המדינה היהודית קיבלה את השר הערבי הראשון לפני יותר מ-100 שנים, קרוב ל-50 שנים לפני שישראל אפילו נולדה. זה היה ב-1902, עם פרסום הספר 'אלטניולנד' של תיאודור הרצל, הרומן האוטופי המתאר בפירוט מרהיב את החברה לדוגמה, שהאב המייסד של הציונות חזה שתתממש ב-1923 המדומיינת.
מאז, רבים מתקדמים עם המציאות, כשהוראות ההפעלה בידיהם, ומנסים להגשים את החלום. בבחירות ביום שלישי האחרון אולי נעשה צעד אחד נוסף שקירב אותנו לשם.
רשיד ביי הוא הסיבה לכך. בתור דמות ערבית ברומן האוטופי, הוא גם היה גורם מוביל בממשלה של החברה החדשה שהרצל חזה. זר ספקן שמבקר במדינה שואל אותו איך זה יכול להיות. "אתם אנשים מוזרים, אתם המוסלמים. אתם לא מתייחסים ליהודים בתור פולשים?" הוא שואל.
בעוד שהתגובה חושפת את הנאיביות של המחבר ואת הכישלון שלו לחזות את התפתחות השאיפות הלאומיות של האוכלוסייה שנולדה בפלשתינה, הוא גם חושף את האידיאל שלו למדינה שהיא סובלנית, מכילה ודמוקרטית, בדיוק כמו שהיא יהודית.
"'אתה מדבר מוזר, כריסטיאן', הגיב רשיד הידידותי. 'האם תקרא לאדם 'שודד' אם הוא לא לוקח ממך כלום, אלא מביא לך משהו במקום? היהודים העשירו אותנו. למה שנכעס עליהם? הם חיים בינינו כמו אחים. למה שלא נאהב אותם?'"
כמו שאמרנו, נאיבי. אנחנו נמצאים מרחק רב מהיום שבו מנהיג ערבי יפרסם הצהרה שכזו, אבל, אני מעז להגיד, שאנחנו גם רחוקים מלהיות ראויים לכך. זה גובל בבלתי סביר, בהינתן כל מה שעברנו כרגע.
כשהערבים המגיעים לקלפיות נתפסים אך ורק בתור סכנה ולא בתור הזדמנות, יש לשאול שאלות על המחויבות שלנו לערכים הבסיסיים, שעליהם נוסדה המדינה, ובאות לידי ביטוי באופן מפורש במגילת העצמאות
עם זאת תת-עלילה ביקורתית ברומן של הרצל הוא קמפיין בחירות עם מאבק מר, שמציג את הרב הגזעני והריאקציונרי, ד"ר גאייר (נשר בגרמנית), כמי שישלול מלא-יהודים את הזכות להצביע מול ממסד ליברלי, מכיל, המבועת מעצם המחשבה על אי הכללה שכזו.
"הוא רוצה להביא את חוסר הסובלנות אל תוך המדינה שלנו", טוען אחד מהיריבים הזועמים של גייר. "נכון לעכשיו אני אדם שקט, אבל הייתי רוצח בשמחה אדם לא סובלני שכזה!"
זה לא אומר שהרצל היה נגד דת. להיפך. אחת מהדמויות הכי מתקדמות ומוערכות בספר הוא הרב שמואל הנכבד, שהכותב מעסיק בכך שהוא מבטיח לתומכיו כי "הזר ירגיש נוח ביניכם" במקביל לכך שהוא מזהיר אותם כי "כל מה שטיפחתם יהיה חסר ערך והשדות שלכם יהיו שוממים, אלא אם תטפחו חופש מחשבה והבעה, נדיבות הרוח, ואהבת האנושות".
הרצל פשוט חשב שקו בריא של אוניברסליות הוא הבסיס למרקם של היהדות.
ברור שבספר שמתאר את החזון שלנו, הגזענים הפסידו. אבל במהלך החודשים האחרונים היה קצת פחות ברור מה יקרה כאן. למעשה, זה עדיין לא ברור.
אזהרות על ההשפעה המזיקה של קולות הערבים על תוצאות הבחירות, היו פזמון חוזר לאורך כל מערכת הבחירות.
רבים גם דחו את ההצהרה הלא מחייבת של מועמדים ברשימה המשותפת של המפלגות הערביות, שהעלתה אפשרות, חסרת תקדים, לשיתוף פעולה לטובת הקמת ממשלה. גם אלו שהתועלת עבורם תהיה רבה בתרחיש שכזה, דחו את ההצהרה.
התגובה, כמובן, מובנת. הפלטפורמה של הרשימה המשותפת היא טאבו עבור רוב הישראלים היהודים, על רקע הקריאות להקמת מדינה פלסטינית עצמאית עם ירושלים בתור עיר בירה, שחרור כל "האסירים הפוליטיים" (ככל הנראה לרבות טרוריסטים מורשעים ורוצחים בדם קר), ו"פתרון צודק" לפליטים הפלסטינים שיאפשר להם לחזור לשטחים של מדינת ישראל, שעליהם אין מחלוקת, מה שיהווה איום דמוגרפי על הרוב היהודי בישראל.
אבל פלטפורמה זו, והמספר הגבוה באופן מפתיע של 13 חברי כנסת שנבחרו לייצג את הרשימה המשותפת, מהווה גם אתגר גדול על ההגדרה של ישראל בתור דמוקרטיה. להיות דמוקרטיה לא אומר לקבל רק את הקולות הדומים לשלך. המשמעות היא קבלה ומתן לגיטימציה גם לקולות ששמתנגדים לך, אפילו כשההתנגדות היא תקיפה.
כשהערבים המגיעים לקלפיות נתפסים אך ורק בתור סכנה ולא בתור הזדמנות, יש לשאול שאלות על המחויבות שלנו לערכים הבסיסיים, שעליהם נוסדה המדינה, ובאות לידי ביטוי באופן מפורש במגילת העצמאות.
מי שמחזיק בערכים האלו, למשל ב"פיתוח הארץ לטובת כל תושביה" במקביל להבטחת "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" – יממש אותם בצורה הטובה ביותר על ידי פנייה למפלגות הערביות לשיתוף פעולה. יש להם את כל הסיבות להגיב בחיוב.
ככל שתעלה תחושת ההעצמה של כל אזרחי המדינה, מכל ממשלה שתקום, כך יגבר הסיכוי לשינוי חיובי ביחסים בין הדתות והקבוצות האתניות, כמו גם בתרבות הפוליטית
עבור המיעוטים בישראל – ואפילו יותר עבור הרוב – חיוני כי אבני הפינה של הדמוקרטיה לא יישחקו. הקדושה של מערכת המשפט, חופש העיתונות, שלטון החוק והסדר, ריסון נטיות תיאוקרטיות ודחייה של מגמות הדתה, קריטיים כולם לקיומה של ישראל בתור מדינה יהודית ודמוקרטית – ומימוש הרעיון הציוני.
בשאיפה למטרה זו, צריכים מנהיגי כל המפלגות לקחת זאת לתשומת ליבם ולאותת לרשימה המשותפת שהם מוכנים לברית מסוג כזה או אחר. ככל שתעלה תחושת ההעצמה שיקבלו כל אזרחי המדינה, מכל ממשלה שתקום תעלה, כך יגבר הסיכוי לשינוי חיובי ביחסים בין הדתות והקבוצות האתניות, כמו גם בתרבות הפוליטית. אם הערבים יסכימו, הם אכן שיחקו תפקיד מרכזי בהצלת ישראל מעצמה – והצלת הציונות כחלק מהתהליך.
ואם חלק מהמחשבות האלה גורמות לכם לאי נוחות, אל תאשימו אותי. תאשימו את הרצל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו