גם דברים שלא עולים על הדעת יכולים להתרחש. כך נוכחתי לגלות כשעבדתי פעם כפסיכולוגית בית-ספר ואחד התלמידים מצא לנכון לבטא את רגשותיו כלפי המערכת דרך הטלת מימיו בבקבוקי-השתייה של חבריו לכיתה. אימו, שזוּמנה לדון במעשיו, ביטאה את רגשותיה שלה כשהשחיתה אלבומים בשולחן שהוצב בחצר ביה"ס לרגל יום-הזיכרון לחללי מערכות-ישראל.

אין להתכחש לקיומה של יצירתיות בפעילות הבן ואימו, שזיהו שימושים חלופיים לבקבוקים ולאלבומים מהסוג שרוב הציבור לא מעלה בדעתו. השניים הכירו במציאות בכל הנוגע לגבולותיה הפיזיים אך היו חופשיים מהמגבלות שמציבים הנורמות, הכללים והמוסכמות. לכן עלה בידם להפתיע את קהילת ביה"ס בסוג ההרס שזרעו ובהיקפו.

אין להתכחש ליצירתיות האם והבן, שהכירו בגבולותיה הפיזיים של המציאות אך היו חופשיים ממגבלות הנורמות, הכללים והמוסכמות. לכן עלה בידם להפתיע את קהילת ביה"ס בסוג ההרס שזרעו ובהיקפו

יצירתיות בניחוח דומה מגלים שר החינוך הנוכחי וממשלת ישראל כולה בהרס שהם מטילים בבתי-ספר, במערכת-החינוך הממלכתית כולה ובשאר המערכות הממלכתיות ובמוסדות שטופחו עשורים רבים במדינה.

אמסלם תוקף: "צריך לטפל במורדים בצבא, ברק וחלוץ צריכים להינמק בכלא" https://t.co/tHPxCysPhs

— lealeas2018 (@lealeas1) August 15, 2023

בכנות, מי מאיתנו היה מעלה בדעתו את רעיונותיהם היצירתיים של אבי מעוז או את יוזמותיהם של שלמה קרעי, מירי רגב, איתמר בן-גביר או בצלאל סמוטריץ', ואת אופני הביטוי המיוחדים של דוד אמסלם, טלי גוטליב או גלית דיסטל-אטבריאן? חדשנות נבחרי הקואליציה עולה על כל סאטירה אפשרית ומייתרת יצירה מהסוג שמציעה התוכנית "ארץ נהדרת".

עולה השאלה, האמנם מהווה הַֹשְתָּתָתָהּ הבריונית של דיקטטורה את שעתה היפה של היצירתיות? ואולי במקום הפעלתן של סדנאות יצירתיות יקרות בארגוני חינוך והייטק פשוט נתבונן ונלמד מכיתות-האמן של הקואליציה או מדמויות מסוג הילד ממלא-הבקבוקים או אלכס רב-התושייה מסרטו של קובריק "התפוז המכני"?

מירי רגב, שרת התחבורה והבטיחות בדרכים, מפצירה בנהג שלה לדרוס מפגינים: pic.twitter.com/9pNqub7DMn

— Ido Nimri????️???????? (@ano_nimri) September 5, 2023

חרף היצירתיות המבעבעת בקואליציה בחתירתה הנחושה לדיקטטורה, אזכיר שהסופר ג'ורג אורוול טען שסביבה דיקטטורית דווקא מדכאת יצירתיות ולא מעודדת אותה. זאת משום שגם טאבו רודני בודד עלול לשתק את הנפש, מאחר שתמיד נשקפת הסכנה שכל מחשבה שאחריה נעקוב בחופשיות, תוביל חלילה למחשבה אחרת, אסורה.

חרף היצירתיות המבעבעת בקואליציה בחתירתה הנחושה לדיקטטורה, אזכיר שהסופר ג'ורג אורוול טען שסביבה דיקטטורית דווקא מדכאת יצירתיות ולא מעודדת אותה

כיצד ניתן אם כן להסביר את הפער שבין היצירתיות שמתגלית בשלבי הריסת הדמוקרטיה, לבין דעיכת היצירתיות וקרישתה כשהדיקטטורה מתבססת? הסבר אפשרי מציעה התיאוריה של מומחה הניהול, פרופ' יצחק אדיג'ס.

אדיג'ס מתאר סגנונות ניהול שתואמים לדמויות ולשלבים שונים בחיי ארגון: הסגנון המשימתי, הבירוקרטי, היזמי או האינטגרטיבי, ולצידם סגנון "הענף היבש" הבולט בשלבים מתקדמים בחיי הארגון ולא בשלבי צמיחתו. סגנון "הענף היבש" מכוון לשמירה על הקיים תוך הנצחת מעמדו האישי של המנהל.

מאחר שדיקטטור נוטה להסתייג משינויים שלא יזם בעצמו, הוא מגייס לארגון רק אומרי-הן חסרי-ברק שאינם מוכשרים להחליפו. ובגלל שהוא פטור מביקורת, משימות הניהול מהוות עבורו טקס חיצוני סתמי וריק מתוכן, שאינו מכוון לתוצאות אמיתיות ולהצמחתם של פירות.

לכן מתאפיין הארגון המדינתי שבניהולו בגוויעתם של רעיונות, חדשנות ושאר ענפים רעננים, כמו שקרה למשל בקוריאה הצפונית, בברית-המועצות, ב"מדינה הספרדית" בראשות גנרליסימו פרנקו ובוועדת החוקה בראשות שמחה רוטמן.

הפסיכולוגיה מתארת יצירתיות באמצעות מדידתה במבחנים דיאגנוסטיים ודרך המשגה תיאורטית שלה העוסקת בדינמיקה הנפשית שעומדת ביסודה. בכל מקרה הפסיכולוגיה מגדירה יצירתיות כתכונה אינדיבידואלית, כלומר, כהתרחשות שזקוקה לאינדיבידואל. וכידוע, שליטים טוטליטריים אינם אוהבים אינדיבידואלים שאינם הם עצמם.

הפסיכולוגיה מגדירה יצירתיות כתכונה אינדיבידואלית, כלומר, כהתרחשות שזקוקה לאינדיבידואל. וכידוע, שליטים טוטליטריים אינם אוהבים אינדיבידואלים שאינם הם עצמם

ההוגה חנה ארנדט מסבירה שבמצב טוטליטרי מתבטל החלל שמבחין בין האנשים ומאפשר להם חוויה אינדיבידואלית, וכולם מותכים יחדיו לאיש אחד בעל ממדים ענקיים וחשיבה אחידה. בדומה אומר אורוול, שכשדיקטטורה מתבססת שוררת בה דרגה כה גבוהה של תמימות-דעים, עד שלא נדרש שום פיקוח כנגד כפירה והשגות אפשריות, מאחר שכלל לא קיימים בנמצא מי שעלולים להחזיק בדעה אחרת.

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט מסביר שדמיון ויצירתיות גורמים לנו להרגיש חיים וחיוניים. לדבריו דמיון ויצירתיות יכולים להתקיים רק במצב של חופש. בתוכו מתאפשרת בריאות נפשית מיטבית, שבה האדם מחובר גם למציאות האובייקטיבית שנתפסת בחושיו וגם למציאות הסובייקטיבית שמאפשרת לו גישה יצירתית לעובדות. ויניקוט מוסיף שיצירתיות ודמיון מתבטאים, למשל, ביכולת להמציא ולשחק.

האם פעילות נציגי הקואליציה בשירות הרס הדמוקרטיה אכן משקפת הַמְצאתִיוּת, משחקיוּת או בריאות נפשית בכלל? כדי להתייחס לשאלה יש להבחין בין יצירתיות בונה, ליצירתיות הרסנית.

יצירתיות בונה מכוונת לגלות ולייצר חיבורים חדשים, בעוד שיצירתיות הרסנית מכוונת פשוט לחבל בחיבורים הקיימים, לתקוף ולהרוס אותם. כידוע, מלאכת ההרס קלה ממלאכת היצירה, ואפילו פעוטות, בעלי-חיים וגם וֶקטורים פיזיקליים כמו תנועות-עצמים ומשבי-רוח, שאינם חשודים במניע יצירתי, מסוגלים לחולל הרס בנקל.

האם פעילות נציגי הקואליציה בשירות הרס הדמוקרטיה אכן משקפת הַמְצאתִיוּת, משחקיוּת או בריאות נפשית בכלל? כדי להתייחס לשאלה יש להבחין בין יצירתיות בונה, ליצירתיות הרסנית

במילים אחרות, יצירתיות הרסנית פחות מאתגרת מיצירתיות בונה, ואפילו חברי הקואליציה הקקיסטוקרטית שלנו מסוגלים לה. כי אם עניינך מתמצה בהרס הקיים, אתה חופשי משבלונות ומתבניות ערכיות בדומה לילד ממלא-הבקבוקים ולאימו, ורק הגבולות הפיזיים והטכניים מהווים לך מכשול.

יצירתיותם ההרסנית, הנכלולית, התזזיתית ומחרישת-האוזניים של מחרבי הדמוקרטיה משתלטת על השיח והמרחב האישי וגוררת תגובתיות מתמדת ליוזמותיהם. זאת במקום להניח לציבור שֶקט לחשוב, להרהר, לחיות, להרגיש וליצור. בשל כך מידלדלות בפועל החשיבה והיצירתיות הבונה שלנו עוד הרבה לפני שנאסר עליהן להתקיים לפי חוק.

הסופרת מרגרט אטווד, שרעיונותיה היצירתיים מהווים השראה למתקוממים כנגד רודנות ועריצות בעולם, מתארת עריצות כמצב בו קבוצה קטנה בצמרת שולטת בכל השאר, ומקבלת לידיה את נתח-הארי של המנעמים הזמינים שבהם חפצים כולם.

בדומה לארנדט ולאורוול, גם אטווד מדגישה שלאחר שדיקטטורה מתבססת, היא משתיקה את מי שמעצם טיבם משתמשים בדמיון האנושי במלוא גיוונו – את שכבת האמנים והיוצרים. חשוב לה לציין שליוצרים יש תפקיד חברתי חשוב שאינו מתמצה בקישוט, כי "חברה שהשתיקה אמנים ויוצרים היא חברה ששברה את המראות שלה, עקרה את ליבה, וחדלה להיות הדבר שאנו מזהים כאנושי".

יצירתיותם ההרסנית, הנכלולית, התזזיתית ומחרישת האוזניים של מחרבי הדמוקרטיה משתלטת על השיח והמרחב האישי וגוררת תגובתיות ליוזמותיהם, במקום להניח לציבור שֶקט לחשוב, לחיות, להרגיש וליצור

אטווד מבחינה בין יצירתיות עמוקה ליצירתיות טכנית. לדבריה, שלטון רודני מתיר יצירתיות טכנית בלבד, למטרת בנייתם ותחזוקתם של כלים, כמו למשל מכשיר הטוסטר. במערכות-החינוך הרודניות מותר ללמד רק לייצר ולתחזק מכשירים, אך לא להתבונן כיצד נוגעים הללו בהגשמת הכמיהות האנושיות. לכן לדבריה מערכות-חינוך רודניות בעצם אינן יותר מבתי-ספר לתיקון טוסטרים, שבאמצעותן מסלילים אנשים להיות ענף יבש.

היצירתיות ההרסנית של החותרים לדיקטטורה כעת מטילה על מתנגדי ההפיכה מאמץ יצירתי כפול ומכופל במאבק לשימור הדמוקרטיה וביסוסה. כי יצירתיות בונה שכפופה למגבלות ערכיות ואשר נועדה לבנות ולא לקלקל, מאתגרת שבעתיים מיצירתיות הרסנית, שכפופה רק למגבלות הטכניות והפיזיות.

קרב ההתשה מחליש את הכוחות ועמם את הפְּנִיוּת הנפשית להשתמש ביצירתיות בונה, שכרוכה בשילוב עליו מדבר ויניקוט בין העגינה בעולם המציאותי לבין הנגישות לעולם הסובייקטיבי. אך דווקא משום כך חשוב לשמר ולטפח את היצירתיות הבונה במאבק על הדמוקרטיה, כדי שנוכל לגבור על היצירתיות ההרסנית העוצמתית שמנגד.

כרגע הדמוקרטיה לא הובסה, הדיקטטורה לא התבססה, השימוש בדמיון עדיין לגיטימי, וחשוב מאוד להשתמש בו.

לדברי אטווד, שלטון רודני מתיר יצירתיות טכנית בלבד, למטרת בנייתם ותחזוקתם של כלים, כמו למשל טוסטר. מערכות-החינוך הרודניות, לדבריה, בעצם אינן יותר מבתי-ספר לתיקון טוסטרים

כי אם חלילה תשתרר דיקטטורה, הדמיון כבר לא יעמוד לרשותנו בצורה מספקת. כמו שכותב אורוול: "הדמיון, בדומה לחיות בר מסוימות, אינו מתרבה בתנאי שבי".

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.