אני לא יודעת מי התחילה, אבל מתישהו בשנים האחרונות המילה "מסגרות" הפכה לפופולרית בהקשר חדש: "פיזרתי את הילדים במסגרות", "אספתי את הילדים מהמסגרות". בהתחלה היא הייתה עבורי כמו זבוב, שנפנפתי עם הזנב מבלי משים כמו פרה, אבל לא מזמן היא עברה מהפריפריה למקום טיפה יותר מרכזי בתשומת הלב שלי.
רק לפני כמה ימים, כשחבר חצי היפי השתמש בה, ועוד בהקשר של קיץ: "לא מצאנו לילדים מסגרות לאוגוסט", התחלתי לתהות לפשר הסלידה שלי ממנה. זו אולי לא המילה הכי פואטית בעולם, אבל היא מתארת בפשטות ובדיוק את מה שהיא עושה – אז מדוע הרתיעה? העובדה שאני לא מאוהבת במסגרות ובהגדרות לא בהכרח אומרת שהן רעות, חשבתי לעצמי. ועצמי ענתה: נכון, מסגרות הן לא בהכרח רעות, אבל בהקשר הזה הן כן.
שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)
"ישראל נלחמת על קיומה. היצירה היא החלק שלי במלחמה על הארץ"
מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".
בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.
לאחרונה גיליתי במהלך נסיעה במונית שגם בבת-ים יש רחוב ששמו כ"ט בנובמבר. כבר ידעתי קודם לכן שבירושלים, בהרצליה, אולי גם בערים נוספות יש רחובות הנושאים אותו שם. כידוע, בכ"ט בנובמבר שנת 1947 הוחלט באו"ם על הקמתה של מדינת ישראל.
"עוד יהיו לנו רחובות שייקראו 'ה-7 באוקטובר'", הערתי בלגלוג מריר. ונהג המונית הגיב: "אף אחד לא יסכים לגור ברחוב שזהו שמו".
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
כרונולוגיה של פרישה בלתי נמנעת
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
בהקשר הזה כדאי לקרוא את אלון עידן.
https://www.haaretz.co.il/magazine/blacklist/2022-08-18/ty-article-magazine/.premium/00000182-b149-d018-adae-b95f152a0000
""מסגרת" היא מילה צנועה וטכנוקרטית שמתחייבת לדברים בסיסיים: הנה מקום ששומר על הילדים, מעין מרחב מוגן שבו הילדים מוחזקים, משומרים, בעצם ממוסגרים. ואמנם יש משהו מאוד סטטי במילה, ממש כמו מסגרת של תמונה: אתה ממסגר את הילד בתקווה שהזמן אצלו ייעצר, בתקווה שלא תדע מה עבר עליו ועם הפנטזיה שהוא לא יעבור בכלל משהו אלא יקפא בזמן. מיד לאחר שיסתיים הזמן שלו בתוך ה"מסגרת", תקבל אותו בדיוק כמו במצב ששלחת אותו.
כך שבמובן מסוים, אולי לא מודע, כשאנחנו שולחים את הילדים ל"מסגרות", אולי אלה אנחנו שנכנסים בכלל לתוך מסגרת ומתפללים שזאת תגן עלינו מפני החרדות והסיוטים שמידפקים על דלתות תודעתנו."