ישראלים רבים עומדים נדהמים מול האדישות של ציבור גדול במדינות המערב כלפי הזוועות שחוללו אנשי חמאס ואספסוף עזתי ביישובי הדרום. ציבור ליברלי, המזוהה יותר מכל עם קדושת חיי אדם, עם התנגדות לאלימות, עם גישה שוויונית לבני אדם באשר הם – מתעלם מהטרגדיה הנוראה. וגרוע מכך – מאשים את ישראל באחריות למה שאירע.

כמה מהסיבות לכך קשורות לסכסוך הישראלי פלסטיני ולמאפייניו הייחודיים, וסיבות אחרות נובעות מתהליכים עולמיים, שבהם משתלב הסכסוך.

כמה מהסיבות לאדישות מדינות המערב לזוועות חמאס קשורות לסכסוך הישראלי פלסטיני ולמאפייניו הייחודיים, וסיבות אחרות נובעות מתהליכים עולמיים, שבהם משתלב הסכסוך

לציבור הליברלי במדינות המערב יש רגשות אשם עמוקים על האימפריאליזם, שהחל במאה ה-15 והסתיים בשנות השישים של המאה העשרים.

האימפריאליזם היה כרוך בניצול כלכלי, באכזריות נוראה ובמעשי טבח של אירופים כלפי אפריקאים, אסייתים ואפרו אמריקאים. לכן יש לרגשות אשם אלה הצדקה – אבל בעשורים האחרונים יצרו רגשות אשם אלה מערכת מוסרית מעוותת.

בגלל השטחיות וראיית המציאות בשחור-לבן, כל מעשה וכל אידיאולוגיה של אפריקאים, אסייתים ואפרו-אמריקאים – אלימים ורצחניים ככל שיהיו – מקבלים לגיטימציה. ארגון כמו חמאס נחשב בעיני ליברלים רבים כתנועת שחרור מדיכוי – למרות שהוא רצחני כלפי ישראלים באשר הם ובנוסף הוא רודני, אכזרי, מושחת, להט"בופובי ומדכא נשים.

בראיה השטחית והבינארית של המערב ה"רע" מול המזרח ה"טוב", מוצבת ישראל במחנה של ה"רעים". ישראל דומה ביכולותיה המדעיות, הצבאיות והכלכליות למדינות המערב, היא הוקמה בחסות בריטית ונהנית מסיוע פוליטי וצבאי אמריקאי. התעמולה האנטי ישראלית בעולם הערבי מציגה אותה כראש החץ של האימפריאליזם המגונה והשנוא, ואפילו כ"צלבנות מודרנית", המעלה בזיכרון הקולקטיבי את מסעי הצלב הנוצריים האכזריים בימי הביניים.

בגלל השטחיות והבינאריות – כל מעשה ואידיאולוגיה של אפריקאים, אסייתים ואפרו-אמריקאים – אלימים ככל שיהיו – מקבל לגיטימציה, ובראיית המערב ה"רע" מול המזרח ה"טוב", מוצבת ישראל במחנה ה"רעים"

גם כוחם העולה של מיעוטים מוסלמיים במדינות אירופה פוגע במעמדה של ישראל. רבים מהמוסלמים, השייכים לקבוצות העניות יותר בחברה, מזדהים עם הפלסטינים מבחינה דתית ותרבותית. כוחם האלקטורלי משפיע על עמדותיהן של מפלגות ליברליות וסוציאליסטיות, בהן תומכים מוסלמים רבים.

לעומת זאת, היהודים באירופה כיום, שחלק גדול מהם מזדהה עם ישראל, שייכים ברובם לקבוצות השבעות והעשירות יותר, והפער בין יהודים למוסלמים באירופה נראה כשיקוף של הפער בין ישראל החזקה לפלסטינים החלשים.

גם בקרב האפרו-אמריקאים בארצות הברית יש הזדהות נרחבת עם הפלסטינים, שמקורה בהזדהות עם החלש, ועם זיהויים של היהודים האמריקאים – שחלקם הניכר תומך בישראל – עם החברה הלבנה, שדיכאה את המיעוט האפרו-אמריקאי במשך מאות שנים.

ישראל זכתה לאהדה בינלאומית גדולה בעשורים הראשונים לקיומה, כביתו הלאומי של העם היהודי וכמדינה שקלטה יהודים נרדפים מכל העולם. האהדה לישראל החלה להיפגע מאז ההשתלטות על השטחים במלחמת ששת הימים. ככל שהשליטה בשטחים התארכה, החלה ישראל להצטייר כמדינה אימפריאליסטית בעצמה.

העולם תופס את ישראל כאשמה העיקרית בכישלון לקדם את הסכם אוסלו לקראת פתרון לסכסוך. האמת מורכבת יותר – בצד ההפרות הישראליות של ההסכם, הנוגעות להעמקת ההתנחלות ביהודה ושומרון, הפרו גם הפלסטינים את ההסכם בצורה חמורה ורצחנית; אך כאמור המורכבות הינה סחורה קשה ביותר לשיווק, ויתכן שישראל גם לא הקצתה לכך משאבי אנוש וכסף ראויים.

היהודים באירופה כיום, שחלק גדול מהם מזדהה עם ישראל, שייכים ברובם לקבוצות השבעות והעשירות יותר, והפער בין יהודים למוסלמים באירופה נראה כשיקוף של הפער בין ישראל החזקה לפלסטינים החלשים

האהדה העולמית נתונה לרוב לחלש, ובשל כוחה הצבאי, מוצגת ישראל בעולם כגוליית, ואילו הפלסטינים מוצגים כדוד. בעימותים האלימים בין ישראל לפלסטינים – באינתפאדות ובסבבי הלוחמה עם עזה – בלט פער הכוחות לטובתה של ישראל, והפלסטינים ניצלו אותו היטב לתעמולה, תוך טשטוש הרצחנות שלהם כלפי אזרחים ישראלים.

גישת הרשות הפלסטינית, שהכירה בישראל, מוצגת בתעמולה הפלסטינית כמייצגת את כל הפלסטינים, ואילו התנגדות חמאס לעצם קיומה של ישראל מטואטא בהצלחה מתחת לשטיח.

יותר מכך – תיאוריות מאבק אנטי קולוניאליסטיות, המתירות למדוכא להפעיל כל אלימות, ולו האכזרית ביותר, כדי לפגוע במי ששלט בו ודיכא אותו, גויסו להצדקת הרצחנות של חמאס כלפי אזרחי ישראל, עוד הרבה לפני הטבח של 7.10.

לעוינות כלפי עוצמתה הצבאית של ישראל יש גם שורשים אנטישמיים עתיקים – זוהי תפיסה שקיומם של היהודים נסבל כל עוד הם חלשים – זאת בשל דחייתם את בשורת ישו הנוצרי.

המצור הישראלי על עזה מוצג כיצירת "מחנה הריכוז הגדול בעולם". מגבלות התנועה של תושבי עזה, הצפיפות, ההרס הנגרם בעת עימותים עם ישראל – כל אלה יוצרים תמונה של חיי גיהינום מהם סובלת אוכלוסיית עזה בעטיה של ישראל.

תיאוריות מאבק אנטי קולוניאליסטיות, המתירות למדוכא להפעיל כל אלימות, גם אכזרית ביותר, כדי לפגוע במי ששלט בו ודיכא אותו, גויסו להצדקת הרצחנות של חמאס כלפי אזרחי ישראל, הרבה לפני טבח ה-7.10

ירידתם לטמיון של מיליארדי דולרים שהושקעו מאז שנות התשעים בפיתוח עזה, השקעת העתק של חמאס ביצירת תשתית צבאית במקום בשיפור חיי האוכלוסייה – לא משכנעות את דעת הקהל כי האשמה בתנאי החיים של התושבים מוטלת במידה רבה על הנהגתם הקנאית.

גורם נוסף לעוינות כלפי ישראל ולכשלונה להסביר את גירסתה לסכסוך נובע ממדיניות הממשלות בעשור האחרון. ממשלות נתניהו העמיקו את הדיכוי של הפלסטינים בשטחי C, הרחיבו את תהליכי ההשתלטות על אדמות ועל מקורות מים, התירו את אלימות המתנחלים ונתנו לה גיבוי צבאי.

תופעות אלה בקושי מדווחות בתקשורת הישראלית – גם כי העיתונאים חוששים מ"מכונת הרעל" של הימין הקיצוני בישראל, וגם כי לרוב הישראלים, שאינם תומכים בכך, יש נטייה עמוקה להדחיק זאת, מתוך תחושת חוסר אונים.

אבל אלימות המתנחלים ודחיקת רגליהם של הפלסטינים בשטחי C מנוצלות היטב על ידי התעמולה הפלסטינית, ואין הסברה ישראלית שתוכל להתמודד איתן.

הטענות הפלסטיניות למגמת טיהור אתני נשמעות לאוזניים במערב מהימנות, במיוחד כשהן מגובות על ידי פוליטיקאים ישראלים המצהירים כי על הפלסטינים לבחור בין הגירה, מוות וחיים ללא זכויות אזרח. כהונתם של בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ואורית סטרוק כשרים בממשלת ישראל בשנה האחרונה היא תרנגולת המטילה ביצי זהב לתעמולה הפלסטינית. התבטאותו האחרונה של השר עמיחי אליהו היא מכה אנושה למאמצי הסברה גדולים.

ציוץ של יקי אדמקר על עמיחי אליהו

גם הפנים הכפולות של ישראל מזיקים לדימויה בעולם. מצד אחד, משווקת ישראל את עצמה כאומה מתקדמת מבחינה טכנולוגית, כמדינה ליברלית המקדמת זכויות נשים ולהט"ב, כמדינה שיש בה חופש מצפון וביטוי. מאידך, יש בה אפליה מובנית כלפי האזרחים הערבים, והממשלות השולטות בה שנים ארוכות מנהלות תעמולת הפחדה ורדיפה כלפי קולות ביקורתיים, כלפי זרמים דתיים יהודיים ליברליים וכלפי מי שרוצה לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים בדרכים בלתי אלימות. בעיני קבוצות ליברליות רבות בעולם, כולל יהודים, הדבר נראה כצביעות בלתי נסבלת.

אבל אלימות המתנחלים ודחיקת רגלי הפלסטינים בשטחי C, שבקושי מדווחות בתקשורת הישראלית מאימת "מכונת הרעל", מנוצלות היטב ע"י התעמולה הפלסטינית, ואין הסברה ישראלית שתוכל להתמודד איתן

ועניין נוסף – ההתקרבות של ממשלת נתניהו בשנים האחרונות למפלגות שמרניות ואוטוריטריות כמו בהונגריה ובפולין, הברית של בנימין נתניהו עם דונלד טראמפ והאוונגליסטים, הפלירטוט עם גורמי ימין קיצוני במדינות אירופיות נוספות – כל אלה ממצבים את השלטון בישראל כאויב הליברליזם. ומכיוון שלליברלים יש אחיזה ניכרת באוניברסיטאות ובקרב צעירים משכילים – מפסידה ישראל את הקרב על תמיכתם.

התופעות והתהליכים שתוארו לעיל מסבירים מדוע נתפס הטבח הנורא של חמאס באזרחים כזניח, לעומת השלכות המבצע הצבאי לריסוק היכולות הצבאיות של חמאס.

הטבח מערער את התפיסה השטחית של הסכסוך כמתחולל בין טובים מוחלטים לבין רעים מוחלטים, ומעיד על כך שגם בחזק ניתן לפגוע בצורה ברברית. ההבנה הדלה של מורכבות הסכסוך מובילה להמשך הדבקות בנרטיב של ישראל ה"רעה" לעומת הפלסטינים ה"טובים". לחץ אלים מונע גם ממוסלמים ומפלסטינים שמתנגדים התנגדות נחרצת לטבח הנורא, להביע את דעתם.

יש ישראלים, במיוחד הלאומנים שבהם, שמרוצים מכך שתפיסותיהם בדבר "כל העולם נגדנו" הוכחו כביכול כנכונות. לדעתם, אין שום חשיבות למדיניות ישראל כלפי הפלסטינים, כי "עשו שונא ליעקב". זוהי טעות גדולה, שהרי אם השנאה ליהודים ולישראל הייתה נתון קבוע, עוצמתה לא הייתה משתנה במהלך השנים וגם לא הייתה כל תועלת במאמצי הסברה.

האמת העצובה והמתסכלת היא שיש גורמים אנטי ישראליים ואנטי יהודיים חזקים בעולם, אבל יש גם גורמים רבי עוצמה העומדים מולם, ויש מה לעשות. יש מה לעשות בהסברה, אבל חובה לעשות גם בתחום המדיניות.

האמת העצובה והמתסכלת היא שיש גורמים אנטי ישראליים ואנטי יהודיים חזקים בעולם, אבל גם גורמים רבי עוצמה העומדים מולם, ויש מה לעשות. יש מה לעשות בהסברה, אבל חובה לעשות גם בתחום המדיניות

שום טיח ושום מייק-אפ לא יסווה אכזריות ונישול של פלסטינים בשטחי C, שום הסתרה לא תכסה על מדיניות רבת שנים של החלשת הרשות הפלסטינית, השותפה במאבק נגד הטרור החמאסי. ושום דבר לא יסווה את מדיניות חיזוק חמאס שנקטו נתניהו ושותפיו המשיחיים, במטרה להימנע מפתרון מדיני.

ד"ר דפנה מוסקוביץ עוסקת בהוראת היסטוריה, בהכשרת מורים ובכתיבת תכניות לימודים במדעי הרוח.