פסק דין שניתן לאחרונה על־ידי בית המשפט העליון בעתירה של עמותת "שומרי הבית" נגד המשרד להגנת הסביבה, מלמד על הפער שבין האמת המשפטית היבשה למציאות הסביבתית והשלטונית בישראל.
הפער הזה יאפשר לעיוות שבגינו הוגשה העתירה להמשיך ולהתקיים עוד זמן רב. וזה אומר שהעשירים והחזקים ימשיכו ליהנות – בזמן שהסביבה והאינטרס הציבורי ימשיכו להיפגע.
העתירה באה לעולם בעקבות אירוע זיהום הנפט הגדול שפקד את חופי ישראל בחורף 2021. התמונות היו קשות – דגים וציפורים כוסו בנפט ומתו, רצועות חוף שלמות הפכו לעיסה שחורה וצמיגית – אבל בשוך הסערה, תרתי משמע, התברר שישראל הייתה בת מזל, ושמדובר באירוע בקנה מידה קטן יחסית לכמויות הנפט המסתובבות בים ולפוטנציאל הנזק.
מתקפת הנפט גם סיפקה תזכורת לכך שהכלים העומדים לרשות המשרד להגנת הסביבה דלים מאוד ושמדינת ישראל לא מוכנה לתרחיש של תאונת נפט בקנה מידה משמעותי. בעלי תפקידים בחלק מעיריות החוף מצאו את עצמם רוכשים מכרטיס האשראי הפרטי שלהם כפפות ושקיות לטובת המתנדבים שהתייצבו לגרד את הזפת מהסלעים והחול.
מתקפת הנפט גם סיפקה תזכורת לכך שהכלים העומדים לרשות המשרד להגנת הסביבה דלים מאוד ושישראל לא מוכנה לתרחיש של תאונת נפט בקנה מידה משמעותי
רק אחרי התגוששויות בין משרדי האוצר והגנת הסביבה התחילו לזרום כספים מהממשלה לשטח. התקציב לפעילותו הימית של המשרד להגנת הסביבה נשען על הקרן למניעת זיהום ים. על־פי התקנות למניעת זיהום ים בשמן – שנוסחו לפני 40 שנה (1983) – כל גורם שפעילותו עלולה לגרום לדליפת מזהמים לים – בשגרה או כתוצאה מתקלה – משלם אגרה לקופת הקרן.
ברשימת המשלמים נמנים גופי תשתית לאומיים גדולים כמו קצא"א וחברת החשמל – ולצדם ספינות קטנות. מכיוון שהאתגרים הימיים שהמשרד להגנת הסביבה מתמודד איתם התרחבו לאין שיעור במהלך השנים, הקרן נמצאת בגירעון קבוע ותקציבה לא מאפשר היערכות ראויה לזיהום נפט בקנה מידה משמעותי.
אנשי המשרד מעבירים משנה לשנה "קופסה" של 15 מיליון שקל המוכנה למקרה חירום, אבל מדובר ב"סכום קטנצ'יק", כהגדרת גורם בתחום, ביחס לסכומים שיידרשו במקרה של תאונת דליפה משמעותית.
עלות הטיפול והניקוי בזיהום הנפט לפני שנתיים הסתכמה בכ־30 מיליון שקל – סכום שבמקרה של תאונה גדולה באמת יהיה צורך להוסיף לו כמה אפסים. כזכור, החקירה שערך המשרד להגנת הסביבה הובילה למסקנה שהנפט דלף ממכלית שחלפה בים התיכון, לא רחוק מחופי ישראל.
אנשי המשרד מעבירים משנה לשנה "קופסה" של 15 מיליון שקל המוכנה למקרה חירום, אבל מדובר ב"סכום קטנצ'יק", כהגדרת גורם בתחום, ביחס לסכומים שיידרשו במקרה של תאונת דליפה משמעותית
רק שמדינת ישראל לא תראה אפילו שקל מבעלי המכלית – מדובר במכלית שעסקה בהברחת נפט מהמפרץ הפרסי לסוריה, עם בעלים מסוריה וחברת ביטוח קיקיונית מדובאי – לא בדיוק הפרופיל שאפשר לתבוע בבית משפט, מה עוד שישראל לא הצליחה להניח על השולחן ראיות חד־משמעיות לאשמתה של המכלית.
בימים אלה עדיין נדונה בקשת הפיצויים של המדינה מקרן הפיצויים הבינלאומית. בעמותת "שומרי הבית" זיהו אבסורד: "בעוד שכל כלי שיט זעיר של 24 מטר מחויב בתשלום לקרן למניעת זיהום ים", אומר עו"ד מתן גרפינקל, שמייצג את העמותה, "בעלי הממון הכי גדולים, שמייצרים את הסיכון הכי גדול, לא נדרשים לשלם".
גרפינקל מתכוון לאסדות הגז, שאינן משתתפות במימון הקרן, מן הסתם כי כשהתקנות נוסחו, איש לא ידע שיום אחד ישראל תהפוך למעצמת גז, ושהים שלה יהיה מלא באתרי קידוח ובאסדות הפקה. ב"תמר", "לוויתן" ו"כריש" אומנם מפיקים גז, אבל באסדות מוחזקות גם כמויות של קונדנסט – נפט קל המופרד מהגז הגולמי ומזהם לא פחות מנפט.
נוסף על כך, האסדות מחזיקות סולר כגיבוי ואסדת כריש היא למעשה אונייה גדולה המונעת במזוט – דלק כבד ומזהם.
יו"ר "שומרי הבית" יוני ספיר פנה למשרד להגנת הסביבה ודרש לשנות את התקנות כך שאסדות הגז ייכללו ברשימת המשלמים, בהתאם לגודלן ולפוטנציאל הנזק הנשקף מהן
יו"ר "שומרי הבית" יוני ספיר פנה למשרד להגנת הסביבה ודרש לשנות את התקנות כך שאסדות הגז ייכללו ברשימת המשלמים, בהתאם לגודלן ולפוטנציאל הנזק הנשקף מהן. מכתב התשובה שקיבל מגלית כהן, מנכ"לית המשרד דאז, הבהיר שאין מחלוקת אמיתית בין הצדדים.
"לגבי טענתך כי הסכום שהצטבר בקרן למניעת זיהום הים נמוך ואין בו כדי לתת מענה מימוני לאסונות סביבתיים בקנה מידה לאומי", כתבה כהן, "אציין כי הבעיה מוכרת לי היטב… אני מסכימה כי הקרן למניעת זיהום ים זקוקה למקור הכנסה משמעותי וקבוע מעבר למקורות הקיימים, ובכוונתי לבחון יישום אופטימלי של עקרון המזהם משלם".
במישור העקרוני הייתה הסכמה, אבל במישור המעשי המנכ"לית הסבירה מדוע מבחינה משפטית זה לא כל כך פשוט להתחיל לגבות כסף מהאסדות – בין השאר כי רוב הקידוחים והאסדות ממוקמים במים הכלכליים של ישראל ומחוץ למים הטריטוריאליים.
הפתרון: שינוי חקיקתי ויצירת מנגנון חדש לחיוב האסדות בתשלום. במשרד להגנת הסביבה הבטיחו שהם על זה. ב"שומרי הבית" שמחו על התשובה והחליטו להמתין. רק שדבר לא קרה. גם אחרי שחלפו כמה חודשים ונשלחו מכתבי תזכורת.
![מנכ"לית המשרד להגנת הסביבה גלית כהן (צילום: חיים צח, לע"מ)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2022/07/galit-cohen2.jpg "מנכ"לית המשרד להגנת הסביבה גלית כהן (צילום: חיים צח, לע"מ)")
הפתרון: שינוי חקיקתי ויצירת מנגנון חדש לחיוב האסדות בתשלום. במשרד להגנת הסביבה הבטיחו שהם על זה. ב"שומרי הבית" שמחו על התשובה והחליטו להמתין
אחרי שהתייאשו מהמכתבים, בספטמבר אשתקד הגישה העמותה עתירה. התשובה של המשרד להגנת הסביבה הוגשה לבית המשפט לפני כחודשיים. גם הפעם, המשרד מביע הסכמה עם הטענה העקרונית של אנשי "שומרי הבית" – וגם הפעם מבהיר שהפתרון טמון בחקיקה.
הנושא, נמסר על־ידי בא כוח המשרד, הובא בפני השרה להגנת הסביבה עידית סילמן, ולאחר דיון מקיף היא החליטה שהדרך הנכונה להכניס את אסדות הגז למעגל משלמי האגרה היא באמצעות חקיקת חוק התלמ"ת (תוכנית לאומית למוכנות ותגובה לזיהומי ים בשמן).
מתשובת המשרד מתקבל הרושם שהחוק נמצא בצנרת, שהוא אוטוטו עומד לעבור ולכן הדיון בעתירה מתייתר מאליו. שופטי בג"ץ – נעם סולברג, חאלד כבוב וגילה כנפי־שטייניץ – קיבלו את עמדת המשרד להגנת הסביבה והחליטו למחוק את העתירה (בלי החזר הוצאות).
עו"ד גרפינקל, בשם "שומרי הבית", ביקש מהשופטים לחייב את המשרד להגנת הסביבה לעדכן מדי תקופה את בית המשפט בהתקדמות החקיקה בשביל לוודא שלא מדובר בעוד מריחה ממשלתית, אבל גם הבקשה הזו נדחתה.
גורמים ממשלתיים מסבירים ששורה ארוכה של מחלוקות מונעת את התקדמות החוק. השלטון המקומי ומשרד הפנים, למשל, מתנגדים מפני שהחוק כולל סנקציות פליליות נגד ראשי ערי חוף
"באתי לכלל מסקנה כי אין הצדקה להותיר את העתירה תלויה ועומדת כ'עתירת בייביסיטר'", כתב השופט סולברג, "דומני כי המחוקק אינו זקוק לליווי צמוד של בית המשפט במשעולי החקיקה". יש להעריך את האופטימיות של סולברג ואת האמון שלו בעבודת הממשלה, רק שהיא לא מתיישבת עם ההיסטוריה העגומה של חוק התלמ"ת.
כבר ב־1998 הורתה הממשלה למשרד להגנת הסביבה להכין תוכנית למוכנות לאירועי זיהום ים. עשר שנים לאחר מכן סיימו סוף סוף להכין את התוכנית והיא אומצה כהחלטת ממשלה. כעבור חמש שנים נוספות – ב־2013 – מבקר המדינה מתח ביקורת על כך שהחלטת הממשלה והתוכנית לא עוגנו בחקיקה.
מאז חלף עוד עשור, החוק עדיין לא נחקק – ולא במקרה. הגרסה האחרונה של חוק התלמ"ת – שכוללת התייחסות לאסדות הגז – הופצה כתזכיר למשרדי הממשלה לפני כשנה, אבל מאז היא תקועה לחלוטין.
גורמים ממשלתיים מסבירים ששורה ארוכה של מחלוקות מונעת את התקדמות החוק. השלטון המקומי ומשרד הפנים, למשל, מתנגדים מפני שהחוק כולל סנקציות פליליות נגד ראשי ערי חוף שלא יתכוננו כראוי לאירוע של זיהום ים ולא ינקו את חופיהם אחרי שהוא חלילה יתרחש.
"אולי עם שופט אחר היינו מקבלים פסיקה המחייבת את המדינה לדווח בעוד חצי שנה על התקדמות החוק, אבל ספק אם זה מה שהיה גורם לחוק להתקדם"
ראשי הערים, מצדם, טוענים שאם מרחפת מעל ראשם סנקציה פלילית, החוק צריך לשריין להם תקציב מהמדינה שיאפשר להם לבצע את כל הפעולות הנדרשות. כשזה מגיע להתחייבויות תקציביות, גם לאוצר יש מה לומר – ובקיצור החוק מסתובב במעגלים וגורם הבקיא בנושא אמר אתמול "אני לא רואה אותו עובר בכנסת הנוכחית. אין שום הבנות ואין שום הסכמות".
"בניגוד לבית המשפט", אומר עו"ד גרפינקל, "לצערי אני רואה את כל הסיבות בעולם למה המדינה צריכה בייביסיטר – כי אנחנו רואים מה קורה כשאין אחד כזה".
אתה מפרש את ההימנעות של השופטים כחלק מהאווירה הציבורית הנוכחית?
"אם להיות הוגן, אני לא חושב שהפסיקה של סולברג קשורה לעובדה שהוא נחשב לשופט שמרן או לשיח הנוכחי סביב היחסים בין בית המשפט לממשלה.
"אולי עם שופט אחר היינו מקבלים פסיקה המחייבת את המדינה לדווח בעוד חצי שנה על התקדמות החוק, אבל ספק אם זה מה שהיה גורם לחוק להתקדם. הרי אפילו עם חוק הגיוס זה לא עבד".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם