אני לא יודעת מי התחילה, אבל מתישהו בשנים האחרונות המילה "מסגרות" הפכה לפופולרית בהקשר חדש: "פיזרתי את הילדים במסגרות", "אספתי את הילדים מהמסגרות". בהתחלה היא הייתה עבורי כמו זבוב, שנפנפתי עם הזנב מבלי משים כמו פרה, אבל לא מזמן היא עברה מהפריפריה למקום טיפה יותר מרכזי בתשומת הלב שלי.
רק לפני כמה ימים, כשחבר חצי היפי השתמש בה, ועוד בהקשר של קיץ: "לא מצאנו לילדים מסגרות לאוגוסט", התחלתי לתהות לפשר הסלידה שלי ממנה. זו אולי לא המילה הכי פואטית בעולם, אבל היא מתארת בפשטות ובדיוק את מה שהיא עושה – אז מדוע הרתיעה? העובדה שאני לא מאוהבת במסגרות ובהגדרות לא בהכרח אומרת שהן רעות, חשבתי לעצמי. ועצמי ענתה: נכון, מסגרות הן לא בהכרח רעות, אבל בהקשר הזה הן כן.
התחלתי לתהות לפשר הסלידה שלי מהמילה "מסגרות". זו אולי לא המילה הפואטית בעולם, אבל היא מתארת את מה שהיא עושה – אז מדוע הרתיעה? זה שאני לא מאוהבת במסגרות ובהגדרות לא אומר בהכרח שהן רעות
הביטוי "בית-ספר" אולי הפך מסיבות מובנות למזוהה אצלנו עם כלא וסבל, ואולי בעידן הדיגיטלי "ספר" כבר לא מספיק בהקשר הזה, אבל במהותו, בית-ספר זה ביטוי יפה, שמקשר למידה עם שיבה למשהו בסיסי, ובשאיפה גם חם ויציב.
גם קייטנה היא מילה חביבה, שמקושרת עם קיט, חופש, ובהרחבה גם כיף וצבע. מסגרות, לעומת זאת, זו מילה נחמדה בהקשר לתמונה, אבל בהקשר לחינוך היא חסרת מעוף, חסרת דמיון וחסרת חזון. להכניס את הילד למסגרת, לפזר, לאסוף, לתלות, לייבש.
אני יודעת, קורים בישראל דברים הרבה יותר גדולים ונוראיים ממילה שמבטאת חוסר חזון בחינוך – למשל, חוסר חזון בחינוך.
במשך תקופה כלשהי התעוררתי לצלילי "כמו ציפור את חופשיה" של אתניקס, שנוגן בווליום מאוד גבוה ממקום מרוחק ומסתורי. בהתחלה, חשבתי שזו סאטירה, דאחקה של חייל מבסיס צבאי סמוך למקום מגורי, שעוד מעט משתחרר וחולם על הטיול הגדול. אבל אז גיליתי, להפתעתי, שזה בעצם הצלצול באחד מבתי הספר הקרובים.
ריחמתי על התלמידים. מי מנגן שיר כמיהה לחופש בכל פעם שנכנסים לשיעור? זה הרי מחזק את הקשר, שגם ככה נפוץ בארץ, בין בית-ספר ובין בית-סוהר. למילים יש משמעות, וכשחוזרים עליהן הרבה פעמים, קשרים בין רעיונות מתחזקים במוח ומעצבים את תפיסת העולם שלנו.
מערכת החינוך בארץ זוכה למדדים נוראיים: במבחני פיז"ה של מדינות ה-OCED ישראל ממוקמת מתחת לממוצע המדינות המפותחות בכל שלושת תחומי האוריינות (קריאה, מתמטיקה ומדעים). עם זאת, אני גם רואה סביבי מודעות גבוהה יותר לעידוד הילדים ליצירתיות ולערכים ממה שהיה בנעוריי, וגם שפע האפשרויות והחוגים גדול מאשר בעבר. אז למה בכל זאת המילה העצלנית הזו "מסגרות" פשתה?
בהקשר לחינוך המילה "מסגרות" חסרת מעוף, דמיון וחזון. להכניס את הילד למסגרת, לפזר, לאסוף, לתלות, לייבש. נכון, קורים בישראל דברים נוראיים בהרבה ממילה שמבטאת חוסר חזון בחינוך – למשל, חוסר חזון בחינוך
האם זו תוצאה של עייפות הורית, כשאלו צריכים לעבוד מסביב לשעון כדי למממן דירה ורוצים פשוט לפזר את הילדים לרגע במסגרות כשהם עסוקים במרוץ העכברים? האם הכל זה אותו קפיטליזם בשינוי אדרת שמעייף את כולנו עד כלות, כך שאנחנו פשוט רוצים להיכנס למסגרת לרגע ולשכוח מהבלגן? האם זו אותה העייפות שגרמה לרבים לישון שנים בעמידה בנוגע למצב בארץ? או שאולי המילה אכן משקפת נכונה את השיממון של התכנים ב"מסגרות" הלימוד?
מאיפה זה מגיע? ועם מי מדברים כדי לשנות את הביטוי הזו?
שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
בהקשר הזה כדאי לקרוא את אלון עידן.
https://www.haaretz.co.il/magazine/blacklist/2022-08-18/ty-article-magazine/.premium/00000182-b149-d018-adae-b95f152a0000
""מסגרת" היא מילה צנועה וטכנוקרטית שמתחייבת לדברים בסיסיים: הנה מקום ששומר על הילדים, מעין מרחב מוגן שבו הילדים מוחזקים, משומרים, בעצם ממוסגרים. ואמנם יש משהו מאוד סטטי במילה, ממש כמו מסגרת של תמונה: אתה ממסגר את הילד בתקווה שהזמן אצלו ייעצר, בתקווה שלא תדע מה עבר עליו ועם הפנטזיה שהוא לא יעבור בכלל משהו אלא יקפא בזמן. מיד לאחר שיסתיים הזמן שלו בתוך ה"מסגרת", תקבל אותו בדיוק כמו במצב ששלחת אותו.
כך שבמובן מסוים, אולי לא מודע, כשאנחנו שולחים את הילדים ל"מסגרות", אולי אלה אנחנו שנכנסים בכלל לתוך מסגרת ומתפללים שזאת תגן עלינו מפני החרדות והסיוטים שמידפקים על דלתות תודעתנו."