את התמונה הזו לא אשכח לעולם:
הקרב על חמוטל, שתי דקות אחרי, שתי גופות מכוסות בסדינים לבנים ספוגים בדם, שתי אלונקות ליד טנק המג"ד. שני קצינים, שהיו חשופים בצריח, חשופים עכשיו לחול ולרוח.
פנים שרופים, איברים שמוטים, כתמי דם טרי מתפשטים על הסדינים כמו כתמי דיו ונספגים בחול היבש של המדבר.
באוויר – ריח של בשר אדם חרוך. אנחנו עומדים שקטים. מקשיבים לדמעות. מיישרים את הסרבלים. מחבקים את העוזים.
פנים שרופים, איברים שמוטים, כתמי דם טרי מתפשטים על הסדינים כמו כתמי דיו ונספגים בחול היבש של המדבר. באוויר – ריח בשר אדם חרוך. אנחנו עומדים שקטים. מקשיבים לדמעות. מיישרים את הסרבלים
מחכים לפקודה חדשה. איך זה שברחנו ולא ניצחנו? היינו כחולמים.
המג"ד נואם. זקנו האפור זרוע בגרגירי חול. "אנחנו נסתער שוב עד שננצח", הוא אומר – וקולו נשבר. הגיבורים עייפים.
מי שלא פוחד, שיקום.
עולים על הטנקים הספורים שנשארו שלמים, אין זמן לחשוב.
אנחנו תוקפים, אבל חוטפים טילי סאגר ממרחק אפס. הפעם אנחנו נסוגים בזמן, בלי נפגעים.
אלוף אחד, גורודיש, בקשר, רוצה שנסתער שוב ושוב ושוב עד שנכבוש את הגבעה המקוללת הזו, חמוטל, השורצת חיילים מצרים, שמשום מה לא הורידו את הנעליים ולא הניפו דגלים לבנים וברחו. חמוטל. איזה שם חם, רומנטי.
קולו של גורודיש חד, קר, אכזר, אטום, מנותק. מצמרר. אחר כך יגידו לנו, שהאיש מטורף. אובססיבי. שבוי בקונספציה. הוא לא מבין שהפסדנו בקרב. שצריך לחשוב אחרת. שהקונספציה שלו ושל כל הפיקוד – קרסה. אלוף עלוב.
אלוף אחד, גורודיש, בקשר, רוצה שנסתער שוב ושוב ושוב עד שנכבוש את הגבעה המקוללת הזו, חמוטל, השורצת חיילים מצרים, שמשום מה לא הורידו את הנעליים ולא הניפו דגלים לבנים וברחו. חמוטל. איזה שם חם, רומנטי
פתאום קולו של אחד, אריאל שרון, משתלט על הקשר. לא פחות סמכותי אבל משרה ביטחון. כך הוא נשמע. נותן פקודה הפוכה, לסגת, לנוע דרומה.
אוספים את השברים, נפרדים מהמתים ומהפצועים, מפנים את גבנו לגבעה המקוללת, דוהרים אל תוך הלילה ומותירים שובל סמיך של עשן וחול.
מהטנק בוקעת נהמה של אריה פצוע, שכבודו נרמס. אבל אנחנו מתרחקים מאזור האש. האם שרון, אריה שש לקרב, הציל את חיינו? לעולם לא נדע.
אני לא מאמין, שאני מחמיא לשרון. זה אותו שרון, שהכניס אותנו לבוץ בלבנון כשהיה שר ביטחון. שבגללו ובגלל מנחם בגין, שהיה אז ראש ממשלה, נהרגו מאות חיילים ונהרסו מאות משפחות.
אולי שרון, בהחלטה החכמה והמתונה שלו לסגת, הציל את חיי ואת חיי החברים שלי.
לפנות בוקר מודיעים לנו – אתם יוצאים להציל את החיילים הכלואים במוצבים הארורים של קו בר־לב, למרגלות התעלה.
קו בר־לב, עוד מחדל, שחיילים מתו עליו לשווא. עוד פרדיגמה שהתפוצצה בפרצופיהם של ילדים תמימים ופטריוטים, שהאמינו לשולחיהם, שנשבו במשחקי כבוד ובמסמכים חתרניים מבור הפיקוד בקריה בתל־אביב.
אוספים את השברים, נפרדים מהמתים ומהפצועים, מפנים את גבנו לגבעה המקוללת, מהטנק בוקעת נהמה של אריה פצוע, שכבודו נרמס. האם שרון, אריה שש לקרב, הציל את חיינו? לעולם לא נדע
קולותיהם הנואשים נשמעים בקשר ונצרבים בזיכרון. אני יושב בתא התותחן. חזק, אבל פוחד. אופטימי, אבל רועד. מזל שאמא ואבא לא יודעים מה אני עובר עכשיו. הלב שלהם היה נשבר.
חשבון נפש: למה בכלל התגייסתי למלחמה? למה רציתי להיות קרבי? למה לא הסכמתי להיות כתב צבאי? אולי הייתי היום עושה קריירה בערוץ 12, אפילו בערוץ 13 או 11, וברדיו. ובכל שנה ביום כיפור מפרסם את זיכרונותיי האמיצים, שנכתבו במוצב הפיקוד.
איך המפקד נתן את הפקודה ומה אמרה לו בקשר גולדה מאיר, ראש הממשלה, ומה הוא חשב על שר הביטחון משה דיין ואיך כמעט חטפנו פגז ומי חבש את האלוף ומה חושבים הפרשנים וכתבי החצר, והכתב הבכיר, שזכה לקבל ריאיון בלעדי מהאלוף ומהרמטכ"ל. יש כמה עיתונאים ידועים, שהיו יומיים במלחמה ומאז, כל שנה, לא מפסיקים לכתוב זיכרונות משדה הקרב, שלא היו בו.
שלמה ארצי נותן לי בראש. אפילו כאן, באמצע המדבר, אי אפשר להימלט מחום יולי אוגוסט שלו. קיטש הולך טוב עם מוות וארצי ממש נולד לרקוד עם זה ועם החתולים שמחשבים את קיצם לאחור.
עכשיו אני מחשב את קיצי לאחור ואני לא חתול של אף אחד. החיים עוברים לפני כמו בסרט, כמו בקלישאה.
למה התגייסתי למלחמה? למה רציתי להיות קרבי? למה לא הסכמתי להיות כתב צבאי? אולי הייתי עושה קריירה באחד הערוצים וברדיו, ובכל שנה ביום כיפור מפרסם את זיכרונותיי האמיצים, שנכתבו במוצב הפיקוד
בצבא לא מלמדים אותך רק איך להרוג, אלא גם איך להיהרג. תהיה גיבור בכל מקרה. זה טוב ליחסי הציבור של צה"ל. והמדינה. לתפארת מדינת ישראל.
זה הזמן להתעמק. מישהו מכין קפה. יש עוגיות. אין לנו תיאבון. מי צריך לאכול כשהולכים למות. ככה נישאר רזים ויפים וצעירים, וישימו את תמונתנו בעיתון עם כמה מילים מתחת.
וגולדה, ראש הממשלה, תגיד שאנחנו גיבורים, שנתנו את נפשם למען המולדת. היא יודעת, מה אתם מבינים.
ויזכרו אותנו חמש דקות. מקסימום יומיים. ככה זה כשאתה נמנה על הקהילה הגדולה של מתים אנונימים. סתם מתים אנונימים. אם אתה סלב מת תקבל כתבה במוסף ואם יהיה לך מזל – גם שער צבעוני.
המחנכת מהתיכון תספר איזה ילד יפה היית, ומוכשר, ואיזה עתיד מזהיר ציפה לך. אז מה אם ברחת מהשיעורים ומיררת לה את החיים.
ואחר כך יחרטו את שמנו על לוח שיש או ברזל ומי שיש לו קשרים, להלן הסלב, או אבא עשיר, או אבא שהוא טייס גיבור שנפל למען המולדת, יעניקו על שמו מלגה או יבנו מתנ"ס לזכרו, או גן, ופסל ידוע יבנה לו פסל, וכל שנה החברים יבואו להיזכר ולשיר, ואז ילכו למסעדה או לפאב כדי להשתחרר מהצער ומהמועקה, ולשכוח.
צריך להמשיך לחיות, הניחו למתים, אל תרקדו על הדם, תנו לשמש יד.
אז למה למות בכלל?
בצבא לא מלמדים אותך רק איך להרוג, אלא גם איך להיהרג. תהיה גיבור בכל מקרה. זה טוב ליחסי הציבור של צה"ל. והמדינה. מישהו מכין קפה. יש עוגיות. אין לנו תיאבון. מי צריך לאכול כשהולכים למות
לפנות בוקר הפקודה מבוטלת. החליטו שהסיכון רב מדי. הבוקר לא נמות. הייאוש בטנק נעשה הרבה יותר נוח.
החיילים במוצבים עוד לא יודעים שלא נבוא להציל אותם. סליחה שבגדנו. סליחה שנתנו לכם לדמם למוות. תבינו, זה או אתם או אנחנו.
אנחנו נעים דרומה, מערבה, צפונה ושוב דרומה, הפקודות סותרות, המפקדים מבולבלים, גם עשר ועדות חקירה ממלכתיות לא יספיקו כאן.
בינתיים אנחנו עושים את המלאכה ומצילים את הממלכה. אופס, יורים עלינו ארטילריה חזקה. אנחנו חולפים במהירות על פני טנקים שרופים. שלנו. חיילים מוטלים בחול, רובם כבר אינם אתנו, חלקם מדממים.
אנחנו רוצים לעצור, לעזור, אומרים לנו בקשר שמסוכן, אחר כך יחלצו אותם. אולי. האם לסכן עכשיו פלוגה שלמה כדי להציל כמה חיילים פצועים? לחיות או לא לחיות, זו השאלה.
הפקודה בקשר חדה וברורה: אנחנו לא מטפלים כרגע בפצועים, נוע, נוע, סוף.
אנחנו משאירים מאחורינו פנים, שמות, גופות, ילדים של אבא ושל אימא, עוד מעט הם יהיו ילדים של אלוהים.
לפנות בוקר הפקודה מבוטלת. החליטו שהסיכון רב מדי. הבוקר לא נמות. החיילים במוצבים עוד לא יודעים שלא נבוא להציל אותם. סליחה שבגדנו. סליחה שנתנו לכם לדמם למוות. תבינו, זה או אתם או אנחנו
העיניים נעצמות, חניון, חצי פגישה, אני מתעדכן מי חי, מי כבר לא ומי עוד לא, כמה זמן עוד נשאר.
יוסי ומתי ואמנון ורוני, שפגשנו בחניון הקודם, כבר לא אתנו. מה אני אגיד לאשתו של יוסי כשאראה אותה?
מי שרוצה להתקלח, לוקח צינור. שלושה שבועות לא התרחצנו. יש צינור מספיק לכולם. מנות הקרב מעולם לא היו טעימות יותר.
הפקודה לעלות על הטנקים תופסת אותנו עם התחתונים למטה ועם הטונה בין השיניים.
שועטים בחולות סיני. הטנק מימין חוטף טיל, אנחנו רק רסיסים. רסיס אחד פוגע בראשו של מפקד הטנק, שהיה חשוף בצריח. הוא נופל עלי, התותחן, ראשו מלא דם, וממלמל – "נפצעתי, תפנו אותי".
אני לוקח את הפיקוד על הטנק, מורה לנהג לעשות יו-טרן ולדהור לתחנת פינוי הפצועים. דם, יזע ובלי דמעות, אין זמן לבכות, החיים זה הכול.
טילים מתעופפים מסביבנו, אנחנו דוהרים כמו מטורפים. תוך כדי תנועה הטען קשר חובש את ראשו של המפקד, ומנסה לעצור את שטף הדם. אחרי דקות ארוכות שנמשכו כמו נצח, אנחנו מגיעים לתחנת פינוי הפצועים.
מפנים את הפצוע. "הוא יחיה", אומר הרופא. אחרי מנוחה קצרה חוזרים לשדה הקרב עם מפקד חדש. מחליף. לא חסרים כאלה, שנותרו בלי טנק או בלי צוות.
שועטים בחולות סיני. הטנק מימין חוטף טיל, אנחנו רק רסיסים. רסיס אחד פוגע בראשו של מפקד הטנק, שהיה חשוף בצריח. הוא נופל עלי, התותחן, ראשו מלא דם, וממלמל – "נפצעתי, תפנו אותי"
חוזרים לשדה הקרב. יורים, פוגעים, הורגים, מתחמקים, יופי של מלחמה.
הנה החווה הסינית. שדה קרב אכזרי במיוחד. למה סינית? האם אנחנו נלחמים לפי שיטת הפנג שוויי?
אולי נחליף את הצבעים, נצבע את הטנק באדום, נחליף מיקומים, נזיז את הכיסא של התותחן שלא יהיה מתחת לפתח הצריח, כדי שהזרימה תהיה חיובית?
עוצרים. שתי דמויות משום מקום צועדות באמצע המדבר, המג"ד בקשר: "האם מזהים? אש!" הסמג"ד מבקש לעצור – "זה אימא וילד", הוא אומר. מתווכחים, כן להרוג אותם, לא להרוג, אולי זה תרגיל הסחה שלהם. הם הרי ערבים. המח"ט מתערב, שיח לוחמים.
בסוף לא יורים עליהם. ממשיכים, לאן?
עוצרים ליד טנק מצרי, בפנים עומד הטען קשר, שעון על קירות הצריח. לא מגולח. מבטו קפוא. גורודיש היה נותן לו מסדר נוסף על גילוח. אם צריך דימוי למשפט "הזמן עמד מלכת", זה המקום. אני חושב על אימא שלו, במצרים, אם תדע אי פעם איך הבן שלה נמצא ללא רוח חיים.
אני חושב על אמא שלי, היא כל כך רחוקה עכשיו. האם תזכה לראות אותי בחיים?
אין זמן. אני מת לחיות, ממשיכים לכיוון התעלה, עולים על הדוברות ומתחילים לחצות את התעלה. האם נצליח להגיע לגדה השנייה? הנשימה נעצרת. כל דקה היא כמו נצח.
הנה החווה הסינית. שדה קרב אכזרי במיוחד. למה סינית? האם אנחנו נלחמים לפי שיטת הפנג שוויי? אולי נזיז את הכיסא של התותחן שלא יהיה מתחת לפתח הצריח, כדי שהזרימה תהיה חיובית?
הגענו לאפריקה. הליקופטר ענק יורד עלינו, אנחנו יורים עליו, הוא מתרסק, כמו בסרטים, לתוך יער הדקלים, ענן של אש ועשן עולה השמיימה. אפילו סטלונה לא היה יוצא חי בין ההריסות.
הפסקת אש. עדנה לב, בלונדינית על קומנדקר, באה לשיר לנו בין עצי הדקל. מזג אוויר קריר, נוף פסטורלי. למה המלחמה הזו היא לא גן עדן כמו שהבטיחו לנו. הבטחתם יונה?
כאן מלחמת יום הכיפורים, עבור.
מלחמה שבה הופקרו פצועים וחיילים שנלכדו במעוזים, מלחמה של מעשי גבורה מופלאים ופשלות ומחדלים.
המלחמה שהתקשורת ידעה עליה יותר מהלוחמים, שהעיתונאים הבכירים שלה היו שבויים של מפקדים.
המלחמה שבה יצחק מרדכי ואריאל שרון ועוד קצינים ידועים עשו ממנה קריירה, שהיינו עפר לרגליה ואני עדיין לא יודע איך יצאתי ממנה. עכשיו אני בסדר, עבור.
אחרי המלחמה הכל יחזור. זיכרונות, קלישאות, הזיות, פנים ושמות, חברים מדממים, מתים מהלכים, כולם גיבורים.
מלחמה שהיינו עפר לרגליה ואני עדיין לא יודע איך יצאתי ממנה. עכשיו אני בסדר, עבור. אחרי המלחמה הכל יחזור. זיכרונות, קלישאות, הזיות, פנים ושמות, חברים מדממים, מתים מהלכים, כולם גיבורים
אמנון אברמוביץ', אחד מגיבורי מלחמת יום כיפור, הגדיר זאת כך: "כל מי שנכנס למלחמה, כל מלחמה, יוצא ממנה אדם אחר ממי שהיה לפני המלחמה". כמה פשוט.
יצאתי מהמלחמה, אבל המלחמה לא יצאה ממני.
אף אמא לא אומרת לבן שלה – כשתהיה גדול אני רוצה שתלך למלחמה.
ירמי עמיר הוא עיתונאי, יוצר וחיית תרבות. עורך תרבות וכתב בכיר לשעבר ב"ידיעות אחרונות", כתב את דרמת הטלוויזיה הבועטת "סקס, שקרים וארוחת ערב", ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט", הגיש תוכניות ברשת ב' וברדיו FM 103, הופיע בתיאטרון הקאמרי, כתב שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות". אין דמוקרטיה בלי עיתונות חופשית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו