוד ("חייבים להוכיח למחאה שהיא לא יכולה להשפיע!" שאג ביטן), ואת הזמן שאריה דרעי משקיע בש"ס מקומי – כדי להבין כמה הם לוקחים ברצינות את הבחירות המוניציפליות.

מירי רגב התסיסה ("בשביל אהרון ברק, מרוקאים הם מטפלים"), אלי כהן שילהב ("אל תאמינו לטלוויזיה") – אבל ברגע האחרון של השקת קמפיין הליכוד לקראת הבחירות המקומיות, נחשף פתאום החשש הגדול במפלגת השלטוןhttps://t.co/IfNea6UKeN

— TheMarker (@TheMarker) August 8, 2023

כניסה של המחאה למערכת הבחירות לרשויות המקומיות תשרת את המחאה גם בשליחת מסר ברור לאגף הפוליטי המזוהה חלקית עם המחאה ובעיקר לבני גנץ ויאיר לפיד.

הואיל ואין בחירות לכנסת בעתיד הנראה לעין, אף אחד אינו עוסק במיסוד המחאה על ידי הקמת מפלגה פוליטית. אין זה סוד שחלק גדול מציבור המוחים אינו שבע רצון מהתנהלות הפוליטיקאים שנבחרו על ידו, לעיתים אף חושש שמגזרה זו תפתח הרעה על ידי כניסה לממשלת אחדות או הגעה להסכם כזה או אחר. הסכם כזה, שלא בטוח שהיה מקובל על המוחים, נדחה רק לאחרונה על ידי נתניהו וחסך עימות פוטנציאלי בין המחאה לפוליטיקאים.

כסף רב נשפך על מועמדים המשרתים את הממשלה. הצד השני בהחלט משקיע משאבים וזמן בבחירות לרשויות המקומיות. ככל שיצליחו, הם ייטענו בדיעבד שהיו אלה בחירות אמצע הקדנציה

כניסה לפוליטיקה במישור המקומי תשלח מסר ברור בעיקר לגנץ ולפיד אבל גם לאחרים. אולי מסוג המסרים הבודדים שמדירים שינה מעיניהם של פוליטיקאים מקצועיים ומנוסים.

דדי הברפלד הוא משפטן ופעיל ציבור.