יום הזיכרון לרצח יצחק רבין לא הונצח השנה בטקס ממלכתי וגם לא קיבל התייחסות תקשורתית יוצאת דופן (זאת כמובן להוציא את שדרני ערוץ 14, אשר שמו של רבין שגור בפיהם בתור נושא מרכזי באחריות למחדלי ה-7 באוקטובר מתוקף הסכמי אוסלו).

לנוכח אירועי המלחמה ניתן להבין זאת כמובן, אך אין להסיק מכך שציון זכרו אינו רלוונטי בעת הזו, וייתכן שהוא משמעותי אפילו יותר. מעניינת במיוחד ההתבוננות על האופן בו מתעצבת הישראליות בעתות משבר, בצל זיכרון דמותו של רבין, כמו גם בצל אירועי המלחמה העכשווית.

להוציא ערוץ 14, שרואים ברבין אחראי מרכזי למחדלי ה-7 באוקטובר, יום הזיכרון לרצח לא דובר השנה. ניתן להבין זאת לנוכח המלחמה, אך אין להסיק מכך שציון זכרו אינו רלוונטי כעת וייתכן שהוא משמעותי אף יותר

בזמן מלחמה אף אחד לא רוצה "לדבר פוליטיקה". הנרטיב השליט בראיונות בתקשורת של נבחרי ציבור, של אזרחים וגם של אנשי התקשורת עצמם, מספר לצופים בבית על החשיבות של "אחדות בעם", ואפילו בהפסקת הפרסומות קוראים לציבור להוקיע ולהקיא מתוכו את השימוש במונחים ימין-שמאל.

נדמה כי ביכולתה של שרשרת האסונות, אשר פקדה את החברה הישראלית, לקשור את כלל אזרחי המדינה בשרשרות של שותפות גורל – שכן היא לא פסחה על אף אוכלוסייה.

הקונצנזוס הישראלי קורא ללכידות, אחווה ופיוס, מתוך תפיסה שזו הדרך היחידה להוביל למימוש מטרות המלחמה. באותו אופן, נתפס גם רצח רבין כאירוע משברי אשר היה ביכולתו לחולל אנרכיה ולפרק את החברה הישראלית. שיח "פוליטי" בהקשר לרצח רבין, כמו בקשר למלחמה, נתפס ככזה היכול לחבל בסדר החברתי-מדיני ההגמוני.

לכן, באופן לא מפתיע, בשנים שעקבו את הרצח נעשו מאמצים ע"י מעצבי זכרו של רבין – תנועות שלום, פוליטיקאים, חברי מפלגת העבודה ומוסדות מדינה כאחד, לנטרל תכנים פוליטיים ממאפייני הזיכרון. לראייה, בשנת 2019 קרא בני גנץ בעצרת הזיכרון: "כולנו אחים לאותה אומה, כולנו שותפים לאותו מסע". בשנת 2020 ציין משרד החינוך את יום הזיכרון לרצח רבין בסימן "אחדות ושותפות" (ואלו דוגמאות יחידות מני רבות).

בזמן מלחמה אף אחד לא רוצה "לדבר פוליטיקה". הנרטיב השליט מספר לצופים על חשיבות ה"אחדות בעם", ואפילו בהפסקת הפרסומות קוראים לציבור להוקיע את השימוש במונחים ימין-שמאל

חשוב להתבונן בגישה זו, אשר לדידה מתפקדת החברה "כאחד" ולה מטרות חדגוניות באופן ביקורתי. בספרו "האדם החד ממדי" (1966) מזהיר הרברט מרקוזה מן המאפיינים של אותה חברה, המכונה על ידו "החברה החדשה". לטענתו, בעצם איחודם של ניגודים פוליטיים לצורכי יציבות מתבטלת אפשרות קיומו של שינוי חברתי נחוץ.

במגמות בשיח בעקבות רצח רבין יש כדי להורות על מאבק להשבת ההגמוניה הישראלית על כנה, ואלו הם מאפייני זהותה: מערבית, ניאו-ליברלית, לוחמנית ובראש ובראשונה יהודית. עיצוב שיח הזיכרון בהקשר זה ועיצוב השיח העכשווי באופן דומה לא רק שאינו מנוטרל מקונטקסט פוליטי, אלא שאפילו תורם להאדרתו.

ההתמקדות בשיח רגשי ולכאורה נטול פניות לא מאפשרת התקדמות לכיוון פתרון מדיני משמעותי. מנגד היא מאפשרת חלחול שליו אל לב הזהות הישראלית של אידיאולוגיה לאומנית, המקדשת צבא וסמכות ומעדיפה מדיניות ניאו-ליברלית של הפרטה על פני מדיניות סוציאלית של מדינת רווחה. במלים אחרות, במידה ששיח המלחמה ימשיך לצעוד בכיוונו הנוכחי, לא יתרחשו שינויים מהותיים בתשתית הישראליות (חברתית, מדינית וכלכלית) ביום שאחרי.

הימנעות ממתן פרופיל פוליטי לשיח, יש בה כדי להטמיע את התפיסה האתנוצנטרית כקונצנזוס באופן שלא רק מדיר מן השיח את אזרחי המדינה שאינם יהודים – אלא גם מדלדל את השיח הפוליטי כולו.

האמירה "אין ימין שמאל" כפי שמהדהד הקמפיין של קבוצת אדלר חומסקי המשודר בערוצי החדשות המרכזיים לאחרונה (כשבווידאו מתנוססות דמויותיהם של אזרחים יהודים בלבד) לא יכולה הייתה להיות נכונה יותר, כי יש רק ימין. השמאל הישראלי התעצב וימשיך להתעצב כקליפה ריקה שאינה מציגה אלטרנטיבה משמעותית.

האמירה "אין ימין שמאל" (כשבווידאו מתנוססות דמויות יהודים בלבד) לא יכולה הייתה להיות נכונה יותר, כי יש רק ימין. השמאל הישראלי התעצב ויתעצב כקליפה ריקה שאינה מציגה אלטרנטיבה

לפיכך הסיכויים לשלום, לפתרון מדיני כלשהו או לשינוי ביכולת של המדינה לתמוך את אזרחיה מבחינה כלכלית ודרך מוסדות ציבוריים – יוותרו קלושים.

מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.