מחשבות על המלחמה לאור הגותו של עמנואל לוינס

עשן מיתמר מעל רצועת עזה. 31 באוקטובר 2023 (צילום: Chaim Goldberg/Flash90)
Chaim Goldberg/Flash90
עשן מיתמר מעל רצועת עזה. 31 באוקטובר 2023

"מצב של מלחמה משהה את המוסר […] המלחמה אינה רק עוד מבחן – הגדול ביותר – שממנו ניזון המוסר. המלחמה מגחיכה את המוסר".

ציטוט זה לקוח מפתח הדבר שכתב הפילוסוף עמנואל לוינס בספרו "כוליות ואינסוף". המילה מלחמה מגמדת את מה שאירע, שכן מלחמה מעוררת אסוציאציה של שני צבאות הלוחמים זה בזה. כאן התבצע טבח בילדים, נשים וגברים. טבח שהוביל למלחמה הנוכחית. המונח המתאים יותר הוא "עיר ההריגה". על אף זאת אשתמש במונח מלחמה.

המילה מלחמה מגמדת את מה שאירע, שכן מלחמה מעוררת אסוציאציה של שני צבאות הלוחמים זה בזה. כאן התבצע טבח בילדים, נשים וגברים. טבח שהוביל למלחמה הנוכחית. המונח המתאים יותר הוא "עיר ההריגה"

אומר ושואל הרב דניאל אפשטיין בספר שכתבתי "שיחות על  לוינס עם הרב דניאל אפשטיין":

"האם המלחמה מגלה לנו את הפנים האמיתיות של המציאות ושל האדם? האם השלום הוא אשליה, אוטופיה, הבטחה לאחרית הימים, או ציווי המחייב כל אחד, בכל רגע, ואם כן, כיצד? האם מעשיהם של יחידים, הרואיים ככל שיהיו, שקולים כנגד הוודאות של עצם המלחמה והאכזריות שאין מילים לתאר אותה? אלה שאלות החוזרות ועולות בכתביו של עמנואל לוינס".

רבים יטענו כי כעת הזמן להתאבל על הקרבנות החפים מפשע, לנקום את מותם, נקמה אכזרית שאינה מבחינה בין אשמים לחפים מפשע, ולהחזיר את כוח ההרתעה של ישראל. האם זה הזמן לדון גם באתיקה? זו אחת השאלות שעלינו לשאול את עצמנו מתוך הזעזוע אותו אנו חווים.

כאשר שאלו את לוינס "כיצד מתחילים לחשוב?" הוא השיב:

"המחשבה מתחילה מן הסתם בזעזועים או בגישושים שאין אנו אפילו יודעים לתת להם ביטוי מילולי: פרידה, מראה אַלים, התוודעות פתאומית לחדגוניות הזמן".

לא חסרים לנו כעת מראות אלימים וזעזוע קשה עובר על החברה הישראלית. זעזוע דומה עבר על לוינס כאשר נודע לו שהוריו ושני אחיו נרצחו במלחמת העולם השנייה. כיצד מגיבים אחרי זעזוע כזה?

רבים יטענו כי כעת הזמן להתאבל על הקרבנות החפים מפשע, לנקום את מותם, נקמה אכזרית שאינה מבחינה בין אשמים לחפים מפשע, ולהחזיר את כוח ההרתעה של ישראל. האם זה הזמן לדון גם באתיקה?

יש השוקעים בייאוש ובדיכאון, יש הרוצים לנקום. אלה תחושות אנושיות. לוינס התעלה מעל תחושות אלה ועל אף הפצע הנורא שחווה, אותו כינה גידול ממאיר בזיכרון, שאף במפעלו הפילוסופי לשקם את האנושיות האבודה. כיצד ניתן לשקם את האנושיות על רקע המראות האכזריים והרוע?

האתיקה מרפאת

כותב לוינס כי בעת מלחמה, הזהות האישית שלנו נבלעת בזהות הקולקטיבית. אנו כעת ברגים במכונת הלחימה, כאשר המבחן הממשי הוא הכוח. המלחמה פוגעת בכולם, במנצחים ובמנוצחים.

כיצד היא פוגעת? בעת מלחמה האדם הופך להיות מנוכר לזהותו. נוצרת זרות של האדם בינו לבין עצמו. במצב של מלחמה קשה לאדם לראות את המסתורין והאינסופיות של האחר. האחר הוא אויב. אויב חסר פנים אנושיות. המלחמה פוגעת ברגישות האתית. האדם חווה את העולם בצבעי שחור לבן ללא גוונים וללא צבעים נוספים, האישיות שלו נפגעת והוא חווה קיום מצומצם.

אותה זהות קולקטיבית, המכונה על ידי לוינס כוליות, עלולה להביא למעשים נפשעים. לאתיקה על פי לוינס יש תפקיד מרפא. אם נתעלם ממנה ניפגע באופן אישי. ואם רבים יתעלמו ממנה המחלה תהיה קולקטיבית, תכלול חלק נרחב מהחברה הישראלית, ועלולה אף להיות ממארת.

מלחמה, אולי צורך הכרחי, לא מרפאת את המחלה. נקמה אכזרית בחפים מפשע לא מרפאת את המחלה, אלא מחריפה אותה.

יש השוקעים בייאוש ובדיכאון, יש הרוצים לנקום. אלה תחושות אנושיות. לוינס התעלה מעליהן, וחרף הפצע הנורא שחווה, אותו כינה גידול ממאיר בזיכרון, שאף במפעלו הפילוסופי לשקם את האנושיות האבודה

ועוד כותב לוינס בפתח הדבר כי "השלום מתחולל כמו היכולת לדבר". במלחמה רבים איבדו את היכולת לדבר. האם ניתן להעביר את גודל הזוועה במילים? בנוסף, השלום מחייב דיבור. האם מאז היום השביעי לאחר מלחמת ששת הימים עשינו מאמצים מספיקים לדבר עם הפלסטינים על מנת לחתור איתם לשלום?

אחריות

בספר "אתיקה והאינסופי", בפרק "אחריות כלפי האחר", הוא מזכיר פעמיים את פיודור דוסטוייבסקי ב"אחים קרמזוב", האומר: "כולנו אשמים בכול וכלפי כולם לפני כולם, ואני יותר מן האחרים". בפעם השנייה, בסוף הפרק, במקום "אשמים" הוא אומר – "אחראים".

יש את האחריות העיקרית של ראש הממשלה ושריו שראו בחמאס נכס וברשות הפלסטינית נטל. יש את האחריות של הדרג הצבאי שכשל במודיעין וכשל ביכולת תגובה מהירה. יש את האחריות של מי שנקטו מדיניות להחזיק שני מיליון פלסטינים במצור. האידאולוגיה הפונדמנטליסטית עם תנאי החיים הקשים עודדו את היצר המפלצתי בקרב הרוצחים.

ברצוני להדגיש כי מציאת הסבר לתופעת הרצחנות האכזרית אינה מהווה הצדקה למעשים הנפשעים, אבל הסבר זה מחויב על מנת לבצע דיאגנוזה מדויקת. הדיאגנוזה המדויקת תאפשר לנקוט מדיניות טובה יותר בעתיד.

יש את האחריות העיקרית של רה"מ ושריו שראו בחמאס נכס וברשות הפלסטינית נטל. יש את אחריות הדרג הצבאי שכשל במודיעין ובמהירות התגובה. יש את אחריות מי שנקטו מדיניות החזקת 2 מיליון פלסטינים במצור

אבל לוינס לא מסתפק רק באשמים העיקריים אלא מטיל גם אחריות על כל אחד מאתנו. אחריות על שלא עשינו מספיק כדי לשנות את המצב הפוליטי, אחריות שבחרנו את הממשלה הגרועה הזאת, אחריות שאפשרנו לנאשם בפלילים להיות ראש ממשלה, אחריות שאפשרנו לו למנות שרים חסרי כישורים – שחלקם הואשמו בפלילים וחלקם חשודים. האחריות, לגישתו של לוינס, לעולם אינה מסתיימת.

נשיא ארה"ב הארי טרומן זכור גם בזכות השלט שהיה מונח על שולחנו בחדר הסגלגל בו נכתב "the buck stop here", כלומר גלגול האחריות נעצר כאן. חבל שראש ממשלתנו לא שמע על כך. להיפך, אחרי אסון מירון הוטבע כאן מונח חדש – אחרית ללא אשמה. אני אחראי ולכן חייב להמשיך בתפקידי על מנת לתקן את הקלקולים שיצרתי. אכן הראש היהודי ממציא לנו פטנטים.

ביצורים

בספרו של וינפריד גיאורג זבאלד "אוסטרליץ", יש דיון נרחב בנושא הביצורים והנטייה האנושית לבנות ביצורים שקשה יותר ויותר להבקיע. זבאלד רואה בזה חלק מהאווילות והאכזריות האנושית, ששוקדת על מתקפות והגנות ולא על נטרול הסיבות למאבק.

זבאלד דן בנטייה האנושית לבנות ביצורים שקשה יותר ויותר להבקיע. הוא רואה בזה חלק מהאווילות והאכזריות האנושית, ששוקדת על מתקפות והגנות ולא על נטרול הסיבות למאבק

אבל, טוען זבאלד, הניסיון ההיסטורי מעיד כי כל הגנה מזמינה את המתקפה הבאה, ולכן גם הביצורים המשוכללים ביותר נהרסו. ובמקום שינוי אסטרטגיה לכיוון של שלום המסקנה השכיחה בקרב בני האדם היא שצריך ביצורים חזקים יותר. זאת למרות ש"המבנים שמידותיהם מוגזמות כבר מטילים לפניהם את צל הריסתם הצפויה, ושבנייתם תוכננה מלכתחילה מתוך ראיית קיומם העתידי כחורבות".

ועוד כותב זבאלד:

"האדם פועל להילחם ולהתגונן. הוא בונה על מנת להחריב ולא חושב במונחי שלום, שימנע את הצורך בביצורים".

על האווילות האנושית בניגוד לבעלי החיים הוא כותב:

"מערכות ביצורים כגון אלה […] ממחישות היטב את נטייתנו לחרוג במפעלינו הרבה מעבר לגבולות השכל הישר, וזאת בניגוד לציפורים, למשל, שבונות זה אלפי שנים את אותם הקינים".

ההיסטוריה הישראלית ממחישה זאת, נפילת קו בר לב וכעת הגדרות סביב עזה.

לפי זבאלד, הניסיון ההיסטורי מעיד כי כל הגנה מזמינה את המתקפה הבאה, ולכן גם הביצורים המשוכללים ביותר נהרסו. במקום שינוי אסטרטגיה לכיוון שלום, המסקנה השכיחה היא שצריך ביצורים חזקים יותר

אז מה עושים?

כותבת  לאה גולדברג:

"אני מאמינה שהגוף החי, החם, הנושא בקרבו אפשרויות של אהבה וסבל לכל צורותיהם, גופו של האדם החי, חשוב לחיים אלה מכל הגוויות של ההרוגים (ואפילו הם גיבורים) בשדה הקטל. […] ולעולם יהא שדה-שיבולים טוב ויפה משממה, שעברו עליה הטנקים. ואפילו מטרתם של הטנקים הללו נשגבה ביותר.

"ועוד אני מאמינה, כי לא יתכן שאין דרך למגר את הרשע בעולם אלא על ידי טבח-אדם. […] ומכאן לי ההכרה העמוקה, שהמשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח.

"לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא".

בדומה לכך כותבת אתי הילסום, שחוותה את זוועות השואה, ביומנה "השמיים שבתוכי":

"בעצם כל חיי הם התכנסות אחת גדולה בתוך עצמי, באחרים, באלוהים. וכשאני אומרת שאני מתכנסת בתוך עצמי, בעצם אלוהים הוא שמתכנס בי. החלק האמתי והעמוק שבי, שמקשיב לחלק האמתי והעמוק שבזולת. מאלוהים לאלוהים".

לאה גולדברג: "אני מאמינה שהגוף החי, החם, הנושא בקרבו אפשרויות של אהבה וסבל לכל צורותיהם, גופו של האדם החי, חשוב לחיים אלה מכל הגוויות של ההרוגים (ואפילו הם גיבורים) בשדה הקטל"

אני סבור שהשירה, כמו האתיקה, מרפאות. הספרות מרפאת, ראיית הפנים של האחר מרפאת, מפגש עם ילדים מרפא, מפגש עם חברים מרפא. הלוואי שנשכיל לשמור על האנושיות שבתוכנו על אף המשבר הקשה אותו אנו חווים. הלוואי שנשכיל לשמור על היכולת לשמוע את זעקתו של האחר ולהיענות לה. המילה "הנני" היא ההיענות לזעקתו של האחר.

בסיום הספר "שיחות  עם הרב דניאל אפשטיין" שאלתי אותו האם יש מילה אחרונה בעולמו של לוינס. הוא ראה במילה "הנני" את תמצית של הגותו של לוינס. כאשר שאלתי אותו מה הוא שומע במילה הזאת הוא ענה לי:

"זו מילה אינסופית. ארבע אותיות, כמו השם המפורש, וכמו המילה הראשונה בעשרת הדיברות: אנכי. היא מכילה את כל מה שיכולנו ללמוד מלוינס במהלך השיחות בינינו: החל ביציאה מן הקיום הסתמי, כלה בדאגה למות הזולת, והיא מבטאת את החלפת האני-השקוע-בדאגה-לקיומו ב"עצמי" שעצם היותו הוא "אחרת מהיות", אחרת מהקיום החוזר תמיד לעצמו ומחזיר את הכול לעצמו. היא המועט – ארבע אותיות שבהן אני חושף את עצמי – המחזיק את המרובה – האינסוף האלוהי המהדהד באנושי.

"היא מקפלת בתוכה עבר, הווה, עתיד: את העבר שקדם לזיכרון, העבר של הטלת האחריות, את ההווה של חיי היום-יום, שבו האחריות מתגלה וחייבת להתממש, ואת העתיד של מסירת החובה לדורות הבאים. היא האינסוף בהתהוותו המעשית […].

הלוואי שנשכיל לשמור על האנושיות שבתוכנו על אף המשבר הקשה אותו אנו חווים. הלוואי שנשכיל לשמור על היכולת לשמוע את זעקתו של האחר ולהיענות לה. המילה "הנני" היא ההיענות לזעקתו של האחר

"ומי מוליך אותנו לשם, ומי קורא לנו משם, מרחוק כל כך ומקרוב כל כך? זו אידיאת הטוב המוצאת מקלט "בשבריריות של התודעה",  ב"ד' האמות של ההלכה", באותו "משכן שברירי ואלוהי", כלשון הפילוסוף בסוף "שמות פרטיים", רועדת מקור הרוחות המנשבות בהיסטוריה ומבקשת מאתנו את חום גופנו ואהבתנו, והיא ששמה בפינו את המילה שאין מנוס ממנה: הנני".

 

ד״ר אלדד שידלובסקי הוא מרצה לכלכלה במכללת אשקלון, לשעבר ראש אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר. פרסם לאחרונה ספר ״שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין״.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
3
לצערי, השימוש בלווינס לקדם את אג'נדה פוליטית שלך והשקפה אידאולוגית הנוטה לשמאל, בהאשמה של הגורמים למלחמה, היא מעשה שאינו ראוי. לכל הפחות מוטעה. הוא משמיט ממך את הנסיון לתלות באילן גדול ... המשך קריאה

לצערי, השימוש בלווינס לקדם את אג'נדה פוליטית שלך והשקפה אידאולוגית הנוטה לשמאל, בהאשמה של הגורמים למלחמה, היא מעשה שאינו ראוי. לכל הפחות מוטעה. הוא משמיט ממך את הנסיון לתלות באילן גדול את דעותיך המסויימות. חבל. מבחינתי איבדת את זה ואיבדתי אותך.

המאמר אמיץ ויפה. אני מבקש להוסיף את הדבר הבא: עת לטעת ועת לעקור נטוע... עת מלחמה ועת שלום. מדוע כותב קהלת את הדברים האלה? האם עת השלום אינה, בעצם, כל העת כולה? כלומר, האם איננו צריכים ... המשך קריאה

המאמר אמיץ ויפה. אני מבקש להוסיף את הדבר הבא:
עת לטעת ועת לעקור נטוע… עת מלחמה ועת שלום.
מדוע כותב קהלת את הדברים האלה? האם עת השלום אינה, בעצם, כל העת כולה? כלומר, האם איננו צריכים לכונן את השלום הנצחי? האם כוונתו של קהלת באמרו "עת מלחמה" היא רק הגנה עצמית?
ייתכן. וייתכן שמה שמעוללת ישראל לעזה הריהו בגדר "הגנה עצמית". דבר אחד בטוח: מעולם לא לקחנו ברצינות מספקת את הביטוי "עת שלום" כשם שאנו לוקחים ברצינות את "עת מלחמה".

הגיגים בעקבות המאמרון- ראשית -תגובתי לדברי גולדברג "... אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח" - ערכה של האהבה רב מערכו של הרצח אך לא מערכם של החיים עצמם. אסור לשכוח ... המשך קריאה

הגיגים בעקבות המאמרון- ראשית -תגובתי לדברי גולדברג "… אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח" – ערכה של האהבה רב מערכו של הרצח אך לא מערכם של החיים עצמם. אסור לשכוח את ערך החיים.
ועניין השיח שבין מלחמה ומוסר- מלחמת 7.10.23
נקודת המוצא שלי היא שצבא נועד להגן על טריטוריה ואזרחים.
כשאני חושבת על שתי המילים- מלחמה ומוסר- אני מתקשה למצוא קשר לוגי ביניהן, ובימים אלה עוד יותר מתמיד.
ברוב המקרים, מלחמה מתקיימת בין שני צדדים שאינם שווים. שווים בכוחם הצבאי ובערכים שלהם. כי שיוויון בהכרח יביא לשקט. לא בהכרח אהבה אבל שקט. ולכן במצב של שוויון לא תתקיים מלחמה.
ובהקשר של הדילמה שבין מלחמה לבין מוסר- הערך המוסרי המנחה כאן הוא שיוויון ערך האדם. ערך אוניברסלי. על פי אמות מוסר אוניברסליים, כולם, כולל כולם זכאים לשיפוט דומה. על פי ערכים אוניברסליים הרי שהאופן שבו אנו דורשים להתיחס לאזרחינו זהה לאופן שבו אנו נדרשים להתייחס לאזרחי הצד שכנגד. במטרות מלחמה של מדינה נאורה שזורות מטרות צבאיות ומטרות ערכיות. השמדה של עם יכולה להיות גם השמדה בהיבט הערכי שלו. עם שפושט מעליו את ערכיו מאבד את עצמו.
כיום בעיני אילו לא יותר מאשר מילים יפות ומתיפייפות. מלחמה מוצדקת על קיום פיזי קיומי של מדינה הופכת את הניסיון לשזור את שתי המילים – מלחמה ומוסר- למגוחך בעיני.
אסביר
המשמעות הלוגית של ערכים אוניברסליים הם "פשוטים" –
נתחיל מערך חיי חיילים / צבא – צבא נועד להגן על אזרחים .
נגזרת מכך היא ההנחה שערך חיי חיילינו נחות מערך חיי האזרחי המדינה ששלחה אותם אל הקרב.
הנחה נוספת היא שערך חיי החייל נחות מערך חיי האזרחים של הצד שכנגד. כלומר חיילים יסכנו חייהם על מנת לא לפגוע בבלתי מעורבים גם בצד שכנגד. אך לקיומה של הנחה זו חייב להיות תנאי. כי הנחה זו, מבחינה פסיכולוגית וערכית, קשה להכלה כשהצד שכנגד אינו מגן על אזרחיו בעצם אופן ניהול פעולתו. ההנחה הזו קשה להכלה כשהדילמה הטרגית עומדת לנגד עיני מנהלי המלחמה הזו. הצורך והחובה למנוע הרג חייל, בידיעה שמניעת מותו של חייל תהיה כרוכה בהרג אזרחים, היא דילמה ערכית טראגית. אולם כשהסיכוי למותו של חייל היא קרובה לוודאית הרי שלי אין ספק מה צריכה להיות הפעולה. בעיני יש צידוק לפעולה שמגנה על חיי חיילים גם כשהם מסכנים חיי אזרחים שמנגד ובתנאי שננקטו כל האמצעים להרחיק אזרחים ממוקד הסכנה.
מלחמות בתוך אוכלוסייה אזרחים בהכרח פוגעות באזרחים. כי זו מלחמה.
כשהצדדים אינם חולקים את אותם ערכים אוניברסליים הרי שהדילמה מתייתרת. כיוון שאם הצד שכנגד פוגע במכוון באזרחים הרי שהמלחמה אינה שפיטה על פי ערכים אוניברסליים.
אין זו פשיטת רגל מוסרית, זו מלחמה של ערכים אוניברסליים בערכים אחרים.
ואם על מנת ליצר משוואה בה ערכים אוניברסליים הם הערכים לאורם נצעד, הרי שיש חובה להגן על חיי האזרחים כערך עליון.
ערך חיי חיילינו אינו נחות מערך חיי אזרחים שכוח צבאי משתמש בהם על מנת לפגוע בחיילים ובאזרחים כאחד.
דורית

עוד 1,510 מילים ו-3 תגובות
סגירה