במאי 1945 סיימו בעלות הברית את חיסולה של גרמניה הנאצית, וצריך היה לרפא את הגרמנים. בינות לחורבות הסתתרו שמונים מיליון אנשים שיזמו שתי מלחמות עולם.

הילדים והנוער הגרמנים חיו כל חייהם בתוך מערכת החינוך הנאצית ששטפה את מוחם בכל כוחה העצום. הוריהם גדלו במדינה אלימה ושסועה ללא מוסדות דמוקרטיים יציבים. לא הייתה מסורת דמוקרטית גרמנית יציבה לחזור אליה

הילדים והנוער הגרמנים חיו כל חייהם בתוך מערכת החינוך הנאצית ששטפה את מוחם בכל כוחה העצום. הוריהם גדלו במדינה אלימה ושסועה ללא מוסדות דמוקרטיים יציבים, ללא מסורת דמוקרטית גרמנית יציבה לחזור אליה

בעלות הברית ביטלו את מדינת גרמניה ושלטו בעצמם, ברמה הארצית והמקומית. הכובשים ניהלו את כל מנגנוני השלטון. הנרי קיסינג'ר, קצין אמריקאי יהודי יליד גרמניה בן 22 ולימים שר החוץ האמריקאי, מונה לראש עיר עם סמכויות רחבות, וכמוהו היו רבים.

על-מנת שאלפי קציני ממשל צבאי יוכלו לשלוט במדינה, פתחו במדיניות עקירת הנאציזם, de-nazification. כל בוגר גרמני אמור היה להיבחן על חלקו במשטר הנאצי. ההנחה היתה שארבעים וחמשה מיליון גרמנים היו מעורבים, והכוונה המקורית, שיושמה רק חלקית, היתה לבנות את גרמניה החדשה רק עם האחרים.

מ-1948 החלה ארה"ב להשקיע מיליארדים בשיקום – תוכנית מרשל – דבר שנתן תמריץ עצום להתנהגות נכונה. ב-1949 הוקמה גרמניה המערבית, והסובייטים הקימו את גרמניה המזרחית.

המאמצים להקניית ערכים דמוקרטיים נמשכו שנים. אני זוכר שיחה בשנות התשעים עם אמריקאי קשיש: "אין לך מושג, יעקב, כמה חיוני לקיים סמינרים להחדרת דמוקרטיה לשוטרים, עובדי חברת החשמל, ופקידי דואר. לא מספיק מורים ופוליטיקאים".

בני נוער שטופי מוח ופוסט טראומטים התבגרו והיו לאזרחים במדינה דמוקרטית מופתית. כשישראל כוננה יחסים דיפלומטיים עם גרמניה המערבית ב-1965, בסך הכל 20 שנה אחרי השואה, היא הייתה מדינה מערבית דמוקרטית ואוהדת ישראל. אולם היא לא זכתה בריבונות מלאה עד 1991, כאשר ארבע המעצמות שניצחו ב-1945 אישרו למזרח להתאחד עם המערב והתירו לה לקיים צבא גרמני ללא פיקוח. תקופת ההמתנה והבחינה נמשכה 46 שנה.

גרמניה לא זכתה בריבונות מלאה עד 1991, כשארבע המעצמות שניצחו ב-1945 אישרו למזרח להתאחד עם המערב והתירו לה לקיים צבא גרמני ללא פיקוח. תקופת ההמתנה והבחינה נמשכה 46 שנה

תהליך דומה בנסיבות שונות קרה ביפן, שם עם מיליטריסטי שמעולם לא טעם דמוקרטיה הפך לעם דמוקרטי ופציפיסטי, בתוך שנות דור. תפניות כאלה אפשריות. עמים יכולים להפוך מצמאי דם לשוחרי שלום, ואויבים מסורתיים ומרים יכולים להיות ידידים קרובים. מפלה צבאית קשה עוזרת, אבל התמריצים החיוביים חשובים יותר.

האם ניתן להעלות על הדעת שינוי קיצוני ביחסי ישראלים פלסטינים? כן, בוודאי, וחשוב לומר זאת דווקא בימים נוראיים אלה. רוב עצום של שני מיליון הפלסטינים אזרחי ישראל כבר עשו כברת דרך ארוכה לחיים משותפים עם היהודים, ורבים מן היהודים מכירים בכך ותורמים לכך. שנאה אלימה ורצחנית איננה מקודדת לתוך הדנ"א הפלסטיני, הוא תולדה של מסורת ושל נסיבות. נסיבות ניתן לשנות.

הנה הצעה. בשבועות ובחודשים הקרובים צה"ל יכה מאוד את חמאס, וטוב שכך. אם אפשר באמת למוטט את הארגון, נמוטט. באנלוגיה לגרמניה הנאצית, ב-2024 נגיע לאן שבעלות הברית הגיעו ב-1945. אבל אז נצטרך לעקור ולנצח את הרעיונות של חמאס, שחיים בראשיהם של מליוני פלסטינים. יהיה עלינו לבנות עתיד עם דור של פלסטינים שחוו את אימי המלחמה כילדים, ממש כשם שהמערב בנה עתיד עם ילדי גרמניה הנאצית, שטופי המוח ומוכי טראומת ההפצצות והמלחמה.

בעוד שנה, נניח, על ישראל להציע לפלסטינים חלופה ראויה ומכבדת למלחמה הנצחית, כשם שהאמריקאים הציעו לגרמנים וליפנים. יהיה עלינו, הישראלים, לוותר סופית, במוצהר ובמעשים, על חלום ארץ ישראל השלמה, ולהכיר בזכות הפלסטינית למדינה משלהם.

זכותנו יהיה לדרוש את המקבילה של עקירת הנאציזם, וחובתנו להבטיח שהפלסטינים לא יוכלו לעולם לבנות כוח צבאי שירצח באזרחינו. השקעות המיליארדים יכולות להגיע ממדינות אחרות, ובראשן מממלכות הנפט העשירות מאוד.

תפניות כמו שהיו בגרמניה וביפן אפשריות. עמים יכולים להפוך מצמאי דם לשוחרי שלום, ואויבים מסורתיים ומרים יכולים להיות ידידים קרובים. מפלה צבאית קשה עוזרת, אבל התמריצים החיוביים חשובים יותר

אפשר שהריבונות הפלסטינית המלאה והסופית תידחה בחמישים שנה, לפי המודל הגרמני. אבל את התהליך יש להתחיל בקרוב. אחרת ההרס והחורבן שנמיט על עזה יהיה לשווא.

ד"ר יעקב לזוביק הוא הסטוריון. ניהל את ארכיון יד ושם 14 שנה, ובין 2011-2018 היה גנז המדינה. כיום הוא כותב ספר על תולדות מפעל ההתנחלויות.