את מקור הנוהג להתאבל על המתים ניתן למצוא בתיעודים המוקדמים ביותר של חיי קהילה. נדמה לנו לעתים כי המוות ושלל המנהגים העוטפים אותו מוחלטים וקבועים, אך כמו כל תופעה חברתית עברו מנהגי הקבורה תהליך של שינוי לאורך ההיסטוריה.
הסמלים המאפיינים את מנהגי הקבורה משתנים בין קהילות, ובסימבוליזם זה ניתן למצוא רמזים לאופן בו מפרשות תרבויות שונות את חוויות החיים והמוות.
כך למשל, קבורה של המת לצד חפצים אשר מטרתם לשרתו בעולם הבא, כפי שנהוג היה בתרבויות עתיקות שונות, מצביעה על תפיסה של המוות כחלק מחיי נצח, היות שעל פי אמונה זו ממשיכים החיים בעולם הבא.
קבורה של המת לצד חפצים אשר מטרתם לשרתו בעולם הבא, כפי שנהוג היה בתרבויות עתיקות שונות, מצביעה על תפיסה של המוות כחלק מחיי נצח, היות שעל פי אמונה זו ממשיכים החיים בעולם הבא
בניגוד לגישה זו, קבורה המלווה בבניית אנדרטאות המפרטות על אודות המת ומקורה גם היא בימי קדם – מצביעה על תפיסה לפיה החיים עצמם אינם מתמשכים ללא סוף והנצח מתקיים במחוזות זיכרון החיים את מתיהם.
כמו אז גם היום מספרים לנו הסממנים הגלויים לעין של הקבורה על האופן שבו אנחנו בוחרים להסביר את המוות לקהילות החיים על מנת שנוכל להכילו ולמסגרו. ייתכן כי בשל היות האובדן מטלטל מכדי שניתן יהיה לגדרו בשיח בלבד, מתגבשים הסמלים הפיזיים של הקבורה כעמודי תווך של חווית האבלות, והם בעלי משמעות תרבותית וחברתית.
אחד מן הסממנים הוויזואליים המאפיינים ביותר את הקבורה המודרנית הוא אחידות המצבות ודמיונן זו לזו. לרובן ממדים דומים, הן חצובות מאבנים דומות ואפילו קיים דמיון רב בתיאורים לזכר המת החרוטים באבן. היעדר השונות ניכר במיוחד בין מצבות אשר תחתן נקברו מתים בני הגיל השלישי, ובחלקות צבאיות הוא בולט אף יותר. הן נבדלות זו מזו רק בשם החלל, בדרגתו ובנסיבות ותאריך הפטירה. בית העלמין מתגבש לכדי מאסה אחידה של מצבות אשר בה מיטשטשים המאפיינים הייחודיים של כל יחידה פרטית. תופעה זו טומנת בחובה מסרים לקהילה המבכה את מתיה.
בעצם תפיסת הקבורה הפרטנית, כחלק מיישות גדולה של מצבות דומות, מתקיים ניתוק מסוים במעורבות האישית של המבקרים בבית העלמין. האחידות הופכת את המון המצבות לאנושי פחות וגורמת לזרות בין החיים למוות, שכן בין אדם חי אחד לאחר מתקיימים הבדלים ויזואליים ייחודיים ומובהקים יותר מאלה המתקיימים בין אבן אחת לאחרת.
מתגבשת יכולת להקל על חווית האובדן ועל האפשרות להמשיך ולחיות על אף המוות של אדם קרוב, לצדו ולא בצלו. הניגוד בין הדמיון במצבות לסינגולריות של המבקרים מעיד על כך שלחיים תנאים שונים, ייחודיים, ואלה יכולים להמשיך ולהתקיים במנותק מהמתים.
האחידות הופכת את המון המצבות לאנושי פחות וגורמת לזרות בין החיים למוות, שכן בין אדם חי אחד לאחר מתקיימים הבדלים ויזואליים ייחודיים ומובהקים יותר מאלה המתקיימים בין אבן אחת לאחרת
מסר נוסף הטמון באחידות המצבות הוא של סולידריות מפויסת, והוא מאפשר לראותה כמבשרת שותפות גורל קהילתית. במובן זה הדמיון בין הקברים הוא נבואי ומציג את התמונה הטהורה ביותר של לכידות חברתית. המאפיינים הייחודיים של החיים מצטיירים כקטנים וחסרי משמעות מול נצחיותו ואחידותו של מוות בלתי נמנע. אין בתובנה זו בכדי לערער על קיומנו הבר חלוף. להפך, בהתמזגות לכדי קולקטיב הומוגני ניתן למצוא משמעות מנחמת, אשר מזמינה הבנה של המוות ככזה שמוחק כל שוני ומיישב כל מחלוקת.
לצד זאת, ישנם גם יוצאים מן הכלל, קברים "אחרים", שמאז אסון השבעה באוקטובר הולכים ומתרבים. בקרב משפחות נרצחי המסיבה ברעים ישנן רבות אשר בחרו להניח על קברי יקיריהן מצבה ייחודית, שאינה מצייתת לאחידות הכללית.
כתבה של כאן 11 שהתפרסמה ב-12 בנובמבר, עסקה בסיפורם של שלושה קברים: הראשון, קברו של ליאם שרם ז"ל אשר לזכרו הקדישו חבריו משפטים שנחרטו על המצבה ונצבעו בשלל צבעים. השני, קברה של הדר פרינץ ז"ל המקושט בציור שמש שוקעת בים ומוקף בחלוקי נחל צבעוניים, והשלישי, קברה של מאי נעים ז"ל המכיל אבני זכוכית כחולות ופסל ממתכת של לב בעל כנפי אלבטרוס.
משותפת לכלל המשפחות אשר התראיינו לטובת הכתבה ההצהרה כי הבחירה להניח מצבה יוצאת דופן על הקבר מטרתה לשקף את מי שהיו יקיריהן בעודם בחיים, ולהנציח את אופיים הייחודי. ניתן להניח כי משפחות הנרצחים האזרחיים לא תיאמו ביניהן את האופן בו יעצבו את המצבות, או שוחחו על הסיבות לכך. הנחה זו מובילה להשגה כי לא מדובר באירועים ספורדיים, אלא בתופעה תרבותית, ובהיותה כזו ניתן למצוא בה גם מסר חברתי רחב.
המצבות יוצאות הדופן של נרצחי המסיבה כמו מודיעות למתבונן בהן בהפגנתיות: אנחנו לא ניישר קו, אנחנו נשמור על השונות שהייתה נתונה ליקירינו בעודם בחיים. הן תובעות מן המתבונן מעורבות רגשית בסיפורם של הטמונים באדמה וחוגגות את סיפורו האישי של הפרט. קבורה מסוג זה מקשה על קבלה מפויסת של המוות ומבקשת להילחם בתפיסתו כבלתי נמנע, מתוך הנחה תת מודעת כי את המיתות הללו ניתן היה למנוע.
המצבות הייחודיות תובעות מעורבות רגשית בסיפורי הטמונים באדמה. הן מקשות על קבלה מפויסת של המוות ומבקשות להילחם בתפיסתו כבלתי נמנע, בהנחה תת מודעת כי מיתות אלו ניתנות היו למניעה
ייחודיות המצבות קוראת לקשירת קשר אינטימי עם סיפורם של אלו שהלכו לשווא. היא מצביעה על כך שהמדינה שלאחר הטבח שוב לא תהיה אותה המדינה, ועל כן יוכלו החיים להמשיך רק בצל זיכרון המתים, ללא אפשרות לייצר נפרדות. יותר מכל היא משדרת מסר מובהק: האסון הזה אסור היה שיתרחש.
מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם