לא הכרתי את שני לוק באופן אישי, אבל יש לי בתיקיית התמונות בנייד בשבועיים האחרונים כמעט מספר תמונות שלה כמו תמונות של הנכדה שלי.

לא הכרתי את שני לוק, אבל יש לי בנייד לא מעט תמונות שלה עם החבר שלה אוריון הרננדז המקסיקאי, שנולד כנראה בצ'ילה. ואני מכיר כמעט באופן אינטימי את צורת הקעקוע על הכתפיים שלו.

לא הכרתי את שני לוק, אבל יש לי בנייד לא מעט תמונות שלה עם החבר שלה אוריון הרננדז המקסיקאי, שנולד כנראה בצ'ילה. ואני כבר מכיר את צורת הקעקוע על הכתפיים שלו

לא הכרתי אישית את שני לוק, כמו שלא הכרתי את הבחור הנפאלי, ואת התאילנדים ואת הפיליפינים ועוד, שהתמונות והשמות שלהם נמצאים לי בנייד. והם מעורבבים, אם מישהו היה מסתכל לי בתיקיה, עם התמונות של ליה הנכדה שלי. 4 ליה ו-3 תאילנדים, 3 ליה ו-4 פיליפינים.

כך הכל מתערבב לו כבר שלושה שבועות, החיים, והמתים והחטופים.

אני גאה ומרגיש חובה לשרת, כמעט מאז תחילת המלחמה, בחמ"ל הנעדרים האזרחי של קרין נהון. בחמ"ל הזה אני ועוד מספר מתנדבות ומתנדבים אחראים על הנעדרים הזרים – "צוות הזרים".

הטלפון הנייד שלי יכול היה ממש לספר – למי שהיה מציץ אליו פנימה – את הסיפורים של הנעדרים הזרים, ולא רק הם. את הסיפור של הבחור הנפאלי (שמו שמור אצלי) שהיה צריך להתקשר אל שני חברים שלו שנפצעו כדי לדעת שהוא אכן נחטף, כי ברשימה אחרת שהופצה באתרים בנפאל היה כתוב על הסטטוס שלו – לא ידוע.

את הקמבודי (שלא אציין את שמו) ששאלו אותי מה הסטטוס שלו, כי יש לו כנראה גם דרכון צרפתי, ולא רציתי למסור את המידע שהוא רשום אצלנו כהרוג, לפני שידעתי מי בדיוק מבקש ושואל.

את השאלות שלי לאפרת מצוות בתי החולים ואת התשובות שלה אלי לגבי נעדרים שאולי מאושפזים ואולי לא.

לא הכרתי אישית את שני לוק, כמו שלא הכרתי את הבחור הנפאלי, ואת התאילנדים והפיליפינים ועוד, שהתמונות והשמות שלהם נמצאים לי בנייד. והם מעורבבים עם התמונות של ליה הנכדה שלי

ואת השגרירים הנפלאים ששיתפו איתי פעולה, והעבירו וקיבלו מידע, ונראה לי שהם כמעט היחידים שמתפקדים כאן במשרדי הממשלה.

ואת פרטי הקשר שאפשר למסור של המשפחה של שני לוק, כדי לאתר את המשפחה של הרננדז החבר שלה.

ואת הנפאלי שבא לכאן ללמוד להיות וטרינריה ועוד ועוד. סיפורים קטועים של חיים שלמים, הנמצאים לבד בתוך טלפון נייד.

אסא, אבא של שירית כשר, שגם היא מתנדבת בחמ"ל אבל בצוות אחר, כתב פעם, כי טרם שבנו יהורז נפל (וזה מאד נחרט לי), ביום הזיכרון הוא וילדיו היו הולכים לבית העלמין ובוחרים להם באופן אקראי את "החלל שלהם" שאותו הם יזכרו באותו מועד. זה לפני שהיה להם את "החלל מהבית".

גם לי יש כזה, אבל עכשיו גם יש לי, לזמן מסוים, את הזרים הנעדרים, והחטופים, ובחלקם את המתים, שלא רק נמצאים לי בנייד, אלא גם מגיעים אלי בלילות ובמחשבות, ואת הפנים שלהם איני יכול לשכוח.

ובכוונת מכוון לא הסתכלתי ולא יכול להסתכל על סרטוני הזוועה, ולכן את כל הנעדרים הללו אני מכיר רק מהתמונות השמחות שלהם, שהעלו לפייסבוק או ששלחו נציגי המשפחה.

גם לי יש "חלל מהבית", אבל עכשיו גם יש לי, את הזרים הנעדרים, והחטופים, ובחלקם את המתים, שלא רק נמצאים לי בנייד, אלא גם מגיעים אלי בלילות ובמחשבות, ואת פניהם איני יכול לשכוח

יש לנו, ועוד יהיו לנו, הרבה חובות כלפי מי שנחטף ומי שנרצח. ויש לנו כחברה, כמדינה הרבה חובות כלפי מי שניצל. הייתה לנו גם חובה, אותה ניסינו למלא – כל מי ששירת בחמ"ל של קרין – לעשות כמיטב יכולתנו לאתר אותם ולדעת מה מצבם. וכאשר מגיעה ההודעה האיומה שהנעדרת זוהתה כהרוגה, לזכור אותה.

לא הכרתי את שני לוק, אפילו שידעתי כמעט מההתחלה – בלי להכיר אותה – שיש לה חבר מקסיקאי, ושיש לה דרכון גרמני. אבל עכשיו גם שני לוק, היא במובן מסוים "הרוגה שלי", כי אני מכיר אותה והיא לא רק שם וזהו, כמו שהבחור הנפאלי הוא "חטוף שלי", וכמו עוד הרבה אחרים.

עורך דין המתמחה בתביעות ייצוגיות ובעתירות חוקתיות