בשבועיים האחרונים אני עוקבת במידה מסוימת של אובססיביות אחר קמפיין מימון ההמונים הקורא ל"צדק לעמירם" – או במלים אחרות, הקמפיין לשחרור הרוצח ששרף משפחה פלסטינית בשנתה, עמירם בן אוליאל.

בתוך הפרשייה המחרידה הזו, אלה לא אמירותיה מעוררות הבחילה של חברת הכנסת לימור סון הר-מלך – שכינתה את בן אוליאל צדיק וקדוש – שתופסות אותי. אני כבר לא מצפה ממנה לכלום. מה שתופס אותי זו העובדה שכמעט 10,000 בני ובנות אדם תמכו בקמפיין הזה, שתוך כשלושה ימים גייס 1.7 מיליון שקלים.

במקצועי, אני עובדת כמגייסת כספים בארגוני זכויות אדם. אני יודעת כמה קשה לגרום לאלף איש ואישה לתרום לקמפיין השנתי של הארגון בו אני עובדת. 10,000 תומכות ותומכים זה משהו שארגוני זכויות אדם יכולים רק לחלום עליו.

במקצועי, אני עובדת כמגייסת כספים בארגוני זכויות אדם. אני יודעת כמה קשה לגרום לאלף איש ואישה לתרום. 10,000 תומכים זה משהו שארגוני זכויות אדם יכולים רק לחלום עליו

מהצד, נראה שלקמפיין לשחרור טרוריסט יהודי ששרף תינוק למוות לא נדרשו אותם מאמצים. ככה, עם הרבה רוח גבית פוליטית ויחסי ציבור מצד חברי כנסת, ארגון "חוננו" השיק בקלילות קמפיין וגייס 10,000 תומכים שמאמינים שזו מטרה ראויה וחשובה.

תוך עלעול ברשימת תומכי הקמפיין, נתקלתי בתרומה אחת שבלטה לי במיוחד: אדם עלום שם בחר לתרום שקל אחד תחת הכותרת "עם ישראל נגד עינויים ליהודים". לא נגד עינויים באופן כללי – נגד עינויים ליהודים.

אדם שתרם שקל אחד כנראה לא יכול להרשות לעצמו לתרום סכום משמעותי. ובכל זאת היה לו חשוב להביע את תמיכתו בקמפיין, תוך שהוא חושף את המניע האמתי שעומד מאחוריו – שימור וקידום זכויות אדם בסיסיות ליהודים בלבד. אסור לענות יהודים. את השאר אפשר.

אל תיתנו לאף אחד לבלבל אתכם בשיחות על הנושא הזה. אין שום קשר בין הקמפיין הזה לבין קריאה להליך משפטי הוגן, או מאבק בפרקטיקה הפסולה של שב"כ לענות נחקרים תחת "הגנת הצורך".

אל תיתנו לאף אחד לבלבל אתכם בשיחות על הנושא הזה. אין שום קשר בין הקמפיין הזה לבין קריאה להליך משפטי הוגן, או מאבק בפרקטיקה הפסולה של שב"כ לענות נחקרים תחת "הגנת הצורך"

אין למובילי התנועה הזו שום בעיה עם העינויים השזורים לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל נגד נחקרים פלסטינים, שחלקם שילמו בחייהם את מחיר "הצורך". אין להם התנגדות לכך שברגע זה ממש מוחזקים בבתי כלא בישראל למעלה מאלף עצורים פלסטינים תחת צווי מעצר מנהליים – מעצר שמשמעותו בהגדרה כי אין די ראיות כדי להגיש כתב אישום ולהעמיד להליך משפטי, שבמקרה של פלסטיני בוודאי לא יהיה הוגן.

עם ישראל נגד עינויים ליהודים. שב"כ יכול להמשיך לענות פלסטינים בלי שזה יעניין אף אחד.

לו ביקשו מקימי ותומכי הקמפיין להיאבק בעינויים באמת, הם היו יכולים לעשות זאת באמצעות תמיכה בוועד הציבורי נגד עינויים – ארגון זכויות אדם חשוב שנאבק בשימוש בעינויים בישראל מזה שלושה עשורים. פעילותו של הוועד הולידה הלכות פסוקות חשובות וצמצום של ממש בשימוש בעינויים.

יתרה מכך, הוועד נקט עמדה בלתי מתפשרת בפרשת הרצח בדומא, עם כל הקושי שבדבר, לפיה השימוש בעינויים אסור בכל מקרה ונגד כל נחקר, והתריע מפני ההשלכות של השימוש בעינויים על היכולת להעמיד אדם למשפט הוגן. וזאת למרות שזו לא תמיד הייתה עמדה נוחה בתוך מעגל ארגוני "השמאל".

הוועד נקט עמדה בלתי מתפשרת בפרשת דומא, עם כל הקושי שבדבר, לפיה השימוש בעינויים אסור בכל מקרה ונגד כל נחקר, והתריע מפני ההשלכות של השימוש בעינויים על היכולת להעמיד אדם למשפט הוגן

אבל הועד נתפס כארגון "סמולני", משום שרוב העיסוק שלו הוא בפלסטינים. לא כי אכפת לוועד רק מפלסטינים, פשוט כי מענים אותם הרבה יותר.

תומכי הקמפיין לשחרור בן אוליאל לא מחפשים לתמוך בארגון המוביל שנאבק בעינויים בישראל, באשר הם. הם רוצים לתמוך בקמפיין לשחרור טרוריסט יהודי.

* * *

אני זועמת ועצובה על הרבה דברים בפרשה הזו. אני עצובה על כך שיש 10,000 ישראלים שחושבים ששורף תינוקות הוא קדוש. אני כועסת על כך שהתרומות מתועלות דרך ארגון "חוננו", שיש לו הכרה לפי סעיף 46א לצורכי מס, כך שהתרומות לקמפיין מזכות את התורמים בהטבת מס.

לרוב ארגוני זכויות האדם בישראל אין כלל הכרה לפי סעיף זה משום שהוועדה למתן המעמד דוחה את מרבית הבקשות המוגשות על ידי ארגונים העוסקים בזכויות פלסטינים.

הכי כעסתי, ברמה האישית, לגלות שהקמפיין מנוהל באמצעות פלטפורמת התרומות Charidy, שארגוני זכויות אדם ושלום רבים השתמשו בה בעבר. בתור מי שעבדה עם הפלטפורמה הזו, אני יודעת שהם מעורבים באופן פעיל בכל קמפיין שמנוהל דרכם, ומקבלים בין 5% ל-7% עמלה על כל תרומה שנסלקת, ובכך מרוויחים מכל תרומה לשחרור בן אוליאל.

Charidy מעורבים באופן פעיל בכל קמפיין שמנוהל דרכם, ומקבלים בין 5% ל-7% עמלה על כל תרומה שנסלקת, ובכך מרוויחים מכל תרומה לשחרור בן אוליאל

תמיד היה לי ברור שהם עובדים גם עם מטרות ימניות שקשה לי להסכים איתן, וזה היה בסדר מבחינתי. אולם יש גבול. אסור לתת יד לחברות שמרוויחות על גב סבלה של משפחת דוואבשה.

יחד עם מגייסות כספים מארגונים אחרים, הובלתי מהלך בימים האחרונים: גיבשנו מכתב שנשלח לחברת Charidy בו הודענו שלא נעבוד איתה יותר עד שתסיר את הקמפיין הנתעב מאתרה ותפרסם התנצלות פומבית על הדבר.

נכון לכתיבת שורות אלה, לא קיבלנו מהם תשובה.

* * *

הלוואי שלמאבקים אמיתיים למען זכויות אדם הייתה תמיכה ציבורית נרחבת בישראל כמו התמיכה לה זוכים מאבקים של הימין הקיצוני בימינו. אולי אז עצורי שב"כ – פלסטינים ויהודים גם יחד – באמת לא היו חווים עינויים.

לי כספי היא פעילת זכויות אדם העובדת בעמותת רופאים לזכויות אדם. בעלת תואר שני במשפט זכויות אדם בינלאומי מאוניברסיטת אדינבורו, ומאמינה גדולה בכוח של לימודי ערבית ככלי לשינוי תפיסת המציאות שלנו, וביכולת של כל אחת ואחד מאתנו לעשות צעדים קטנים של אמפתיה ובניית אמון.