מה קרה לישראל 2023? האם באמת ישראל מתרסקת בגלל ממשלת ימין על מלא או שזה תהליך מתמשך שנטוע במבט של שנים לאחור וקיבל תאוצה בשנה האחרונה?

נתחיל בעובדה שישראל אימצה מודל של דמוקרטיה פרלמנטרית שאין בה הפרדת רשויות בין הממשלה לכנסת וגם אין לה חוקה. מדינה שאימצה את הדמוקרטיה אבל לא השכילה להבין שאין כזה דבר "דמוקרטית ויהודית". למה? כי עד היום אין הסכמה בין היהודים מיהו יהודי. אמירה לא מדויקת, כי הלכה למעשה ישראל, מרגע הקמתה, נתנה ליהדות האורתודוקסית לקבוע ולהכריע. מדובר בחרדים שרק מקצתם הצטרפו לעשיה הפוליטית בתחילת הדרך, ולצידם הציונות הדתית שאף היא אורתודוקסית.

ישראל אימצה מודל של דמוקרטיה פרלמנטרית שאין בה הפרדת רשויות בין הממשלה לכנסת וגם אין לה חוקה. מדינה שאימצה את הדמוקרטיה אבל לא השכילה להבין שאין כזה דבר "דמוקרטית ויהודית"

חייבים להבין שמדינה דמוקרטית חייבת להכיל חירות אישית וציבורית ולהתמודד עם שאלות השוויון. ערכים שיש בהם ממדים לא מעטים של ניגוד. צמד המילים חירות ושוויון נשמע טוב וצודק ובאותה נשימה בלתי אפשרי, או לפחות חזון שקשה להגשים. בדמוקרטיה יש רוב ומיעוט שגם הם ערכים מתנגשים שכן תמיד יש חשש מעריצות של רוב כמו שאנחנו נתקלים במציאות הישראלית לדורותיה.

כעת ננסה לחבר את הניגודים "דמוקרטית ויהודית". נראה שמדובר בצמד מילים בעייתי בכלל, ובפרט במדינה שבה חיים כעשרים אחוזים בני דת אחרת. נתונים שנכונים לגבולות הקו הירוק, וישתנו אם תתגשם המשימה של ארץ ישראל השלמה.

מהערת הביניים, הגם שהיא מרכזית בחיינו, ננסה להבין איך מגשרים על הפערים התהומיים בין התפישות השונות על היהדות. פערים עצומים בין היהדות האורתודוקסית המערבית לבין זו המזרחית, פערים בין האורתודוקסים לבין הרפורמים ולבין הקונסרבטיבים. פערים בין ישראל הדתית לבין ישראל החילונית.

פערים עצומים שבאים לכדי ביטוי בפרהסיה הציבורית, כשרות, עבודה בשבת, תחבורה ציבורית בשבת, נישואין, קבורה ועוד ועוד נושאים – הממחישים שישראל היהודית הרשמית היא אורתודוקסית, משקיעה הון באורתודוקסיה, ומתעלמת מהרפורמים, מהקונסרבטיבים, מהחילונים ומהלא יהודים.

הטענה על פני השטח היא שהאורתודוקסיה הצילה את היהדות מהכחדה ולכן יש לדבוק בה. שאלה שהטרידה קהילות יהודיות ברחבי העולם ובפרט באירופה, שם צצו הקהילות שחיפשו יהדות מתקדמת. האמת חייבת להיאמר, שהציונות הדתית אורתודוקסית התארגנה ביעילות ותפסה מקום של כבוד בתנועה הציונית.

פערים עצומים בין ישראל הדתית לחילונית ניכרים בפרהסיה הציבורית. וממחישים שישראל היהודית הרשמית היא אורתודוקסית, משקיעה הון באורתודוקסיה, ומתעלמת מזרמים אחרים, מחילונים ומלא יהודים

בישראל, הציונות האורתודוקסית לפתע מצאה עצמה בתחרות עם ה"אויב" המוכר, היהדות האורתודוקסית החרדית, זו שלא רצתה מדינה יהודית עד לבואו של המשיח.

החרדים שהגיעו לישראל לא מיהרו אל חיקה של המדינה הציונית. הגיעו לכאן ניצולי שואה לא מעטים והתמסרו, כפי שהורגלו בגולה, לממסד הרבני שלהם, לאדמו"רים ולרבנים. גם הם, החרדים, מפוצלים לחצרות של מנהיגי דת, כשהחלוקה הגסה היא בין חסידים לבין מתנגדים.

הדיסוננס של החרדים שהגיעו לחיות בישראל אך ניסו להתרחק מההוויה הציונית שנתפשה בעיני רבים מהם כבריחה מהיהדות, מלווה אותם עד היום. מרביתם אכן גרים כאן, לא מעטים אפילו מדברים עברית גם בהתנהלות היומיומית, אבל לא מרגישים חלק מהעשייה ודבקים באמונה שלימודי קודש מחליפים התפרנסות בכבוד והגנה על המדינה.

החרדים הללו הם גם אלה שדחקו את רגלי החרדים שהגיעו לכאן מארצות מוסלמיות. דחיקה מתמשכת שהובילה להקמת ש"ס, המייצגת את החרדים המזרחיים שחיים במדינת ישראל מתוך הכרה בקיומה ואפילו בהיותה ציונית.

הדתיים הלאומיים התארגנו במסגרת התנועה הציונית והשתתפו בממשלות של מפא"י בלי היסוס. הם הבינו שזו הדרך לעבודה משותפת ושהשכר הוא סטטוס קוו בענייני דת, רבנות ראשית, פרהסיה שומרת שבת ועוד.

החרדים מצדם קיבלו את שלהם – הקצאת תלמידים שיהיו באוהלה של תורה, נושא שהשתלב במהרה באותו סטטוס קוו.

החילונים, אלה שלא חשים מסורתיים, כופפו ראש וקיבלו את הגזרה כברירת מחדל, בבחינת המצוי. הרפורמים לעומתם נאבקים בעצימות כזו או אחרת על מקומם בחברה ולעיתים מאבקם עולה לכותרות בעיקר בנושא הכניסה שלהם לכותל המערבי, שנוכס לטובת האורתודוקסיה.

מדינת ישראל, אשר חשבה שצמד המילים דמוקרטית ויהודית יעבוד, ניצבת בשנים האחרונות מול אופוזיציה לא מבוטלת של חרדים ודתיים לאומיים אורתודוקסיים, שרוצים מדינה יותר יהודית – על פי הגדרתם.

מדינת ישראל, שחשבה כי צמד המילים דמוקרטית ויהודית יעבוד, ניצבת בשנים האחרונות מול אופוזיציה לא מבוטלת של חרדים ודתיים לאומיים אורתודוקסיים, שרוצים מדינה יותר יהודית – עפ"י הגדרתם

הדמוקרטיה לא מפריעה אלא מסייעת להם להשיג את מבוקשם. זה קרה בזמן ממשלת בנט לפיד וזה קורה גם כעת בממשלת ימין על מלא. האורתודוקסיה מובילה את המהלכים לצמצום כוחו של בית המשפט שדחק מזמן את המשפט העברי ופועל בעיקר על פי חוקי הכנסת. האורתודוקסיה גם מובילה חוקים שייתנו מענה לתלמידי הישיבה שיילמדו תורה ולמתנחלים שהולכים ומתחזקים בגבעות של שומרון ויהודה. הציונות הדתית הסירה את המחויבות לדמוקרטיה והיא כעת יהדות שמתחרה על מקומה באורתודוקסיה החרדית, עם שינוי קל – הם משרתים בצבא ועובדים לפרנסתם.

בנקודת הזמן הזו יש קבוצה עצומה של אזרחים, שכוללת בתוכה כאלה שמתנגדים לבנימין נתניהו, מתנגדי כיבוש, מתנגדי הדרת נשים ועוד קבוצות של אזרחיות ואזרחים ממגוון מגזרים, גם חילוניים וגם דתיים, שדורשים דמוקרטיה ליברלית. דמוקרטיה שמעצם הגדרתה נותנת חופש דת ואמונה.

זו קריאת תיגר לאורתודוקסיה, שכעת מיוצגת במלוא תפארתה וקיבלה את האופציה להשליט כאן יהדות אורתודוקסית שתנוע במרחבי החסידות, ההתנגדות והחרדים החדשים שחיים בעיקר ביהודה ושומרון. אלה גם אלה רואים במחאה את אלה שרוצים לשחרר את מדינת ישראל מהמחויבות ליהדות שלהם.

הם לא רוצים מדינה שבה יש הפרדת דת ומדינה והם לא רוצים לדון בכיבוש, כי הם רוצים מדינה אחת מים תיכון עד הירדן ולהתיישב בכל מקום שחיים בו ערבים כדי לייהד את המרחב, בדיוק כפי שהם עושים בלוד ומתכוונים לעשות בגליל.

אם נסכם את תמונת המצב נוכל לומר, שכעת יש ממשלה יהודית אורתודוקסית ומולה מאות אלפי אזרחים שרוצים דמוקרטיה ליברלית ולא בהכרח מצליחים להסביר מהו רצונם בצורה מדויקת. לפי שעה, ידה של האורתודוקסיה על העליונה.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.