אני לא יודעת מי התחילה, אבל מתישהו בשנים האחרונות המילה "מסגרות" הפכה לפופולרית בהקשר חדש: "פיזרתי את הילדים במסגרות", "אספתי את הילדים מהמסגרות". בהתחלה היא הייתה עבורי כמו זבוב, שנפנפתי עם הזנב מבלי משים כמו פרה, אבל לא מזמן היא עברה מהפריפריה למקום טיפה יותר מרכזי בתשומת הלב שלי.
רק לפני כמה ימים, כשחבר חצי היפי השתמש בה, ועוד בהקשר של קיץ: "לא מצאנו לילדים מסגרות לאוגוסט", התחלתי לתהות לפשר הסלידה שלי ממנה. זו אולי לא המילה הכי פואטית בעולם, אבל היא מתארת בפשטות ובדיוק את מה שהיא עושה – אז מדוע הרתיעה? העובדה שאני לא מאוהבת במסגרות ובהגדרות לא בהכרח אומרת שהן רעות, חשבתי לעצמי. ועצמי ענתה: נכון, מסגרות הן לא בהכרח רעות, אבל בהקשר הזה הן כן.
שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)
אני זוכר את הרגע שבו הבנתי שמשהו עמוק משתנה – וזה לא היה בפרלמנט, לא בבית הלבן ולא ברחובות. זה היה בתמונה אחת מהשבעת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.
בשורה הראשונה בטקס ההשבעה, שם בדרך כלל יושבים אנשי הציבור הבכירים, ישבו מנהלי הענק של אפל, גוגל, פייסבוק, אמזון, טסלה. לא נבחרי ציבור. לא אנשי חינוך, בריאות או ביטחון. אלא מנכ"לים.
עמיד זאהר הוא תושב עוספיה, בוגר תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה ותואר שני במדע המדינה ובמדעי הנתונים מאוניברסיטת חיפה, כתב עצמאי בנושאים חברתיים כלכליים ופוליטיים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
בכל התרחישים המצב הוא ביש ואין מה להתפאר בו. גוש מתנגדי נתניהו אינו מצליח להשיג רוב. הליכוד חייב לאבד מנדטים כשתומכיו המחודשים יאבדו התלהבות מאיראן ויזכרו מחדש במי שחתום על 7 באוקטובר ועל הפקרת החטופים, העוטף הצפון והמלחמה הבלתי נגמרת בעזה
לאחרונה, במסגרת "מועדון הסרטים" של "יד ושם", צפיתי ב"גבלס והפיהרר" (Führer und Verführer) העוסק ביוזף גבלס, שר התעמולה של אדולף היטלר. הסרט אינטנסיבי, מצמרר, מזעזע ומפחיד. רואים שם כמה היטלר חפץ במלחמה, וכמה שיותר ממנה. לצדו, עמד גבלס, ששאף יותר מכל לרצות את היטלר – מגלומן בפני עצמו וכן תועמלן מבריק.
גבלס הבין כמה קל לשנות דעת קהל ועשה זאת שוב ושוב, גם כשפקפק במטרות. לא זו אף זו, היה ניכר שבעודו מבשל שקרים ומביים מציאות, הוא עצמו הלך והשתכנע באמיתות הפיקציות פרי יצירתו, עד להתאבדותו.
ד"ר אומי (נעמי) לייסנר היא חוקרת עצמאית, בעלת תארים אקדמיים במשפטים ובלימודי מגדר. במחקר, בהוראה ובכתיבה היא שמה את הדגש על זכויות נשים, בעיקר בהקשרים של בריאות ופריון. דרום- אפריקאית בעבר, היא גרה מזה שנים עם משפחתה בירושלים.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
בהקשר הזה כדאי לקרוא את אלון עידן.
https://www.haaretz.co.il/magazine/blacklist/2022-08-18/ty-article-magazine/.premium/00000182-b149-d018-adae-b95f152a0000
""מסגרת" היא מילה צנועה וטכנוקרטית שמתחייבת לדברים בסיסיים: הנה מקום ששומר על הילדים, מעין מרחב מוגן שבו הילדים מוחזקים, משומרים, בעצם ממוסגרים. ואמנם יש משהו מאוד סטטי במילה, ממש כמו מסגרת של תמונה: אתה ממסגר את הילד בתקווה שהזמן אצלו ייעצר, בתקווה שלא תדע מה עבר עליו ועם הפנטזיה שהוא לא יעבור בכלל משהו אלא יקפא בזמן. מיד לאחר שיסתיים הזמן שלו בתוך ה"מסגרת", תקבל אותו בדיוק כמו במצב ששלחת אותו.
כך שבמובן מסוים, אולי לא מודע, כשאנחנו שולחים את הילדים ל"מסגרות", אולי אלה אנחנו שנכנסים בכלל לתוך מסגרת ומתפללים שזאת תגן עלינו מפני החרדות והסיוטים שמידפקים על דלתות תודעתנו."