כשיתפזר עשן המלחמה, המולת הקרבות תידום ורק הגעגוע, השבר והאובדן יישארו חרוטים בנפש העם כפצעים וכצלקות למשך שנים רבות, ניתן רק לייחל לכך שנתעורר לשחר של יום חדש. יום שבו הממשלה תבין שעליה לעבוד למען אזרחי ישראל, ולא רק למען עצמה; שעליה לחזק את החוסן הלאומי ולגבות את המוסדות הממלכתיים, ובראשם צה"ל, ובוודאי לא להסית נגדם בעת מלחמה או בכלל; ושעליה לדאוג לטובת הציבור כולו, ולא להפקיר את תושבי העוטף שחרב עליהם עולמם ואת העורף הישראלי לטובת עיסוק בלעדי בהישרדותה הפוליטית; ואף לא לבזוז את הקופה הציבורית כדי להעביר שוחד למגזרים מועדפים – החרדים והמתנחלים.

על פי הסקרים האחרונים, התקווה הזו – שכל מי שעתיד מדינת ישראל והמפעל הציוני יקר לליבו צריך להיות שותף לה – עתידה להתגשם בבחירות הבאות. נאמני הדמוקרטיה הליברלית, שנאבקים על האחדות הלאומית ועל יסודותיה הממלכתיים של המדינה מול קואליציה פוסט-ציונית שעושה הכול כדי לפוררם, יזכו לפי התחזיות בלפחות 70 מנדטים.

נאמני הדמוקרטיה הליברלית, שנאבקים על האחדות הלאומית ועל יסודותיה הממלכתיים של המדינה מול קואליציה פוסט-ציונית שעושה הכול כדי לפוררם, יזכו לפי התחזיות בלפחות 70 מנדטים

התוצאות הללו נראות מובנות מאליהן לאחר האסון הנורא ביותר שאירע לעם היהודי מאז השואה, המחדל החמור שהוביל אליו והגרוע מכול, אי-התפקוד הפושע של הממשלה וסירובה המוחלט לקחת אחריות על מעשיה. לנוכח כל אלו, התרסקות הקואליציה הכושלת בתולדות המדינה היא המחיר המינימלי שעליה לשלם.

נתון אחד בשולי הסקר, לפיו איחוד של העבודה ומרצ בראשות האלוף במיל. יאיר גולן צפוי לקבל 9 מנדטים, עוד בטרם פרסם תוכנית ומצע, הוא בעל משמעות החורגת מגודלו המזערי של המחנה הפוליטי שאליו הוא מתייחס.

יש בו כדי להעיד על התפכחות כפולה: של השמאל הציוני, שנזכר סוף כל סוף בזהותו ובכובד המשא ההיסטורי המוטל עליו, ושל חלקים נרחבים יחסית בציבור, שעל אף אכזבתם המוצדקת מהשמאל בעבר, מבינים כעת שישראל זקוקה לחזרתו יותר מאי פעם.

בעשור האחרון, טרם ההפיכה המשטרית והמחאה שפרצה בעקבותיה, הלך השמאל ושקע בהדרגה בהלך רוח תבוסתני, שנבע מהצלחתם של תועמלני הימין לערער את הלגיטימיות הציבורית שלו, לנכס לעצמם באופן כוזב את הלאומיות ולהציג את שלטון אלילם נתניהו כבלתי ניתן להחלפה.

נתון אחד בשולי הסקר, לפיו איחוד של העבודה ומרצ בראשות האלוף במיל. יאיר גולן צפוי לקבל 9 מנדטים, עוד בטרם פרסם תוכנית ומצע, הוא בעל משמעות החורגת מגודלו המזערי של המחנה הפוליטי הנדון

הרפיון הפוליטי והרעיוני שפשה בשמאל כתוצאה מכך בא לידי ביטוי בשתי דרכים מנוגדות:

1

מן העבר האחד, השמאל ה"רך" קיפל את דגלו המדיני (על עמדותיו הסוציאל-דמוקרטיות ויתר כבר בשנות השמונים והתשעים), וחלק ממנהיגי הזרם הפוליטי הליברלי שאליו השתייך אף גילה נכונות לצאת נגד עקרונות יסוד הומניסטיים במטרה להחניף להלכי רוח לאומניים בציבור.

זרם זה, שהיה חלק ממפלגת העבודה כשהייתה מפלגת שלטון, עבר ברובו למפלגות המרכז ונטמע בהן. האסטרטגיה שבה נקט מעידה על כך שהפנים את הערעור המתמשך על הלגיטימיות שלו, והחל מאמין שרק אם יתרחק מעמדות, אתוס וסמלים המזוהים עם השמאל, יוכל לחזור אי פעם להוביל את המדינה.

2

מן העבר הנגדי, השמאל ה"קשה" לא איבד את ביטחונו בצדקת דרכו, אך אמונתו ביכולתו לחזור אי פעם להוביל את המדינה דעכה, ועימה תחושת האחריות לעתידה והיכולת לראות את "התמונה הגדולה".

חלקים ממנו מצאו נחמה של מפסידים בעיסוק בסוגיות חשובות כשלעצמן, אך טפלות ביחס לעיקר ולעתים סמליות יותר מאשר מהותיות (דוגמה כמעט קריקטורית לכך היא קמפיין סמ"סים של מפלגת העבודה בראשות מרב מיכאלי בבחירות האחרונות, שהעלה על נס את ההגנה על העברית הרב-מגדרית – מטרה ראויה בהחלט, אך אולי דחופה פחות מהצלת הדמוקרטיה הישראלית הנתונה בסכנה קיומית).

מן העבר האחד, השמאל ה"רך" קיפל את דגלו המדיני. מן העבר הנגדי, השמאל ה"קשה" לא איבד את ביטחונו בצדקת דרכו, אך אמונתו ביכולתו לחזור אי פעם להוביל את המדינה דעכה

אחרים בשרידי השמאל שלא התמרכז פנו לאסקפיזם זהותי, והתרפקו על הדימוי העצמי שלהם כמעמד עירוני ליברלי משכיל, צעיר ותוסס, במקום להציב חלופה רעיונית ופוליטית ממשית לשלטון הימין (הקמפיין הקרינג'י של מרצ בראשות זהבה גלאון, גם כן בבחירות האחרונות, שלאחריהן לראשונה בתולדותיה לא עברה את אחוז החסימה, הוא המחשה בולטת לכך).

מי שייצג את הניגוד המובהק למגמות האובדניות הללו היה יאיר גולן. גולן הוא דמות שרחוקה מלהיות מושלמת: אדם אימפולסיבי, לעתים פזיז, מלא להט, שנהנה לקחת סיכונים כלוחם ומפקד וכאיש ציבור, עם "פה גדול". כזה שאומר את שעל ליבו באופן ישיר ולפרקים בוטה וככלל, לא "דופק חשבון".

אלו לא בהכרח המעלות האידיאליות לפוליטיקאי. אלא שצידן השני של התכונות הללו יותר ממפצה על המגרעות הטמונות בהן. בניגוד למי שעמדו בראש בשמאל בשנים האחרונות, גולן הוא איש של אמת ושל מעשים, שפיו וליבו שווים, שקורץ מהחומר שממנו עשויים מנהיגים יותר מאשר פוליטיקאים.

בניגוד לבני גנץ, האומץ של יאיר גולן לא היה שמור לשדה הקרב בלבד אלא התבטא גם במישור הציבורי, כאשר עוד כסגן הרמטכ"ל לא שתק מול תהליכי הפשיזציה המואצים שזיהה, בצדק, שמתחוללים בחברה הישראלית. ההפיכה המשטרית, מינוי כהניסטים לשרים בכירים וכמעט כל היבט אחר בהתנהלותה של הממשלה המסוכנת בתולדות ישראל הוכיחו כי למרבה הצער, גולן לא הגזים כפי שסברו רבים, אלא דייק באבחנותיו.

לצד אימפולסיביות ו"פה גדול", בניגוד למי שעמדו בראש בשמאל בשנים האחרונות, יאיר גולן הוא איש של אמת ומעשים, שפיו וליבו שווים, שקורץ מהחומר שממנו עשויים מנהיגים יותר מאשר פוליטיקאים

כשהפך לאיש ציבור לאחר פרישתו מצה"ל, נעשה ברור כי גולן מגלם בדמותו את שני הרכיבים החסרים כל כך לשמאל כיום: מצד אחד, מנהיג ציוני שורשי וביטחוניסט, שבניגוד לזהבה גלאון, למשל, אינו מתנצל על לאומיותו או על מחויבותו להגנת ישראל; ומצד שני איש שמאל מובהק, שבניגוד לבני גנץ ודומיו אינו נרתע מלהזהיר באופן חד וברור מפני הסכנות שנשקפות לדמוקרטיה הישראלית במישור האזרחי והמדיני כאחד.

לא בכדי, גולן עורר אנטגוניזם עז בקרב שני אגפיו המנוגדים של השמאל-מרכז שתוארו לעיל. עבור "מתונים", חסידי הטוב המשותף וההתבטלות האפולוגטית בפני הימין, גולן נראה "קיצוני", "מפלג" ובעיקר, שמאלני מדי. בעיקר משום שלא היסס להצביע על שורש תחלואיה של החברה הישראלית כיום – העיוות המבני ביחסי המדינה עם המגזר החרדי והמתנחלי – ועל הדרכים לריפויים.

עבור הבועה המתמעטת והולכת של רוב תומכי מרצ, לעומת זאת, עצם ציוניותו של גולן, הרקע הביטחוני שלו, והתעקשותו להציג חזון לאומי כולל ולא להסתפק בניסיון נואש להגן על האינטרסים המגזריים של הציבור הליברלי, הפכו אותו לנטע זר. באקט שלא ניתן אלא לראות כאובדני, הם בחרו בזהבה גלאון – שמגלמת בדמותה רבים מכשלי העבר שהוצגו כאן, על פני התקווה להתחדשות.

אולם אירועי השנה האחרונה טרפו את הקלפים. כטיפול בהלם, העירה ההפיכה המשטרית את המחנה הציוני, הליברלי והממלכתי בישראל מתרדמתו ארוכת השנים והבהירה לו שאם לא ייקח אחריות מחודשת על גורל המדינה – איש לא יעשה זאת עבורו.

גולן עורר אנטגוניזם עז בקרב שני אגפיו המנוגדים של השמאל-מרכז. עבור "מתונים", חסידי הטוב המשותף וההתבטלות האפולוגטית בפני הימין, גולן נראה "קיצוני", "מפלג" ובעיקר, שמאלני מדי

לאחר הטבח, המחויבות הלאומית העמוקה של החלק השפוי בחברה הישראלית, שנאלץ לשאת על גבו גם תחומים שהיו אמורים להיות באחריותה של המדינה, עמדה במבחן הכואב מכול, הן בתחום ההתנדבות האזרחית והן בפעולות יזומות והרואיות של לוחמים – ובהם פעילי "אחים לנשק" וכמובן, יאיר גולן עצמו – שיצאו בעצמם לשטח כדי לחלץ נצורים מיישובי עוטף עזה.

המחאה שפרצה בעקבות ההפיכה המשטרית שילבה לראשונה מזה שנים זיקה לאומית מופגנת ומחויבות בלתי מתפשרת לערכי הדמוקרטיה, והיוותה לא פחות מתחייה של הציונות המקורית. ניתן רק לקוות שאותות החיים שמגלים שרידיו של השמאל הציוני – שמתבטאים בין השאר בכך שגולן, על מגרעותיו אך גם מעלותיו הרבות, מסתמן כמנהיגו הבא – מבשרים גם על תחייתו של השמאל הציוני.

ניר רייזלר הוא עמית מחקר ולשעבר עורך המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון. היה ממקימי עמותת "70 פנים לציונות" ועורך "אשמורת שלישית – כתב עת ציוני עכשווי".