קשה לדמיין מה עובר על השופט יצחק עמית בימים אלה. מי שמיועד לקבל עליו את תפקיד נשיא בית המשפט העליון בעוד פחות מחודשיים ימים, בהתאם לשיטה שבה התמנו נשיאי העליון לאורך כל שנות המדינה, משמש יעד למתקפות פרועות של מחנה פוליטי שלם זה חודשים ארוכים, כאילו על כתפיו מוטלת האחריות המלאה להתנגשות המשטרית בין הממשלה והכנסת לבין הרשות השופטת.
צריך עצבים של ברזל, ורוח נחושה, על מנת לצלוח סערה כזו המתחוללת כולה סביבך. אתמול (ראשון) הוכיח עמית שהוא מצויד בתכונות הללו, בפסק הדין שבו קיבל בג"ץ את עתירות אלו"ט והורים לילדים אוטיסטים, נגד החלטת משרד החינוך לקצר ב-45 דקות את יום הלימודים לילדים על הרצף האוטיסטי, בשנת הלימודים הקרובה.
עמית, שישב בראש ההרכב, קיבל את העתירות, ולפסק דינו הצטרפו השופטים דפנה ברק-ארז ועופר גרוסקופף.
החלטת משרד החינוך התקבלה נוכח מחסור חמור בצוותים של אנשי חינוך וסיוע, ובשל הגידול המשמעותי במספר הילדים המיועדים להיכנס לכיתות תקשורת לילדים על הרצף האוטיסטי, שבהן משובצים שמונה תלמידים בלבד.
נוכח המחסור והכישלון ביישום פתרונות חלקיים בשנת הלימודים הקודמת, החליט מנכ"ל משרד החינוך לפני חודשיים כי בשנת הלימודים הקרובה יסתיים יום הלימודים בכיתות התקשורת בכל הארץ בשעה 16:00, לאחר שב-25 השנים האחרונות הוא נמשך עד 16:45 בכל יום.
פסק הדין ראוי לציון, מפני שביטול על ידי בית המשפט של החלטת הרשות המבצעת, ועוד כזו המשיקה עמוקות לעניינים תקציביים, הוא לא עניין של מה בכך בתקופה הנוכחית. גם בתקופות סוערות פחות מבחינת ההתנגשות המשטרית בין הרשויות, ספג בג"ץ ביקורת חריפה בעבר כאשר נתן פסקי דין שיש להם משמעויות תקציביות.
פסק הדין ראוי לציון, מפני שביטול על ידי בית המשפט של החלטת הרשות המבצעת, ועוד כזו המשיקה עמוקות לעניינים תקציביים, הוא לא עניין של מה בכך בתקופה הנוכחית
צריך לומר – פסק הדין כלל אינו עוסק בעילת הסבירות, אלא בעילות אחרות של המשפט המנהלי. אלו כוללות מידתיות נוכח הפגיעה בזכויות אדם; פגמים בתהליך קבלת ההחלטה, נוכח הדרת נציבות השוויון לאנשים עם מוגבלויות מהדיונים במשרד החינוך שבהם התקבלה ההחלטה;
חובת הגינות, נוכח ההשלכות הנכבדות של התחולה המיידית של ההחלטה, החל משנת הלימודים הקרובה; ואף חריגה מסמכות – נוכח העובדה שהחוק הפקיד את ההחלטה בידי שר החינוך, אך בפועל ההחלטה על קיצור יום הלימודים התקבלה בידי מנכ"ל משרדו.
ממילא, החוק לביטול עילת הסבירות נוגע רק להחלטות של הדרג הפוליטי, ובמקרה הזה אין אינדיקציה שהשר יואב קיש היה מעורב בעניין. סביר יותר להניח שהוא שמר מרחק בטוח מההחלטה בדבר קיצור יום הלימודים לילדים אוטיסטים.
שני עניינים אחרים ראויים לציון בפסק הדין. האחד, הוא שיטת הפעולה של בג"ץ, המיישם עיקרון שיפוטי במקרה אחד, המסייע לקבוצה או מגזר מסוים, ובהמשך מיישם את אותו עיקרון גם במקרה אחר, באופן שמונע ביקורת אפקטיבית על ההחלטה.
בינואר 2022 קיבל בג"ץ את העתירות שהוגשו נגד החלטת שר האוצר דאז אביגדור ליברמן לקצץ את הסיוע למשפחות חרדיות במימון מעונות יום – והורה לדחות את מועד התחולה של ההחלטה בדבר הקיצוץ בסיוע.
"בנסיבות מתאימות", כתב אז השופט הארכי-שמרן אלכס שטיין, "עשוי לקום לאזרח אינטרס מוגן להסתמך על כך שהסבסוד שאותו הוא מקבל מהשלטון לא יבוטל ולא ישונה באבחה אחת, אלא באופן אשר יאפשר לו היערכות לקראת המציאות החדשה".
עמית שואב מתוך ההיגיון הזה בדיוק: "להחלטה על קיצור יום הלימודים", הוא כתב, "השלכות על האחים והאחיות של הילדים, על המערך המשפחתי כולו, ועל יום העבודה של ההורים שיידרשו לבצע התאמה-רבתי במקום עבודתם, מה שעלול אף לפגוע בשכרם ובמקרים קיצוניים גם להביא להפסקת עבודתם".
"להחלטה על קיצור יום הלימודים השלכות על האחים והאחיות של הילדים, על המערך המשפחתי כולו, ועל יום העבודה של ההורים שיידרשו לבצע התאמה במקום עבודתם"
וכך, החלטה שזכתה לתשואות כאשר היטיבה עם מצבן של משפחות חרדיות, אינה יכולה להיתקל בביקורת כאשר היא באה להיטיב את מצבן של משפחות של ילדים על הרצף האוטיסטי.
ההיבט המעניין השני, שבו עושה השופט עמית שימוש מעניין בתקדימים מהפסיקה, נוגע לשאלת הסמכות לקבלת ההחלטה.
חוק חינוך מיוחד מסמיך את שר החינוך, בהסכמת שר האוצר, לקבוע את אורכו של יום הלימודים בחינוך המיוחד. הממשלה טענה בבג"ץ כי על אף לשון החוק, שרי החינוך לדורותיהם מעולם לא עשו שימוש בסמכות הזו, ובפועל הפרקטיקה היא שההחלטות הללו נקבעות על ידי מנכ"ל משרד החינוך.
עמית שולף תקדים – פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין השר עמיחי שיקלי, שבו כזכור בית המשפט ביטל את החלטתו של עמית עצמו, בשבתו כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית לקראת הבחירות האחרונות, לפסול את מועמדותו של שיקלי במסגרת רשימת הליכוד, נוכח העובדה שפרש מסיעתו ולא התפטר מהכנסת בסמוך.
עמית קבע אז כי הפרקטיקה הנוהגת היא שהחלטות אלה מתקבלות על ידי יו"ר ועדת הבחירות ולא על ידי הוועדה כולה, אך חבריו לעליון פסלו את ההחלטה וקבעו כי לשון החוק גוברת, וכי ליו"ר הוועדה לבדו אין סמכות כזו.
עמית מוכיח כי הוא מקבל על עצמו את הדין – ופסק הדין של העליון גובר על עמדתו שלו. "הנה כי כן", הוא כתב בפסק הדין בעניין הילדים האוטיסטים, "כפי שנקבע בעניין שיקלי, לשון החוק גוברת על הפרקטיקה". השר יכול היה להאציל את הסמכות שניתנה לו בחוק אל מנכ"ל המשרד, אך הוא לא עשה זאת. ומשכך, ההחלטה התקבלה בחוסר סמכות.
עמית מוכיח כי הוא מקבל על עצמו את הדין – ופסק הדין של העליון גובר על עמדתו שלו. "הנה כי כן", הוא כתב בפסק הדין בעניין הילדים האוטיסטים, "כפי שנקבע בעניין שיקלי, לשון החוק גוברת על הפרקטיקה"
השופטת ברק-ארז דאגה לרכך את המהלומה, בשולי פסק הדין. "לא את המדיניות אנו מבקרים, אלא את אופן קבלת ההחלטה", כתבה – והוסיפה: "כל העושים במלאכה חפצים בטוב".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם