הדמות הכי פתטית בהפיכה המשטרית, שמאיימת לעשות חיסול ממוקד למערכת המשפט ולחרב את הדמוקרטיה, הוא הנשיא יצחק הרצוג.

מעולם לא היה כאן נשיא כה חלש, פחדן, חסר השראה, חסר יצירתיות וחסר אונים. נשיא שמנסה למצוא חן בעיני כולם (כך גם זכה במשרה הנחשקת) ולא להרגיז אף אחד. אבל בנחמדות לא יוצרים מנהיגות.

מעולם לא היה כאן נשיא כה חלש, פחדן, חסר השראה, חסר יצירתיות וחסר אונים. נשיא שמנסה למצוא חן בעיני כולם (כך גם זכה במשרה הנחשקת) ולא להרגיז אף אחד. אבל בנחמדות לא יוצרים מנהיגות

איפה האומץ (היחסי), שהיה לנשיאים יצחק נבון, שמעון פרס וראובן ריבלין? לא שמענו את הרצוג מגנה בלשון חדה וחריפה השתלחויות של פוליטיקאים, אנשי ציבור ורבנים נגד שופטי בית המשפט העליון, נגד היועצת המשפטית לממשלה, נגד ראש השב"כ ושאר שומרי הסף.

לא שמענו אותו מגנה בתוקף התבטאויות נגד הדמוקרטיה, נגד הדרת נשים, נגד כפייה דתית, נגד גזענות, נגד חוק הגיוס השערורייתי. כשעשה זאת, זה היה בשפה רפה, מבלי להצביע במפורש על הצד האחראי.

הרצוג לא הצליח במשימה שלקח על עצמו לפתור את המשבר החוקתי ולבטל את ההפיכה המשטרית. השיחות בבית הנשיא הניבו אפס תוצאות ורק הוסיפו שמן למדורה שהבעירו הנאשם בנימין נתניהו והמגלומן יריב לוין, בעזרת הרוח הגבית שקיבלו מהעבריין הסדרתי המורשע איתמר בן גביר ומהגזען וההומופוב בצלאל סמוטריץ'.

הרצוג הבטיח מול פני האומה להצביע על מי שיהיה אשם בפיצוץ השיחות ("אם ההידברות תיכשל אגיד מי אשם"), אבל כמובן לא עשה את זה – ומסמס את ההבטחה. במקום זאת הרצוג משתמש בסיסמאות ובקלישאות ובחלוקת אחריות עמומה בין כולם ("אחריות רבה יותר, גם אם לא בלעדית, למציאת פתרונות שייטיבו עם המדינה וכלל החברה – תהיה תמיד אצל מי שהכוח ומושכות השלטון בידיו"). כל זה רק מוסיף להתנהלותו הפתטית וחסרת ההשפעה. אי אפשר להתחמק מהתחושה, שהרצוג חייב לנתניהו את בחירתו לנשיא והוא מנסה לתגמל אותו על כך.

התוצאה: תוהו ובוהו פוליטי, חוקתי, משפטי, צבאי וחברתי.

הרצוג לא הצליח במשימה שלקח על עצמו לפתור את המשבר החוקתי ולבטל את ההפיכה המשטרית. השיחות בבית הנשיא הניבו אפס תוצאות ורק הוסיפו שמן למדורה שהבעירו הנאשם ושותפיו

זה המקום שבו הרצוג היה אמור לקחת את המושכות, לייצג את הרוב הליברלי והשפוי במדינה, משמאל ומימין, חילונים ודתיים, ולהוביל לפתרון. במקום זאת, בחולשתו הרועמת, הוא בעצם נכנע לקיצונים המשיחיים, שמייצגים מיעוט קולני, אבל מתנהגים כאילו הם בעלי הבית.

במקום לגלות מנהיגות, הרצוג מגלה רפיסות. במקום להתעלות מעל עצמו, הוא נכנס לתרדמת, שממנה הוא מתעורר מדי פעם ומשמיע קול. במקום להיות הפתרון למשבר, הרצוג הוא הבעיה. תקווה שנגוזה. מאז שלקח על עצמו "להיכנס לאירוע", המצב רק הולך ומחמיר. הרצוג הוא אכזבה גדולה גם לאנשי המחאה.

נשיא המדינה אינו בובה כפי שנוהגים אחדים לומר. האדם עושה את התפקיד ולא להיפך. לפעמים נדמה לי, שהרצוג מתנהג כמו בוט, שמתודלק על ידי בינה מלאכותית. הוא נוכח, אבל לא קיים. הוא משמיע את קולו, אבל דבריו כלליים מדי וחסרי השפעה. כל הניסיונות להיתלות ב"מתווה של הנשיא" או ב"הצעה חדשה של הנשיא" רק יוצרים תקוות שווא ומסבכים את המצב.

צריך רק לדמיין איך הרצוג היה מגיב למצב אם היה עכשיו יו"ר מפלגת העבודה. איך היה יוצא בראש חוצות לגנות את הממשלה ואת העומד בראשה ומזהיר מפני אסון לאומי. אז נכון, שבתור נשיא המדינה הוא צריך להיות ממלכתי ולייצג את כולם. אבל ממלכתי אין פירושו מנהיג חסר עמדה, חסר עמוד שדרה ואומץ לב.

בכל זאת יש לו אומץ לב: לספוג את היחס המזלזל והכמעט מבטל שהוא מקבל מנתניהו ולהכיל פוליטיקאים שמשתמשים בו ככלי משחק על לוח השחמט הפוליטי.

הרצוג היה אמור לקחת את המושכות, לייצג את הרוב הליברלי והשפוי במדינה, משמאל ומימין, חילונים ודתיים, ולהוביל לפתרון. במקום זאת, בחולשתו הרועמת, נכנע לקיצונים המשיחיים שמייצגים מיעוט קולני

יצחק הרצוג יכול היה לקנות את עולמו אם היה מגלה אומץ מנהיגותי, גם אם המחיר היה כבד מבחינתו. במקום להיות מובל, הוא יכול היה להוביל. חוסר האונים והפחדנות שלו, מוכיחים שלמדינת ישראל לא רק שאין ראש ממשלה מתפקד, אלא גם אין לה נשיא ראוי לשמו.

ירמי עמיר הוא עיתונאי, יוצר וחיית תרבות. עורך תרבות וכתב בכיר לשעבר ב"ידיעות אחרונות", כתב את דרמת הטלוויזיה הבועטת "סקס, שקרים וארוחת ערב", ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט", הגיש תוכניות ברשת ב' וברדיו FM 103, הופיע בתיאטרון הקאמרי, כתב שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות". אין דמוקרטיה בלי עיתונות חופשית.