מאז הוקמה "ממשלת המשילות והביטחון", חלה הסלמה של הטרור הפלסטיני. בששת החודשים האחרונים נהרגו 34 ישראלים ונפצעו 141 בשרשרת של 1209 פיגועי טרור בשטחים ו-299 פיגועים במזרח ירושלים ובתוככי הקו הירוק (נכון ל-1 באוגוסט 2023).
בתקופה המקבילה בשנת 2022 בוצעו 1096 פיגועים בשטחים ו-298 פיגועים בירושלים המזרחית ובישראל בהם נהרגו 11 ישראלים ובשנת 2021 בוצעו 909 פיגועי טרור בשטחים ו-335 בירושלים המזרחית ובישראל בהם נהרגו 4 ישראלים.
ההסלמה בפיגועי הטרור משקפת את הלך הרוח של החברה הפלסטינית. מאז הקמת ממשלת הימין התעצמה המוטיבציה לטרור נגד ישראל, בעיקר בשל השנאה למתנחלים וההבנה כי בעתיד הנראה לעין אין לפלסטינים תוחלת לפתרון בעייתם הלאומית.
ההסלמה בפיגועי הטרור משקפת את הלך הרוח בחברה הפלסטינית. מאז הקמת ממשלת הימין התעצמה המוטיבציה לטרור נגד ישראל, בעיקר בשל השנאה למתנחלים וההבנה כי אין תוחלת לפתרון הבעיה הפלסטינית
נפשם של 3 שלושה מיליון הפלסטינים תושבי השטחים קצה בכיבוש הישראלי. הדור הצעיר, שגדל בשטחים אחרי האינתיפאדה השנייה, הוא הרבה יותר משכיל, יותר פטריוטי, חדור רגשות של דה-לגיטימציה ךישראל. את מאבקו הוא רואה כמלחמה לשחרור מעול הכיבוש, כמאבק להגשמת שאיפותיו הלאומיות. וגם אם אין לו תוחלת ותקווה הוא ממשיך במאבקו.
די לצפות בהלוויות השהידים ההמוניות, ובכך שבחצי השנה האחרונה נספרו 136 פלסטינים הרוגים, כדי להבין את עוצמת הרגשות של הרחוב הפלסטיני.
השתתפות ההמונים בהלוויות אינה רק ביטוי צער ואבל על המת, אלא מסע של פורקן רגשות קולקטיביים של שנאה, זעם ונקמה, של הזדהות עם המאבק, עם המחבלים "הגיבורים". אלה הם רגשות המעידים יותר מכל סקר אחר על תמיכה בטרור כדרך מאבק. זאת תמיכה קונצנזואלית והגמונית.
ניתן לאפיין התנהגות זאת של החברה כ"אוריינטציה של רגשות קולקטיביים של מאבק". תמיכתה הגורפת של החברה מגבירה את המוטיבציה של נושאי הנשק ללחוץ ביתר קלות על ההדק.
אי הבנת המצב הפסיכולוגי-חברתי בו נתונה החברה הפלסטינית, מביא את התקשורת בישראל למצוא תירוצים וסיבות לכל פיגוע בנפרד. קשה לחברה הישראלית הנוטה יותר ויותר ימינה להבין, כי זאת תופעה חברתית של עם המבקש להשתחרר מהכיבוש.
אי הבנת המצב הפסיכולוגי-חברתי בו נתונה החברה הפלסטינית, מביא את התקשורת בישראל להסביר כל פיגוע בנפרד. קשה לחברה הישראלית הנוטה ימינה להבין, כי זאת תופעה חברתית של עם המבקש להשתחרר מהכיבוש
לכן, לא מדובר בפיגועים של יחידים. במציאות התמיכה הגורפת של החברה בטרור – כל יחיד, בלי קשר להשתייכות ארגונית זאת או אחרת, הוא "לוחם". כל פלסטיני המבצע פעולת טרור רואה עצמו פטריוט, שמעשיו תואמים לקו אותו מנחה החברה ורגשותיה הקולקטיביים.
לכן, לא חשובה זהותו של המחבל. לא משנה אם קוראים לו מוחמד או אחמד. גם זהותו הארגונית לא חשובה – אם הוא חבר פת"ח חמאס או החזית העממית. כל הארגונים הפלסטינים רוצים בטרור ומבצעים טרור. הוויכוח ביניהם הוא לא על המאבק עם ישראל אלא על דמותה של החברה הפלסטינית לאחר שתוקם המדינה הפלסטינית העצמאית מן הים ועד הירדן.
בעבר, כולל באינתיפאדה השנייה, הייתה "תחרות" בין ארגונית מי יבצע יותר פיגועים. כיום בחברה הפלסטינית יש הרבה יותר אחדות הנשק.
התקשורת הישראלית נוהגת לכנות את הפיגועים האלה פיגועי השראה, פיגועי חיקוי, מחלה מדבקת. אבל היום הצעירים המבצעים את הפיגועים לא זקוקים להשראה, גם לא לחיקוי. הרגשות הקולקטיביים השולטים בחברה הפלסטינית מחלחלים בקלות רבה לפרט.
גם האשמת אבו מאזן בטרור היא חיפוש אחר שעיר לעזאזל. המנהיג הישיש בקושי יכול להשפיע על תושבי הרחוב הקטן בו הוא מתגורר. אין לו לגיטימציה, ובטח לא בקרב הצעירים של שכם ג'נין או הקמפוסים בשטחים. עבור הדור הפלסטיני הצעיר הוא "המת החי".
לא חשובה זהות המחבל או זהותו הארגונית. כל הארגונים הפלסטינים רוצים ומבצעים טרור. הוויכוח ביניהם הוא לא על המאבק עם ישראל אלא על דמות החברה הפלסטינית לאחר שתוקם המדינה הפלסטינית העצמאית
קל מאוד גם להאשים את מנגנוני הביטחון הפלסטינים שאינם עושים די למיגור הטרור. סליחה, הם לא הצד"ל של השטחים או "גדודי משמר הגבול הציוני" כפי שבממשלה מתייחסים אליהם. שיתוף הפעולה מצידם הוא אינטרס פלסטיני, לא ישראלי, והוא מתקיים. גם את תרומתו קטנה, יש בו כדי להוריד את רף הטרור.
זאת גם לא איראן – שק החבטות של ראש הממשלה שאשמה בכל. למרות בחישתה בחברה הפלסטינית לא צריך להגזים בכוחם של האייתוללות מטהרן לקבוע את קצב הטרור.
באווירת השנאה למתנחלים ולישראל הקיימת בשטחים, כל בר דעת יודע כי ישראלי-יהודי הנכנס לכפר פלסטיני, ולבטח למחנה פליטים, לא רק כדי לתקן או לשטוף את המכונית, או לקנות ירקות כדי לחסוך כמה שקלים, או אפילו נכנס בשוגג לישוב הפלסטיני – שם נפשו בכפו.
אינני מנסה חס וחלילה להצדיק את הטרור הפלסטיני, אלא להסביר את הטרור מנקודת המבט הפלסטינית. מנהיג אמיץ, דוד בן גוריון, היטיב להסביר את הטרור הפלסטיני עוד לפני כ-90 שנים. ב-29 בספטמבר 1936, בישיבת מרכז מפא"י שעסקה בטרור הערבי של אותן שנים, אמר:
"לא מדובר רק בטרור, הטרור הוא רק אמצעי, אין מדובר רק בפוליטיקה, אין מדובר רק בכסף. הערבים פתחו במלחמה לאומית, הם לוחמים נגד גזל מולדתם. זו תנועה פרימיטיבית, אמנם, אך אין היא משוללת מסירות, אידיאליזם וחירוף נפש".
קל להאשים את מנגנוני הביטחון הפלסטינים שאינם עושים די למיגור הטרור. סליחה, הם לא הצד"ל של השטחים או "גדודי משמר הגבול הציוני" כפי שבממשלה מתייחסים אליהם. השת"פ מצידם הוא אינטרס פלסטיני
לכן צריך להבין כי חיסול, נטרול או הריגה של עוד כמה עשרות מחבלים הם בבחינת כיסוח דשא, לא יותר, וכשמכסחים את הדשא – שורשיו מתחזקים. הריסת בתים, סגר, כתר, מחסומים, עוד פשיטה לילית, עוד "בית וגן" – הם לא יותר מטיפול טקטי, זמני וארעי.
ראינו את תוצאות מבצע "בית וגן". ראש הממשלה התגאה לאחר המבצע: "הצלחנו לשנות את משוואת הטרור". עוד ספין, עוד פייק. נהרגו 11 מחבלים מתוך 400 החמושים של המחנה. מאז המבצע כוחם התעצם והם מנסים באמצעות ירי הקסאמים לקרב את עזה לגדה. אסור לזלזל ואסור שלא להגיב ביד קשה ביותר לירי הקסאמים האלה. אומנם בינתיים זה נשק מאוד פרימיטיבי – צינור עם חומר נפץ, אבל ככה החלו הקסאמים של עזה בשנת 2001, ובינתיים הפכו הצינורות לטילי גראד עם טווח עד תל אביב וצפונה.
הפלסטינים, גם בראייתם העצמית, נמצאים בימים אלה באחד מרגעי השפל של ההיסטוריה הלאומית שלהם: החברה מתפוררת, המנהיגות רפה וחסרת אונים, הפילוג האידיאולוגי בין חמאס לפת"ח מעמיק; הפוליטיקה הערבית בגדה בהם; אירופה וארצות הברית בקושי מגלים עניין, מעט השמאל הישראלי שהעניק להם גיבוי ותמיכה – התפוגג, והכיבוש הופך מבחינתם לסיפוח זוחל של השטחים לישראל.
הקמת מדינה פלסטינית בת-קיימא על גבולות 1967, עם מזרח ירושלים כבירתה, נותרה עבורם כחלום. כבר לא אופציה ריאלית. הם ניצבים בפני מבוי סתום, מרגישים בודדים ומבודדים.
הריגת עוד עשרות מחבלים היא בבחינת כיסוח דשא, לא יותר, וכשמכסחים את הדשא – שורשיו מתחזקים. הריסת בתים, סגר, כתר, מחסומים, פשיטה לילית, עוד "בית וגן" – הם לא יותר מטיפול טקטי, זמני וארעי
למרות מצבם הנואש, נחושים הפלסטינים להמשיך במאבקם. הם חמושים ומונעים על ידי תשתית פסיכולוגית-חברתית הכוללת נרטיב הגמוני, אמונות חברתיות, אוריינטציות רגשיות קולקטיביות, מיתוסים, אמונות דתיות, וזיכרון קולקטיבי ובמרכזו הנכבה.
התשתית הזאת, היוצרת את האתוס הפלסטיני, מהווה את הדבק המאחד והמלכד את החברה הפלסטינית בכללותה. היא חוצה גבולות אידיאולוגיים, פוליטיים, גיאוגרפיים. אתוס הסכסוך הוא דומיננטי וקונצנזואלי בחברה הפלסטינית. האתוס ניזון מרגשות קולקטיבים ובראשם השנאה, ומאמונות חברתיות כולל פטריוטיזם ואלה מניעים את הסכסוך, ומעניקים לפלסטינים בראייתם את ההצדקה המוסרית, ההיסטורית והלאומית להמשיך במאבקם ולעמוד מול אתגרי הסכסוך עם הציונות ועם ישראל. התשתית הזאת יוצרת את מעגל הקסמים של אלימות וטרור, וסכסוך מתמשך שממנו לא מצליחים הפלסטינים להשתחרר.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בהיותו סכסוך בלתי נשלט, שבבסיסו מאבק בין שתי תנועות אתניות-לאומיות על פיסת ארץ אחת, נוגע ברמה הבסיסית של הרגשות והצרכים הפסיכולוגיים, ההופכים את הסכסוך למרכז הווייתן של החברות המעורבות בו, הן ברמה הקולקטיבית, הן ברמה האינדיווידואלית.
כלומר, מעבר לניגודי האינטרסים הבסיסיים בין הצדדים המעורבים בסכסוך – כמו שאלת טריטוריה וגבולות, חלוקת ירושלים או נושא שיבת הפליטים – ישנם גם גורמים חברתיים-פסיכולוגיים ודתיים עמוקים, הדוחקים לפינה שיקולים רציונליים, אשר מניעים את הסכסוך ואת הטרור.
בתנאים הפסיכולוגיים, החברתיים והתודעתיים הנוכחיים של שני הצדדים אי אפשר להגיע להסכם וגם לא לדו-קיום דה-פקטו. אבל בה בעת אסור להיכנע לתכתיבי המציאות שהתגבשה. מחובתן של שתי החברות, לטובת עתידן למצוא את הדרך, והיא מלאה בחתחתים ומוקשים, לפתרון מדיני ולהתנתקות בין העמים, כדי להשאיר פתח לתקווה.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני הבלתי נשלט, שבבסיסו מאבק בין שתי תנועות אתניות-לאומיות על פיסת ארץ אחת – נוגע ברמה הבסיסית של הרגשות והצרכים הפסיכולוגיים והופך למרכז הווייתן
אדם, חברה וכל עם – אינם יכולים להתקיים ללא תקווה וללא חזון. עד אז אין כל סיכוי שהפלסטינים יניחו את נשקם. מדיניות של כוח ועוד כוח לא תוביל אותם לוותר ולהפסיק את מאבקם ולהודיע לאדוני הארץ המתנחלים "גֵּרִים אנחנו בארצכם".
ד"ר רוני שקד מלווה באופן פעיל את הסכסוך הישראלי פלסטיני במשך יותר מ-5 עשורים. לאחר שירות בשב"כ בתפקידי שטח בכירים שימש ככתב ופרשן לעניינים פלסטיניים ב"ידיעות אחרונות", ובעשור האחרון הוא חוקר את החברה הפלסטינית במסגרת מכון טרומן באוניברסיטה העברית. מחקריו מתמקדים בעיקר בהיבטים הפסיכולוגיים חברתיים של אתוס הסכסוך של החברה הפלסטינית. שקד כתב 5 ספרים :"חמאס מאמונה באללה לדרך הטרור", "השב"כ בעקבות קפוצ'י", "מירושלים לדמשק וחזרה", "על הגדר - רדיקליזם בקרב הערבים בישראל". ספרו האחרון "מאחורי הכאפייה- הסכסוך מנקודת המבט הפלסטינית", זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת 2020.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו