ב-7 באוקטובר חוותה ישראל מתקפה רצחנית, שרובה כוונה לעבר ישובים חקלאיים – קיבוצי ומושבי העוטף, וחלקה לעבר ערי הפריפריה שדרות ואופקים. אבקש לעמוד על הקשר ההיסטורי בין חקלאות, פריפריה וביטחון – קשר שהיה ברור בעבר ושב וקיבל תוקף במאורעות הדמים האחרונים.

בראש פינה, בפתח תקווה, בחדרה, במרחביה, בדגניה ובנהלל – ראשיתו של החלום הציוני כרך בצורה מובהקת את העשייה החקלאית כתנאי להגשמתו. זאת ועוד, צריך להבין שההקשר הזה בין החקלאות לבין תפיסת תקומת הלאום היה הפוך למגמה החברתית בעולם המערבי: בעוד כל מדינות אירופה והמערב החלו בסוף המאה ה-19 מגמה של נטישת החקלאות ומעבר לתעשייה, התנועה הציונית, שזרעה בתקופה זאת את זרעיה הראשונים, בחרה במגמה הפוכה.

בעוד כל מדינות אירופה והמערב החלו בסוף המאה ה-19 מגמה של נטישת החקלאות ומעבר לתעשייה, התנועה הציונית, שזרעה בתקופה זאת את זרעיה הראשונים, בחרה במגמה הפוכה

למרות שקברניטי הישוב באותה תקופה היו בוגרי החינוך המודרני באירופה – הם הכווינו את ספינת הציונות דווקא לחקלאות. בשולי הדברים אציין, כי הרוח המודרנית לא פסחה כליל על הציונות – וכך נבנו בחסותה שתי צורות ישוב "חדשניות": הקיבוץ והמושב.

צורות ישוב שמשלבות את מקור הפרנסה הישן, החקלאות, עם מבנה חדש ומודרני המכיל ערכים של שוויון ומבנה ארגוני תקנוני. אל הקיבוץ והמושב שהפכו להיות שוב גיבורי היום בעקבות מציאות חיינו הקשה בשבועיים האחרונים אחזור בסוף דבריי.

התנועה הציונית ראתה בישובים אלה הרבה יותר מסתם צורות ישוב חקלאיות: הם היו מקור המזון, מנגנון ליצור עבודה, פרקטיקה להחזקת קרקע, והם היו כוח המגן. אבל בכך לא די: כמו בציור לשבת במוסף העיתון בו מתבקש הילד לשרטט קו בין רצף מספרים עד שנוצרת דמות מצוירת, כך ההנהגה פיזרה את הישובים החקלאים מתוך כוונה שאלה יציירו את קו הגבול העתידי.

ליוסף טרומפלדור מיוחסת האמרה:

"במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו".

לאמור, האתוס עליו נבנתה החברה הישראלית היא שביטחון וחקלאות אחד הם.

לוי אשכול, ראש ממשלה שמיוחסות לו אמרות שפר רבות, צוטט פעם אומר:

"יותר זול לי להחזיק תושבי קיבוץ פריפריאלי מסוים במלון דן היוקרתי בתל אביב מאשר במקום מושבם על הגבול".

כלומר לתפיסתו, ההתיישבות החקלאית לא הייתה עניין כלכלי ביסודו אלא בעלת ערך חברתי וביטחוני.  עד ראשית שנות השמונים זכתה ההתיישבות העובדת למקום של כבוד זה במפעל הציוני. החל משנות השמונים של המאה העשרים מקומם החברתי של הישובים החקלאיים בתוך החברה הישראלית הלך ופחת.

עד ראשית שנות השמונים זכתה ההתיישבות העובדת למקום של כבוד זה במפעל הציוני. החל משנות השמונים של המאה העשרים מקומם החברתי של הישובים החקלאיים בתוך החברה הישראלית הלך ופחת

החקלאות, שהייתה מקור גאווה ויקר של החברה הישראלית, הועברה לסוף התור ברשימת הערכים של אומת הסטארט-אפ. היה מי שהתגאה שבחסותו הוחלף יצוא התפוזים בתעשיות אחרות. היו מי שביטוייהם כלפי הישובים החקלאים היו בוטים יותר.

תפיסות ערכיות אינן רק רעיונות מופשטים – ערך תרבותי הוא דבר שיש לו גם יישום חברתי. וכך, החל מסוף שנות השמונים, חווים את עצמם הישובים החקלאים ככאלה שהמדינה אינה חפצה ביקרם ואף מנוכרת להם.

אם נמשיך עם התפיסה שאומרת שחקלאות היא ביטחון, אז גם בהקשר זה היה ניתן לראות את נטישת המדינה: פשיעה חקלאית הפכה להיות מאוד שכיחה והחקלאים מצאו את עצמם שוב אחראים על ביטחונם וביטחון רכושם, רק שהפעם זה היה תחת ריבונותה של מדינה.

אני ועמיתי למחקר טוענים במחקרנו כבר מספר שנים כי המרחב הכפרי מבטא בפעולותיו סט ערכים חדש. במרכזם של הערכים החדשים במרחב הכפרי עומדים כיום ערכים של ביטחון, קרקע וחקלאות, בעוד מקומם של ערכים אחרים איתם התנועה ההתיישבותית הייתה מזוהה, כמו סוציאליזם, הועברו למקום משני. לאמור התנועה ההתיישבותית הקדימה להבין את התחדשות הקשר שאותו כולנו מבינים היום בין חקלאות, קרקע, ביטחון אישי והגנת המדינה.

ב-7 באוקטובר התעוררנו למציאות חדשה. המתקפה הרצחנית של ארגון חמאס חסר הרסן על יישובי העוטף: קיבוצים, ערים ומושבים, שבה והזכירה לנו כי "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו".

ב-7 באוקטובר התעוררנו למציאות חדשה. המתקפה הרצחנית של חמאס על יישובי העוטף: קיבוצים, ערים ומושבים, שבה והזכירה כי "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו"

חזקה על צבא ההגנה וכוחות הביטחון שיבצעו בהצלחה את משימתם. אולם לעניות דעתי תמונת הניצחון לא אמורה להיות צבאית. אחד המבחנים המשמעותיים שיעמדו בפני המדינה יהיה מבחן ההתיישבות והחקלאות. חוסן הקהילה בערים כמו שדרות וקריית שמונה, ויציבות החקלאות ביום שאחרי בבארי אל מול גבול עזה, במרגליות שעל גבול הצפון, בשקף בחבל לכיש ובמירב שעל הגלבוע – הוא שיקבע את תוצאות המלחמה. האדם שבטרקטור ינצח.

ד"ר אבי שניידר הוא סוציולוג העוסק במחקר של המרחב הכפרי ומשמש כדיקן הסטודנטים של המכללה למנהל. מומחה בהתיישבות הכפרית בישראל ומחבר הספר "במקום מושבו —סולידריות במושב העובדים המתחדש" שיצא לאחרונה בהוצאת יד טבנקין.