בנאומו של שר המשפטים יריב לוין, טרם ההצבעה על ביטול עילת הסבירות, שאל השר:

"איפה בית הספר לסבירות שבו אפשר ללמוד מה סביר? יש מקום כזה? ברור שאין. אם היה בית ספר כזה אני הייתי רץ ללמוד. הייתי הראשון שהיה נרשם. מי לא רוצה להיות האדם הסביר? אבל אין דבר כזה ולא יכול להיות דבר כזה. כי סבירות זו השקפת עולם. זה לא דיני חוזים, זה לא דיני ראיות, זה לא עניין משפטי… מי בכלל אמר שמה שסביר בעיני השופטים זה בכלל הדבר ההגיוני לעשות? מי קבע שהעמדות האישיות שלהם יותר טובות מאלה של השרים?"

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

השר לוין בדיון בכנסת: "איפה בית הספר לסבירות שבו אפשר ללמוד מה סביר? אין ולא יכול להיות דבר כזה. סבירות זו השקפת עולם. זה לא דיני חוזים, ראיות ועניין משפטי. מי אמר שמה שסביר בעיני השופטים זה הדבר ההגיוני לעשות? מי קבע שהעמדות האישיות שלהם יותר טובות מאלה של השרים?"@yaara_shapira pic.twitter.com/m6SoqJO1A4

— כאן חדשות (@kann_news) July 24, 2023

נדמה ששאלותיו אלה של השר עדיין לא קיבלו תשובה יסודית, כזו היכולה גם להוות בסיס לעתירה מהותית לפסילת החוק על ידי בג"ץ; או לכל הפחות להחזרת החוק לממשלה עם שיעורי בית, השלמות ותיקונים.

נדמה ששאלותיו של השר לוין עדיין לא קיבלו תשובה יסודית, היכול גם להוות בסיס לעתירה מהותית לפסילת החוק ע"י בג"ץ; או לכל הפחות להחזרת החוק לממשלה עם שיעורי בית, השלמות ותיקונים

העולם והפוליטיקה מתקדמים הן בהתבסס על העבר, והן תוך יצירת דבר מה חדש – כפי שלימד אותנו הפילוסוף הגל. החלטות פוליטיות מקדמות דבר מה חדש, בנושאים שלא אחת אינם מעוגנים בחקיקה הקיימת. כידוע, את הפער הזה באה עילת הסבירות לסגור, ולשפוט אם יש בהחלטה אי סבירות קיצונית. כאשר משקלו של בג"ץ מתאיין, שיקול הדעת לגבי סבירות צעדי הממשלה תהיה מן הסתם אך ורק בידי הממשלה.

כאן עולות שתי בעיות מהותיות, או אם תרצו בלתי סבירות, שכמעט שלא דובר בהן.

1

הראשונה היא, שתמיד יידרש מישהו שיאמר את המילה האחרונה. אולי בעתיד תהיה זו בינה מלאכותית, אך לעת עתה נדרשת שפיטה בשר ודם. הסבירות והצדק קובעים שאת המילה האחרונה יש להותיר בידי גורמים אובייקטיביים יחסית, ולא גורמים פוליטיים בעלי אג'נדה ידועה מראש, המוּנעים על-ידי שיקולי אלקטורט, או רבנים שייקבעו עבורם מה סביר ומה לא.

נכון, יש הטוענים, בטעותם, שבג"ץ משרת צד אחד וידיו אינן נקיות. אך גם אם בג"ץ חשוד בכך, וניתן להוכיח שאיננו כזה, הפוליטיקאים בהגדרתם נוהגים בחד-צדדיות ובהטיה פוליטית. היותם "פוליטיים" היא מקובלת וטבעית לשם קידום משנתם, אך לא כדי להוות המילה האחרונה במצב של אי סבירות קיצונית במדינה דמוקרטית.

יש הטוענים, בטעותם, שבג"ץ משרת צד אחד וידיו אינן נקיות. אך גם אם בג"ץ חשוד בכך, וניתן להוכיח שאיננו כזה, הפוליטיקאים בהגדרתם נוהגים בחד-צדדיות ובהטיה פוליטית

הדאגה מממשלה כזאת עלתה כמו סכין בבטן באחד השלטים במחאה, בו נכתב תוך ריפרור לפינק פלויד:

"?Mother should I trust the government"

בג"ץ, בפועלו הרחב, ידע לעצור הריסת בתי מחבלים, אך ידע גם לדחות עתירה כנגד חוק הלאום או לדחות עתירות נגד צעדות הימין לאום אל פאחם, כמו גם לאשר את צעדת הדגלים הימנית קיצונית בירושלים המזרחית. הדוגמאות לאי-ההטיה של בג"ץ הן רבות.

רוצה לומר, שאילו בג"ץ היה מקדם אג'נדה חד-צדדית היה עושה זאת באופן מובהק הרבה יותר. לכל בר דעת כבר הוכח שבג"ץ נוהג באופן מקצועי ושאיננו פוליטי כלל.

2

לכך קשורה גם הסיבה המהותית השנייה לעתירה אפשרית לפסילת החוק, סיבה שגם בה לא דובר כלל עד היום. כאשר בג"ץ עומד בפני שאלת אי-סבירות קיצונית כעילה לפסילת החלטת ממשלה כלשהי, הוא איננו שווה ערך לכל אדם אחר שיידרש לשאלה. לא לפוליטיקאי, וגם לא לציבור הרחב.

נכון, בג"ץ נדרש לשאלות מעין אלו בשל סוג של לקונה בחוק, או היעדר חוק העוסק באותה החלטה חדשה שהממשלה תבקש לקדם. אך בשונה מיריב לוין, אריה דרעי, גלית דיסטל אטבריאן, דוד אמסלם, בנימין נתניהו ושותפיהם, לבג"ץ יש ראייה מקצועית רחבה של החקיקה והפסיקה הקיימת, של חוקי היסוד, ושל הקונטקסט המשפטי הרחב הקשור באותה החלטה שהממשלה מבקשת לקדם.

בשונה מלוין, דרעי, אמסלם, נתניהו ושותפיהם, לבג"ץ יש ראייה מקצועית רחבה של החקיקה והפסיקה הקיימת, של חוקי היסוד, ושל הקונטקסט המשפטי הרחב הקשור בהחלטה שהממשלה מבקשת לקדם

הן סוגיית האובייקטיביות העודפת של בג"ץ על פני הפוליטיקאים, והן סוגיית המקצועיות המשפטית, יכולות להוות בסיס לעתירה מהותית לעצירת החוק.

באופן פרדוקסלי, פסילת החוק לביטול עילת הסבירות על-ידי בג"ץ, יכולה להתבסס דווקא על אי הסבירות הקיצונית של החוק. שהרי לצורך הדיון בעתירות על חוק זה, עילת הסבירות עדיין מצויה בארגז הכלים של בג"ץ. עתירה פרוצדורלית לפיה הוועדה בראשותו של שמחה רוטמן לא התנהלה באופן הגון ולא אפשרה שיח ודיון גם היא נכונה, אך היא תהיה קשה מאוד להוכחה. אולי דווקא עתירות מהותיות מעין אלה המוצעות כאן, הן שיכולות להוביל לפסילת החוק.

השארת המילה האחרונה בידי פוליטיקאים מוטים מטבעם, בעלי אינטרס מול קהל בוחריהם, ושאינם מכירים בהכרח את ההקשר המשפטי הרחב של כל סוגיה שתעמוד על הפרק, או את הפסיקה הקיימת הקשורה בה – הגם שאינה עוסקת באופן ישיר באותה החלטת ממשלה שתהיה על הפרק – פשוט אינה סבירה באופן קיצוני וברמה המהותית.

בג"ץ יכול גם להחזיר לממשלה את החוק, ולבקש שיוצע על ידי הממשלה גוף אחר, א-פוליטי, ושאינו בג"ץ עצמו, ואשר בידיו יונחו שאלות של אי-סבירות קיצונית, כבורר בעל סמכות בין הממשלה לבין העותרים שיקומו כנגד החלטת ממשלה כזו או אחרת. אם תרצו, מעין בית משפט לחוקה – ללא חוקה.

עתירה פרוצדורלית לפיה הוועדה בראשות רוטמן לא התנהלה בהגינות ולא אפשרה דיון גם היא נכונה, אך תהיה קשה להוכחה. אולי דווקא עתירות מהותיות מעין אלה המוצעות כאן, יכולות להוביל לפסילת החוק

סביר שהממשלה לא תעמוד במשימה החדשה, ומכאן קצרה יותר הדרך לפסילת החוק האנטי-דמוקרטי הזה, ולבלימת מכלול המהפכה המשטרית הזו, אשר קמה על העם ומאיימת להוביל אותו למלחמת אזרחים ולסכנה קיומית מבפנים ומבחוץ. או כפי שהופיע בשלט אחר במחאה מול הכנסת ביום ההצבעה, שלט המכוון גם הוא להפוך לכולנו את הבטן: "אנחנו כבר לא מאותו הכפר".

שלומי ששון הוא ד"ר לפילוסופיה פוליטית מהאוניברסיטה העברית. מחבר הספרים: "החילוניות החדשה – אידיאולוגיה, פילוסופיה, אקטיביזם" (רסלינג), "לנשים בירושלים אין גלגיליות" (ספרא), ו"כולנו יצורים פילוסופיים - על אומנות הפילוסופיה היישומית לחיים הטובים" (פרדס)