ה"פרוגרסיבים" שמפגינים למען חמאס בקמפוסים בארה"ב ובכיכרות בלונדון מפספסים משהו פשוט: תמיכה בפלסטינים, שהמטרה שלהם אצילית דיה, מחייבת אדם רציונלי לא לתמוך בחמאס. זה לא רק לא חופף – זה סותר. חמאס הוא האויב של פלסטין, וסרטן מוסרי על האנושות כולה.

אני מוצא עצמי מעורב בסוגיה כבוגר הן אוניברסיטת פנסילבניה והן אוניברסיטת קולומביה (תואר שני), שניים מהמוסדות האקדמאיים שמואשמים כעת בכך שנתנו יד לאנטישמיות ותמיכה בחמאס. מועדון יוצאי פנסילבניה בישראל שאני ממוביליו התנתק מהמוסד לאות מחאה, אך לא נראה שהתרגשו מזה בהנהלה. אולי הפסקת התרומות תזיז להם יותר, אבל אולי גם לא – שכן ייתכן שנשמתם כבר נמכרה לשטן מרוב אימת הגל ה"פרוגרסיבי".

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

לפני שבוע פורסם ריאיון שערכו טובה צימוקי ויובל קרני עם חבר הכנסת שמחה רוטמן במוסף ידיעות אחרונות. מאז כבר הספיקה המציאות להתהפך במהירות והריאיון כמעט נשכח.

עם זאת, אני מקדיש לריאיון עם רוטמן את הפוסט הזה, כדי לבחון כמה מהאמירות שהועלו בו מול העובדות בשטח. במיוחד כעת, כשהעסקה לשחרור החטופים נחתמה רק שבוע לאחר פרסום אותו ריאיון.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.

לעניינים "כבדים" לוקח זמן להתברר לעומק. בייחוד כך כאשר הם גם נמצאים במצב של שינוי מתמשך. בסיפורה של מדינת ישראל יש שני נושאים עם חשיבות מרכזית לעצם קיומה, כאלו שהצלחה בהם לא יכולה להיות ברורה מלכתחילה.

הראשון הוא הצלחת השתלבותה של המדינה החדשה במזרח-התיכון, בו היא ממוקמת (מעבר ובנוסף ליכולת ההישרדות הפיזית שלה במלחמות בתחילת דרכה). אי אפשר להיות "נטע זר" לנצח.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.